כשאנחנו נינוחים עם עצמנו, מתאפשרת תקשורת כפי שהיא צריכה להיות

אני לא זוכרת אי פעם לקוחה כלשהי שבאה לתהליך של שיפור מערכת יחסים עם בעלה או עם דמות אחרת משמעותית, שלא הסבירה שמה שחסר לה זה תקשורת.

נו, באמת.

המילה "תקשורת" הפכה לשם קוד לכל מה שלא עובד ביני לבין אחרים. ולפעמים, שם קוד לכל מה שאני רוצה ומצפה, ולא מקבלת כמו שחשבתי.

אבל תקשורת עם השני לא מתחילה ממנו, היא מתחילה מתוכי, מתוכך.

אם יש בעיית תקשורת, זה לא בעיה ביניכם. זו תקיעות שנמצאת קודם כל אצלך.

כאן אני רוצה לסייג וליידע: כל הנאמר פה נכון אך ורק לאנשים שהם בריאים נפשית, ושאין להם הפרעת תקשורת משום סוג שהוא (ולא תאמיני לכמה אנשים יש הפרעת תקשורת).

השבוע הייתה אצלי לקוחה יקרה. אנחנו בתהליך כבר מספר מפגשים, שדרכם היא רואה שינוי לטובה בזוגיות.

שאלתי אותה השבוע מה עשה את השינוי, והיא אמרה שהיא סוף סוף הבינה שהיא כל הזמן מצפה שבעלה ישתנה, והיום היא מבינה שזה בכלל לא קשור אליו.

נשמע פשוט. הגיוני. ברור כל כך.

לא כשזה מגיע אלינו.

לא כשמדובר בבן זוג או באמא או בחברה קרובה, שדורכת לנו מבלי משים על כאב פנימי, שמשקפת לנו מבלי להתכוון את החלקים בנו שהיינו רוצים למחוק.

אני יכולה להעיד רק על עצמי:

לפני למעלה מעשר שנים, כשהתחלתי את דרכי בלימודים מקצועיים בתחום האימון והטיפול בהם אני עוסקת כיום, חטפתי שוק חיים כשבמהלך הלימודים שיקפו לי חברותי לקורס את אופן ההתנהלות שלי בקבוצה. הייתי תוקפנית, אגרסיבית, שתלטנית, ומילאתי את כל החלל. הנוכחות שלי השתלטה על כל השיח. אני הייתי תמיד "הכי". הכי מצחיקה או הכי חכמה או הכי מעניינת.

ועשיתי את זה תוך כדי שרמסתי אחרות, חזקות פחות, שתלטניות הרבה פחות.

זה היה גילוי לא נעים בלשון המעטה. הרגשתי דחייה מעצמי. ממש גועל.

לאור העובדה שבחרתי לשפר את איכות חיי, התחלתי לעשות עבודה. עבודת בירור יסודית ועמוקה.

עם השינוי הגיעו התגובות. תגובות של "מה קרה, דבורי? הכל בסדר?", או "לאן נעלמה דבורי שאני מכירה?".

פתאום התחלתי להקשיב, פיניתי מקום לאחרות, הבעתי את דעתי - אבל לא כפיתי אותה. נשארתי חזקה ועוצמתית בלי לדרוס אף אחד בדרך.

אני זוכרת את הטלטלה שהסביבה שלי עברה, ואת התגובות המבוהלות של חברותי.

לאט לאט הן התאהבו ב"דבורי החדשה", ואני גיליתי שאני יכולה להיות נוכחת גם בלי להשתלט על אף שיחה, ובלי להיות "הכי".

אבל מסתבר שהייתה לי עוד כברת דרך לעבור.

את השוק השני חטפתי זמן קצר אחרי נישואי השניים.

זמן קצר אחרי שנישאנו, נכחנו באיזשהו מפגש משפחתי שאני ממש לא זוכרת מה הוא היה, אבל מפגש שבו היינו הזוגות כולם (אני הקטנה בבית, וכולם ב"ה נשואים).

זה היה מפגש רגיל, מבחינתי, בטונים הרגילים, בשפה הרגילה, בצחוקים הרגילים ובסגנון הרגיל.

מתברר שלבעלי, שבא ממשפחה אחרת לחלוטין, עם רמת רגישות גבוהה ועדינות בסיסית, זה היה חריג מאד.

הכל.

הוא היה מבוהל.

והמום.

כשהגענו הביתה הוא אמר לי משפט שעדיין מצלצל לי באוזניים: "כשהיית שם... לא הכרתי אותך. זו לא דבורי שאני מכיר".

וכמו שהוא אמר את זה, שמעתי את הגרוש שלי, שנים רבות לפניו, אומר אותו המשפט אחרי מפגש משפחתי. גם הוא אמר שהייתי אחרת. אחרת שהוא לא מכיר.

