לכל משפחה יש אלבום, פרק ג': האלבום של המילרים

לפרקים הקודמים בסדרה, לחצו כאן.

השנה 1987

השבתות היו אהובות במיוחד על שבי. היא אפילו לא זכרה אימתי החלו לסעוד את סעודת ליל שבת אצל הזילברים. אולי אחרי שעשו לה מסיבת בת מצווה בהפתעה...

עריכת השולחן אצלם הייתה התפקיד שלה. עוד לפני הדלקת נרות הייתה נכנסת, פורסת את המפה הלבנה היפה בעלת עיטורי התחרה הבולטים. הייתה זו מפה שהם, משפחת סטון, הביאו כמתנה למשפחת זילבר. שבי הניחה את גביע הכסף והתחתית, כמו שלימדה אותה המורה זילבר, שיש להקדים ולהניח כלי שימושי לשבת לפני ששמים את הפמוט, על מנת שהשולחן לא יהפוך להיות בסיס למוקצה. הייתה גאה בכך שסמכו עליה. פרסה את מפת החלות המהודרת מקטיפה בצבע כחול כהה על החלות הריחניות שהמורה זילבר אפתה. אהבה את ריח החלות הטרי שהתחבר בזיכרונה לריח של שבת או לריח ביתם של הזילברים.

לאחר נישואיה התמידה לאפות חלות לשבת. היה ברור לה שריח מאכלי השבת הנארג בכל פינות הבית והנשזר בכל רבדי הנפש וריח החלות הנאפות הם ריח שצריך להיות בבית יהודי.

זכרה כמה הייתה גאה בעצמה כשהמורה זילבר נתנה לה לערוך את מערכת הצלחות השבתית בפעם הראשונה. אולי בגלל זה אוהבת היא עד היום לערוך את שולחן השבת. גם אז, אצל המורה זילבר, חשה שהיא חלק בלתי נפרד מהבית, מהבית אותו כל כך אהבה.

- למדתי להכין קיפולים חדשים ממפיות - סיפרה אתי - תמי פישר לימדה אותי. רוצה שאלמד אותך? - ומיד נעמדו וקפלו את המפיות שהשוו מראה מהודר ומלכותי לשולחן השבת. לפעמים היו מוזמנים למשפחות בקהילה שהיו מיודדות עם אביה אבל לא הוא ולא היא אהבו ללכת ולהתארח למרות שאנשי הקהילה היו חביבים ביותר.

כשהנשואים של הזילברים היו מגיעים, היו שבי ואביה סועדים את סעודת השבת בבית. היא אהבה גם את השבתות שנשארו לבדם בבית. נהנתה להביט בשולחן השבת שלהם. שולחן גדול ורחב עם מפה לבנה יפיפייה שסבתא סטון שלחה להם מאמריקה, ומפה לחלות מקטיפה בצבע כחול כהה, כמו זו שהביאו לזילברים, אלא שמפת הקטיפה שלהם הייתה מעוטרת בפרחים בצבע וורוד וסגול, שהשתלבו עם צבע הבורדו של הריפוד הכיסאות העשויים מעץ כהה.

סבתא היקרה, חשבה. אף על פי שסבא התעלם מקיומם, לא ניתקה סבתא סטון את הקשר איתם. אבא היה כותב לסבתא, והיא הייתה עונה באופן קבוע. אחר כך, כשאבא קנה פקס, תפס זה את מקום המכתבים, ולפעמים החליף אפילו שיחות, כיוון שהיה הרבה יותר זול "לשוחח" באמצעות שליחת הפקסים.

היה משהו שהלך לאיבוד בעקבות כך, חשבה. מה הלך לאיבוד? אבל המחשבה על כך חמקה עברה לה במהירות, והיא לא טרחה להתעמק בה.

