"עד שלי ייוולדו ילדים, כבר לא יתלהבו מהם". אבל כן מתלהבים

כשמכירים מקרוב זה אחרת.  כשאני מכירה מישהי מקרוב זה אחרת.

הסיפורים נעשים אמיתיים. מוחשיים כאלה. איתך בסעודה כאלה.

את שבי, הבת השביעית של הרב האהוב שלנו, שביעית מתוך עשרה, הכרתי כשהייתה בת תשע.

אני הייתי בעלת תשובה מיואשת, אמא לשלושה, שבעלה הצפון תל אביבי לא הסכים להשתכנע ששחור זה יפה, שתורה זו אמת, ושאת שבת צריך לשמור. "מה רע לנו?", הוא היה שואל אותי. "למה את צריכה להכניס הביתה את כל המצוות האלה, מה חסר לך? יש לך הכל".

מעניין אותי כל כך לחזור לפעמים אחורה ולשאול שאלות אחרות. למשל לשאול את שבי, איך ילדה חרדית בני ברקית תופסת מציאות של משפחה חילונית משכונת אפקה ברמת אביב, שמתחילה לבוא אל ההורים שלה במוצאי שבת לאכול לחמניות חמות ומלאווח ממולא באבוקדו בארוחה שיש לה שם (ממתי לארוחות יש שם?. זה היה לי מוזר כל כך. עוד עניין יהודי שגיליתי אז. זאת סעודת מצווה וזו סעודה שנייה, זו סעודה מפסקת, זו סעודת הודיה וזו מלווה את המלכה. כיתה שלמה של סעודות).

היינו באים אל ההורים של שבי במוצאי שבת.

ראיתם פעם חילוני מקפיד נכנס במוצאי שבת לדירה בשכונת אור החיים, שרק עכשיו סיימו שם לטאטא את הרצפה מבמבה?

כמה חשוב, כן, זו המלצה, לקרב הביתה משפחות חילוניות. תראו מה קרה לנו מהאהבה האינסופית שמשפחה חרדית עטפה אותנו בה.

לשבי היו עיניים חכמות כבר אז.

לפעמים, כשהתקדמנו כבר בתשובה, אבא של שבי היה מביא אותה ואת אחיה הצעיר יותר, אורי, לשחק אצלנו בבית, בגינה. היה לנו ארגז חול פרטי (כמובן) שכל לילה כיסיתי מאימת הלכלוכים של החתולים (כמובן), והיו לנו גם פליימובילים שווים. הייתי קונה לילדים של הרב קורנפלקס מהדרין של תלמה וממלאה בצלחות פלסטיק. איך הייתי מאושרת שהם באים אלינו ושהרב סומך עלי.

לשבי היו עיניים חכמות כבר אז.

כשהאחים שלה התחילו להתחתן בקצב טק טק טק והתחילו להיוולד נכדים בקצב טק טק טק, אני זוכרת את שבי, עדיין קטנה, מחזיקה את אריאל, האחיין שלה שנולד מאחותה הגדולה, תמי, ואומרת: “עד שלי ייוולדו ילדים כבר לא יתלהבו מהם כאן במשפחה. תחשבו, עד שיגיע תורי להתחתן יהיו פה כל כך הרבה אחיינים, מי יסתכל על הילדים שלי”.

ושבי התחתנה עם איציק.

ועוד שנה עברה ועוד שנה עברה ועוד שנה עברה. ועוד שנה עברה. ועוד שנה עברה.

כולם ילדו ילדים וילדות והלכנו לבריתות ולשמחות. ועוד שנה עברה. ושבי הגיבורה הזו עם העיניים החכמות האלה רק רצתה גם היא להחזיק את התינוק שלה.

והוא לא בא.

בראש השנה, כשהיו ברכסים, תמי, האחות הגדולה של שבי, ניגשה לסבא שלהם, הגאון הגדול, זקן המשגיחים, רבי דב יפה זצוק"ל. תמי ניגשה לסבא יפה ואמרה לו: "סבא, תברך את שבי שיהיו לה ילדים". והגאון הגדול ר"ד יפה ענה: "מהקב”ה מבקשים, לא מתעקשים". אבל תמי לא הרפתה. "סבא, אל תברך את שבי מפה של משגיח, תברך אותה מלב של סבא". וסבא בירך.

באהבה.

כמו שרק סבא יכול לברך.

תשעה חודשים אחר כך, בבית החולים "מעייני הישועה", בדיוק תשעה חודשים אחרי הברכה של סבא יפה, ילדה שבי תאומות מתוקות.

ליבי-תהילה.

ואיילת.

שלום, ילדות חמודות. ילדות יקרות. ברוכות הבאות לעולם של השם. ראיתי אתכן בשבוע שעבר במחלקת היולדות. האמת שעליתי למחלקה כי רציתי לראות איך נס נראה.

רציתי לראות איך נראית ברכה שהתקבלה למעלה.

ליבי-תהילה ואיילת, אני רוצה שתדעו כמה אמא שבי ואבא איציק רצו אתכן. אני רוצה שתדעו כמה תפילה הושקעה בכן. אני רוצה שתדעו שבתור הילדות של שבי, הילדה השביעית מתוך עשרה, מממש ממממש יתלהבו מכן שם במשפחה. מה זה יתלהבו מכן. אתן ההפתעה, אתן האטרקציה, אתן הטוב שהשם שלח אחרי כל כך הרבה שנים של המתנה.

אני רק רוצה לבקש מכן בקשה אחת קטנה.

כשאתן מסתכלות על אמא כשאתן אוכלות (תאכלו יפה, אה? אתן פיציות, אתן צריכות לגדול, אה?), תביטו טוב טוב בעיניים החכמות שלה. עיניים שכל כך חיכו לכן.

מה יש בקטנים האלה שאנחנו אוהבות אותם כל כך? מה יש בקטנים האלה שאנחנו צריכות אותם כל כך? מה יש בקטנים האלה שאנחנו מוכנות לעשות כמעט הכל כדי לקבל אותם?...

אפרת ברזל היא מרצה למודעות, בעלת קליניקה ליעוץ רגשי, עיתונאית, אמא לשמונה מתוקים. סבתא. בעלת תשובה.