בלעתי את הלשון.

אחרי שניות של שתיקה (שזה, כמו שהבנת, לא ממש רגיל אצלי), ביקשתי שיסביר לי מה היה שם שלא ראיתי.

הוא דיבר על הטונים, שבשבילי הם רגילים לגמרי, אבל מתברר שהם גבוהים מאד, ועל אופן הדיבור אחד לשני, כמו שמדברים שני אנשים עם שריון עבה, שלא חוששים שכל מילה שלא מנוסחת מספיק יפה תהרוג מישהו.

ועל עוד אי אלו דברים שעבורי הם טבעיים כל כך, ועבורו הם בלתי סבירים.

הבטחתי לחשוב על מה שהוא אמר, והבנתי שהתקשורת שלי מול המשפחה הקרובה שונה מהותית מול אנשים בחוץ. כשהעמקתי עוד, גיליתי שיש אנשים ספציפיים בתוך המשפחה שמולם אני הרבה יותר תוקפנית, חסרת מנוחה וצריכה להוכיח שאני "יותר".

עדיין.

ויצאתי למסע נוסף, עם כלים מקצועיים שכבר רכשתי, כדי להבין מה יש שם שגורם לי להתנהג ככה.

עם הרצון לשינוי גיליתי מול מי זה קורה לי יותר, ומתי, ובעיקר, למה. על מה הוא או היא דורכים לי מבלי שהתכוונו.

והתחלתי לשנות.

שנים לאחר מכן ישבנו האחים והאחיות למפגש משפחתי נוסף.

המפגש התקיים אצלי בבית. היינו 8 אחים ואחיות, שכולם חזקים, עוצמתיים, קולניים, דעתניים, חכמים, יודעי כל (לפחות ככה אנחנו חושבים...), שצריכים לקבל החלטות חשובות.

ישבתי שם בשקט, כאילו מהצד, והצלחתי להבין על מה בעלי דיבר אז, לפני כמה שנים.

לי זה לא הפריע. זו המשפחה שלי. משפחה מיוחדת ומאוחדת.

אבל הבנתי.

אחרי שהם הלכו, בעלי, שהיה נוכח בבית אך לא בפגישה בפועל, אמר לי שהיה מדהים לראות אותם ואותי. ואיזה שינוי ענק עברתי.

ואז ידעתי שהמסע מאחורי, ועכשיו אני צריכה לשמור על מה שהשגתי.

מאז, רוב הפעמים אני מצליחה להיות קשובה, מעודדת, מפרגנת, לא משתלטת ולא תוקפנית - ועדיין מרגישה בעלת ערך ונוכחות.

רק לעיתים אני מוצאת את עצמי חוזרת על דפוסים ישנים. וכל עוד אני מזהה אותם – אני יודעת שהם יהיו המיעוט.

פעם חשבתי שצריך ללמד תקשורת: איך מקשיבים, איך מבקרים, איך מעודדים, איך מדברים.

ואז הבנתי שלא.

יש דברים שלא צריך ללמד. הם טבועים בנו. הם תוצאה של הסביבה בה גדלנו, החינוך אותו קיבלנו, המשפחה בה חיינו. היסטוריית החיים האישית שלנו.

אם אין בנו הקשבה לאחר, זה לא בגלל שלא למדנו להקשיב, זה בגלל איזשהו צורך עמוק שמנהל אותנו (אצלי זה היה הצורך "להוכיח שאני יותר").

אם אנחנו לא יודעים לפרגן, זה כי משהו בתוכנו בטוח שאם נפרגן למישהו - זה יזיק לנו באיזושהי צורה, גלויה או סמויה, בהווה או בעתיד.

אם את מוצאת את עצמך מאשימה כל הזמן את העולם, את בעלך, את השכנה, זה לא בגלל שאת טיפשה, אלא כי זו הדרך שלמדת להתמודד עם העולם. וזה גם לא בגלל בעלך. או חברה שלך. או ההיא שלא מבינה.

היום אני לא מלמדת צעדים מעשיים לתקשורת נכונה.

היום אני עוזרת לכל אחת להסתכל פנימה, וליצור תקשורת עם הצרכים הפנימיים שלה, הגלויים והסמויים, שמנהלים אותה.

אני עוזרת לה להתמקד במקור, בשורש, וכששם נעשה השינוי, לא צריך כלים או מיומנויות או צעדים מעשיים.

כי כשאנחנו נינוחים עם עצמנו, מרגישים בסדר עם מי שאנחנו, מקבלים את עצמינו גם כשאנחנו טועים, מפשלים, או לא מספיק חכמים בסיטואציה מסוימת, אז מתאפשרת תקשורת, כפי שהיא אמורה להיות: מכבדת, מאפשרת, רגועה.

תחשבי על זה.

איתך, במערכת יחסים איתנה קודם כל עם עצמך.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן