הורים במחלקה האונקולוגית, פרק י"ג: דווקא המקום שהפסיק את החיים הכריח אותנו לחיות

במרדף החיים עסוקים אנו יומם וליל ב"איך לחיות", ומרוב המרדף אחר ה"איך לחיות", אנו אף פעם לא באמת מספיקים לחיות... אנו טרודים יומם וליל - בעבודה, בלימודים, בתחזוקת הבית, בכביסות, בבישולים, בבנקים, במשכנתא, ברופא לילד, בשיעורי בית, בחוגים, בהרצאות ובמפגשים – וכל זה בשביל לשפר את החיים שלנו. אז מתי אנו חיים באמת?

אצלי המענה התקבל כאשר התרחשה הנפילה. פתאום התחלנו לחיות את ההווה, כי הֶעָבָר עָבַר, והעתיד לא בדיוק היה ברור...

במה דברים אמורים?

אתה, ההורה לילד או לילדה –

מתי לאחרונה ישבת עם ילדך לשעת איכות ייחודית, שהיא כולה בשבילו?

מתי הלכתם יחד לגינת השעשועים ונדנדת את ילדך בנדנדה, או חיכית לו בפתח המגלשה בזרועות פתוחות. מתי?

ואם אתה ההורה המיוחד שאכן זה קרה אצלו, האם יכול להיות שזה קרה למשל בעיצומה של השבת, בשעה אחת בצהריים, כשאתה ג-מ-ו-ר-ר-ר?

אין סיכוי...

אם בכל אופן פעם דמיינת שאתה כן הורה כזה, אף על פי שאשתך מכחישה (ובדרך כלל צודקת), האם בחודש האחרון זה קרה יותר מפעם אחת?

אם אתה בעל דמיון מפותח ולדעתך זה קרה יותר מפעם אחת בחודש, מה שמשבית כליל את מערכת הזיכרון של אשתך, מומלץ שתפנה לרופא, או עזוב, אל תפנה, כבר יגיעו אליך לבד...

ואנו, כשנפלנו, החיים השיגו אותנו פתאום, ונפגשנו...

האשפוזים של שבוּש היו מדי פעם גם בשבתות. פעמים לא מועטות האשפוז היה קשה ומייגע, כרוך בטיפולים אינטנסיביים שלא השאירו למצב הרוח הרבה אפשרויות, ובכל אופן כהורה, תפקידי היה לדאוג לשפר את מצב רוחה ואת בריאותה של בתי, ולצאת מעט מן המחלקה ולנשום אוויר.

לאן לצאת? מתי?

בדרך כלל לקראת שבת בצהריים הטיפול היה מסתיים, וזה היה הזמן המתאים ביותר ליציאה. אבל כדי לשכנע את הילדה להתרומם מעט, הייתי צריך משהו עם ערך מוסף. לא עוד ממתק, לא עוד סיפור, אלא לרדת לגינה ש"מול 'שניידר'".

נו, ומה הבעיה?

יש שתי בעיות, בעיה אחת מצדי ובעיה אחת מצדה.

ועכשיו גם תירדם

מצדי, בכל אופן אני בבית חולים ולא בבית מלון. ה"מיטה" שעליה ישנתי בלילה מזכירה יותר שק שינה, רק בלי החלק של השינה, או מזכירה יותר שק תפוחי אדמה, ודווקא כן עם החלק של תפוחי האדמה. עד שאני נרדם איך שהוא, מכשיר האינפוזיה מצפצף, צריך לאשר טיפול, השותף בחדר מקיא בדיוק עכשיו או קורים דברים שקורים לפעמים במחלקה האונקולוגית, ולא מומלץ לכותבם. אז לך תירדם...

ועכשיו צהריים של אחרי הלילה, ועוד צהריים של שבת. לרדת לגינה נשמע כמו חלום בלהות. אני נראה כמו תפוז סחוט, רק בלי המתוק, והילדה רוצה גינה – האם אני יכול להגיד לה לא?

זאת ה"בעיה" מהצד שלי.

הבעיה מצדה של שבוּש היא ארגון הלוגיסטיקה סביב הניוד שלה ושל ערמת הצינורות המלפפים אותה מכף רגל ועד מעל הראש, ועד בכלל.

איך מלבישים לה את החולצה מבלי שייתקע משהו במעברים?

איך נסחבים עם מגוון הצינורות, מבלי שיסתבך משהו בגלגלים של כיסא הגלגלים?

איך בכלל מעבירים את כל הערמות האלו מעמוד האינפוזיה למתלה שעל הכיסא?