בעבר, כשהייתה מפנה את הזבל מהבית, המריצה את עצמה בכך שזו הזדמנות לבדוק אולי הגיע מכתב מסבתא סטון. אבל בעידן הפקסים נעלם מניע זה. גם מתנות לשבי הייתה סבתא מאמריקה שולחת לכל יום הולדת או אירוע חשוב אחר. שבי לא ראתה אותה מאז הייתה בת ארבע, כשאמה נפטרה, כיון שסבתא לא בקרה בישראל. סבא לא הסכים! כל כך הסכינה למערכת יחסים זו עד שלא נעצרה לשאול למה ועל מה...

אהבה לשבת בכורסה הסגולה, לומר שיר השירים ולהתפלל קבלת שבת באותה מנגינה שבה היו מתפללים אצל הזילברים. באותן שבתות בהן שבתו בבית התענגה על היותה הילדה של אבא. אהבה להכין עבורו את צרכי השבת. כמה גאה הייתה כשהכינה בפעם ראשונה חלות לשבת. הן היו ריחניות ויפות אם כי לא היו כל כך רכות ופריכות כמו אלו של המורה זילבר.

- זוהי מיומנות שנרכשת עם הזמן - הבטיחה לה זו בחיוך, כשגומת החן שלה שוקעת עמוק בתוך לחייה.

אבל רוב השבתות היו הם עם הזילברים בסעודת הלילה. בשבת בבוקר היו אוכלים בביתם. אביה היה משתתף בסעודה שלישית בבית הכנסת, ואילו שבי הצטרפה אל הזילברים, כלומר, למורה זילבר, לאתי ולמוישי הקטן שהלכו לסעוד את הסעודה הזו אצל סבתא מילר.

כשהיו אצל סבתא מילר, בקשה שבי לראות את האלבומים. חקר אלבומים היה מסעיר את דמיונה ומרתק אותה כל פעם מחדש. הייתה מתבוננת בתשומת לב בתמונות המשפחתיות, אולי בגלל שלהם כמעט לא היו כאלו. האלבומים שלהם היו מלאים בתמונותיה ובתמונות אביה. היה גם אלבום החתונה של אבא ואמא, וזהו. אבל אלבום עם סבים וסבתות, דודים ודודות וצאצאיהם? - לא היה לזה זכר אצלם. בעוד כאן, מאחורי כל תמונה מסתתר סיפור. צריך לחשוב, מי אבא של מי? ומי אמא של מי? מי הדודה? ומי האחיינית? ואיך היא קשורה למשפחה? בקיצור, עולם ומלואו.

הנה סבא וסבתא רבא קסלר, הלא הם הוריה של סבתא מילר על האנייה בדרך לארץ ישראל. בגדיהם משונים, מבטם נלהב, יושבים ליד גלגלי ההצלה וסביבם ים שאין לו סוף.

*  *  *

פה סבא וסבתא קסלר במושבת כפר ברוך, ובתמונה אחרת הם נראים כבר בכפר עטה, ליד הפרה גולדי.

היה זה ב - 1925 כאשר נקנו אדמות הכפר כופריתא ממשפחת סורסוק הערבית שישבה בסוריה. אדמותיו שכנו בין אושה לשפרעם, מקום מושב הסנהדרין לפנים. מלאי תחושת הוד קדומים התהלכו אותם סוחרים ואברכי משי שעלו לא מכבר מוורשה הפולנית הישר אל עמק זבולון הנושק אל הים הגדול, פסעו לאורכו ולרוחבו בדמיינם את גדולי הסנהדרין מתהלכים על אותה פיסת קרקע עליה הם עומדים כעת ונוטלים עצה זה מזה. היו דיונים כיצד לקרוא למקום. דעת כולם הייתה לקרוא לו כפר עטה. עיטא - עצה בארמית, כיוון שכתוב בגמרא שהסנהדרין היו יוצאים לשדות ליטול עצה זה מזה, וגם מפני שצליל השם דמה לכופריתא.

שאיפתם הייתה שרוחה של הסנהדרין תחפוף על יושביו. היה זה הגרעין הראשון. אליו הצטרפו מספר משפחות מכפר חיטין. עכשיו כבר היה מניין בכפר. והיה גם אברמסקי החילוני, שהתיישב במרחק מה מהם וגידל שם את פרדסו ומשקו.

- וזו הייתה הפרה הראשונה בכפר עטה - סיפרה סבתא מילר, בעוד שבי אוחזת בתמונה עם הפרה גולדי.

- כפר עטה? - תמהה שבי על ההיגוי המשונה של השם.

- נכון - חייכה אליה סבתא מילר - רק מאוחר יותר שונה השם לכפר אתא, וזה עקב תרומתו של בית חרושת "אתא" (אריגי תוצרת ארצנו) להתפתחות הישוב.

- אבא קבל הדרכה מערבי שהזדמן לכפר כיצד חולבים - המשיכה הרבנית מילר לספר על התמונה עם הפרה - כשהלך אבא לחלוב את הפרה עמדנו ליד אמא במרחק בטוח ממנה, ואלינו הצטרפו כמה שכנים. כיוון שלא תמיד היה לחם, התבסס מזוננו באותה תקופה רק על ירקות, ביצים ועופות. כולנו היינו נרגשים מאוד למחשבה שגם חלב יהיה בכפר!

אבא לקח שרפרף, התיישב לפני הפרה והחל לחלוב אותה בדיוק כמו שהסביר לו הערבי.

מוקסמים הבטנו כולנו בזרם הדק של החלב היורד הישר לתוך הדלי. כשהדלי כבר כמעט התמלא הרימה הפרה את רגלה ובעטה בו. כל החלב, משאת נפשם של אבא, אמא והשכנים נספג באדמה, והותיר אותם בפחי נפש...

לקח זמן עד שלמדו לחלוב במיומנות מבלי לאפשר לפרות להפוך את הדליים עם הנוזל היקר. עבר עוד זמן עד שלמדו לגבן גבינה טעימה ולחבוץ חמאה שנמכרה אחר כך לכל יישובי הסביבה, כולל לתושבי חיפה.

כמה התרגשה שבי לראות את בתם של סבא וסבתא קסלר, הלא זו הסבתא מילר, בהיותה ילדה קטנה על רקע שדה חרוש תלמים תלמים. כאן נראית כל משפחת קסלר על רקע שדה שבולים, כנראה לפני הקציר. בתמונה אחרת נראית הסבתא מילר כילדה בת עשר על רקע הצריף שלהם. פייגי - זה היה כינוי החיבה שלה. והנה סבתא קסלר על יד הבאר, ודלי מים בידה.

סבא וסבתא מילר בחתונתם. וכאן נראית המורה זילבר כשהייתה קטנה, הנה מרגלית אחותה, שהיא גם אמה של מימי חברתה, ואברהם יהושע כשהיה תינוק. היום אברהם יהושע הוא רב, משגיח באחת הישיבות החשובות בארץ. שבי חשה גאווה בעובדה זו כאילו היה מדובר בדודה.

בתמונה מתקופה מאוחרת יותר נראה אברהם יהושע לאחר "חלאקה", ושתי פאות מעטרות את ראשו. לידו עמד ילד כבן תשע, וביניהם שושה הפעוטה, הלא זו המורה זילבר כיום.

- מי זה? התעניינה שבי והצביעה על הילד שעמד בין שושה לבין אברהם ישעיהו.

- מאוחר כבר! כדאי לצאת לטייל! - אמרה המורה זילבר שקמה לפתע ממקומה וקטעה את הרגע השלו בקול חד וגבוה מעט מהרגיל.

שבי חשה מתיחות בקולה, מין קשיחות לא מוכרת, והיא הביטה בה בעיניים גדולות ובאוזניים קשובות שקולטות כל דבר, אך לא אמרה דבר. הניחה את האלבום על השולחן וקמה.