נוסיף לזה את הצורך להימנע מחילול שבת שאינו פיקוח נפש ממש, ובניסיון רב לא לעגל פינות ולהמציא היתרים שיש לנו מהם בשפע, הרי לנו מתכון מושלם לכל הסיבות למה להישאר בחדר ולא לרדת למטה לגינת השעשועים ש"מול 'שניידר'".

אבל כשנפלתי, החיים השיגו אותי ונפגשתי אתם. אני והחיים...

דו שיח נוקב

החיים: "היי שלום, מה קורה אתך? הרבה זמן לא נפגשנו, דווקא חיפשתי אותך ועוד הרבה כמוך, אבל כולם בורחים ממני".

אני: "מי אתה?".

החיים: "אני החיים".

אני: 'אה, החיים, מה קורה? דווקא אני עובד קשה מאוד כדי למצוא אותך, איך הגעת הנה פתאום?".

החיים: "מה זאת אומרת איך הגעתי? אתה רצת לכיוון הלא נכון, ואני כל הזמן רודף אחריך. אפילו לא התבוננת אחורה, אולי אני בכיוון השני?!".

אני: "מה, אתה רציני?! לא ידעתי, מצטער. מה יש לך להציע לי?".

החיים: "אני לא יכול להציע לך מה שאין לי, אני יכול להציע רק מה שיש לי".

אני: "נו, ומה יש לך?".

החיים: "יש לי להציע לך חיים".

אני: "איך יכול להיות שדווקא לי אתה מציע את החיים? כבר עשרות שנים מיליוני אנשים מחפשים אותך, ואתה מופיע כאן, כולך מחויך, כאילו מישהו לא חיפש אותך".

החיים: "נכון, אתה צודק. לצערי, אנשים פוגשים אותי רק כשהם כבר לא יכולים לברוח ממני וכשהם כבר לא מחויכים, ואז התקשורת בינינו קשובה יותר, עניינית יותר".

אני: "למה אתה מתכוון?".

החיים: "אני מתכוון שדרכו של היצר היא להכביד את העבודה על האנשים, ומרוב שהם מחפשים אותי הם מתעייפים, ואז מרוב עייפות, גם כשאני לידם הם פשוט לא רואים אותי. אני צועק להם: 'עצרו, אני כאן, הירגעו, פתחו לי את השער שסגרתם כי פחדתם שמישהו יפריע לכם לחפש את החיים'. אבל אף אחד אינו מקשיב לי...".

אני: "מרגש לפגוש אותך, אני יכול להציע אותך גם לחברים שלי?".

החיים: "ודאי שאתה יכול להציע, ת'אמת שאני כבר מזמן רוצה להציע להם אותי, אבל אין עם מי לדבר. אולי לך יקשיבו".

החלטנו לא להיפרד כידידים, אלא להישאר ידידים בלי להיפרד...

וכך, בכל שעת צהריים של שבת קודש, יורד אני, עייף אבל מחויך, עם ילדתי הקטנה לגינה ש"מול 'שניידר'". מעביר את הילדה מהכיסא אל הנדנדה, מנדנד ומאושר מחיוכיה.

על המגלשה הסמוכה אלינו אנו רק מתבוננים, אין לנו הפריבילגיה להשתעשע בה בגלל סבך הצינורות, אבל אנו מבטיחים לעצמנו: "עוד יבוא יום, ותגלשי, ילדה חמודה, גם במגלשה...".

היום הזה "עוד לא הגיע", אבל למדנו להעריך גם את הנדנדה, נדנדת החיים...

"אודך השם כי אנפת בי" (ישעיהו פרק י"ב פסוק א'). "כי נפלתי קמתי"... משום שנפלתי, קמתי...

ואתם, ההורים היכולים לקחת את ילדכם למגלשה או לנדנדה, זכרו את האוצרות הקטנים ואף הגדולים שהקב"ה העניק לכם. השקיעו רק בהם, העניקו רק להם, חשבו רק עליהם ואל תחשבו כל היום איך לתכנן להם את הטוב, כי מרוב תכנונים אתם פשוט תתעייפו ולא תספיקו לעשות את הטוב בעצמו. פשוט תעשו את הטוב כמו שהוא, בצורתו הטבעית והפשוטה...

בחיפוש אחר החיים, פעמים אנו שוכחים את החיים בעצמם. האפשרות לתפוס את החיים אינה חייבת לקרות רק כשחס וחלילה נופלים. היא יכולה לקרות גם אם משנים את כיוון החיפוש ואז החיים, שמחפשים אותך, ואתה, שמחפש את החיים – נפגשים, ומצא מין את מינו וניעור...

אנחנו, לצערנו ולשמחתנו, התעוררנו...