קמו גם סבתא מילר, המורה זילבר, אתי שלקחה את מוישי וכולם יצאו את הבית. הרגע המאיים ההוא עבר. שוב דברו כולם בנחת, בדיבור של שבת שהמיס את הקשיחות הקודמת, אם כי שבי לא יכולה לשכוח את מראהו של הילד ההוא.

מדוע נדמה לה שמנסים להסתיר ממנה משהו?

היא התעניינה במשהו שאסור היה לה לשאול עליו???

*  *  *

- הנה בית הכנסת הגדול! - הראתה לשבי מבנה נמוך שגדר ישנה הקיפה אותו. התואר "גדול" היה מנוגד לחזותו של המבנה הנמוך. המבנה היה מוקף חומה שנראתה עתיקה ביותר. בחצר התמרו אל על כמה עצים עבי גזע שצמרתם שוחחה על החצר והשרתה בה אוירה אפלולית במקצת.

- הסתכלי דרך החלון - הציעה לה המורה זילבר.

- את רואה את הקשתות הללו? - שאלה סבתא מילר. שבי שרבבה מבט סקרן וראתה את התקרה המורכבת מארבעה קשתות המתלכדות במרכז, עובדה שיצרה ממד של גובה ועומק.

- מבנה זה היה פעם מסגד. נפוליאון הפך אותו למפקדתו, כך מספרים. המבנה הנמוך שלפניו היה בעצם האורווה - המשיכה הרבנית מילר לשאוב את שבי אל זיכרונותיה.

ממשיכות המורה זילבר, סבתא מילר ושבי, שדוחפת את עגלתו של מוישי, לטייל בעודה מקבלת הסבר מי היה נפוליאון.

מול בית הכנסת הגדול נמצא המקווה שהוקם במסירות נפש.

ליד בית הכנסת הגדול שהיה נמוך ועתיק התנשא בית הכנסת של פועלי אגודת ישראל על שתי קומותיו וממולו מהעבר השני עמד בית הכנסת של הרב מאקאווא שתחתיו השתובב גן הילדים של לאה.

עץ התאנה העתיק השתלב בנוף וריח פירותיו מילא את האוויר בניחוח מתוק ממנו נהנו הדבורים כמו הצפרים. לצדו התנשא עץ התותים, עליו נהגו לטפס כל שובבי הכפר, בעוד המתונים יותר עומדים תחתיו וקולטים את הפירות הנושרים טרם הגיעו לקרקע. אלו גם אלו חזרו לביתם מקושטים בכתמים שחורים - סגולים.

הייתה זו פינה שהקדושה צמצמה את עצמה לתוכה גם לאחר שהעיר קרית אתא הפכה לחילונית מובהקת והיא, הקדושה, נשארה מובלעת קטנה, שכמעט ואינה מורגשת וספק אם תושביה החילוניים מכירים בה.

שבי תמרנה בין האבנים הזרועות במעלה החצר שהגיעו לביתה של גברת דבורה טבצ'ניק. בעצם, טבצ'ניק היה שם נעוריה של דבורה. הוריה היו מראשוני הכפר. ביתה של דבורה היה ישן וסדוק ושבי תהתה אם בימות החורף לא חודרים אליו הגשמים. אבל דבורה עצמה הקרינה חביבות וחום ששבי נשבתה בהם כבר ממבט ראשון. דבורה הראתה להם את הטנג'ה - כלי חרס ענק שהיה גבוה אף משבי.

- אבי היה מחמשת המשפחות הראשונות שהגיעו לכופריתא ב - 1925 - סיפרה - כשנה לאחר שעלו לכאן - פרצו פרעות תרפ"ו, ומתוך זהירות התפנו לכפר חסידים השכן. רק אחרי שנרגעו הרוחות חזרו לכאן שלושה או ארבעה מהם. אני כבר נולדתי פה - סיפרה כשהיא מפליגה אחורנית כששים שנה.

- כשהייתי קטנה לא היו מקררים, ומה היינו עושים בימי הקיץ הלוהטים? - המשיכה - את המים שאבנו מהבאר שהייתה בשיפולי הגבעה, היכן שהיום ממוקמת העירייה. סיננו אותם לתוך הטנג'ה בעזרת בד לבן ונקי. החרס שמר על המים שיישארו צוננים, וכך יכולנו לשתות לרוויה מים צוננים גם ביום חם ולוהט כתנור.

מאחורי ביתה היו מונחים עדיין כלים חקלאיים שונים כגון מחרשה, משדידה ומורג ששמשו את אביה בימיו הראשונים בכפר עטה מתקופת היותו חקלאי. דבורה סיפרה שכל הכפר הכיל את רחוב המייסדים הקצר שהיה מוקף בגדר תיל ובו זרקור שהאיר את החולות שמסביב.

- חולות? - תמהה שבי והביטה סביבה בבניינים שהיו פזורים לאורך כל הרחוב וברחובות הסמוכים. בעצם לכל מלוא העין יכולה לראות רק בתים, עצים ורחובות. לחולות לא היה שום סימן וזכר!

- את מתפלאת - חייכה דבורה והוסיפה - כל השטח מכאן ועד הים היה חשוף. דבר לא חצץ בין הכפר לים! כל הקריות שסביבנו - קרית חיים, כפר ביאליק שנקרא תחילה בית כץ וקרית מוצקין - עדיין לא היו קיימות. היום אי אפשר לראות מכאן את הים, אלא רק אם עולים לבית יד-לבנים שנמצא במרומי הגבעה, וגם משם רואים רק פיסת תכלת קטנה ביום שהראות בו טובה. אבל כשהייתי קטנה - בשעה שהיינו עולים למרומי הגבעה היה הים הכחול נפרש לפנינו מלוא כל העין, ובהליכה של כמחצית השעה יכולנו להגיע אליו ושם השתכשכנו במימיו הצלולים. כן, פעם מי הים היו זכים וצלולים, מלבד בעונת המדוזות, שגם זו לא הייתה ארוכה.

*  *  *

באחת השבתות נפוצה שמועה מרגשת. בבניין שבונה רזניק התגלה בית בד עתיק.

הנשים שנפגשו ליד מתחם הבניה היו נרגשות ביותר.

- איזה מסכן! וודאי יעצרו את הבניה - העירה אחת הנשים.

- אתן זוכרות שברחוב בית לחם, המקביל ל"המייסדים", התגלתה בזמן שיפוץ בית ישן ריצפת פסיפס של כנסיה עתיקה, ובעל הבית נאלץ להפסיק את השיפוצים והסתבך עם משפטים שלא נגמרים? אני מקווה שרזניק לא יסתבך בשל בית הבד שמצאו - הוסיפה אחרת.

- גם למכור את הבית הוא לא יצליח. מסכן. תקוע עם הבית הזה - הגיבה אחרת.

- בעלי אמר שדבר כזה לא יקרה לרזניק! - אמרה חברתה - יש לו זכות גדולה והזכות הזו תגן עליו.

- את מתכוונת לזה שהוא טיפל בגולדשמיט הזקן?

- וודאי!

הנשים דיברו, הילדים שיחקו, הפעוטות הביטו בתשומת לב. קולטים כל דבר! אפילו התינוקות הביטו בהקשבה כשהם עוקבים במבטיהם מדוברת אחת לשנייה, כמו היו מרותקים לסיפור הדברים. כאילו הבינו.

כמה אהבה שבי שעה זו, כשהייתה הולכת לטייל עם המורה זילבר ובנה הקט. הרגישה כאילו יש גם לה אח פעוט. בעצם הוא כמעט אח שלה לכל דבר, חשבה, וכך גם התייחסו אליה כולם, הרהרה בליבה. שמחה לראות את אתי זילבר מטיילת עם חברותיה. הן נראו לה בוגרות כל כך, והיא הביטה בהן במבט מעריץ.

- איזו זכות יש לרזניק? - התעניינה.

- זכות גדולה! - השיבה לה המורה זילבר - מר גולדשמיט היה ניצול שואה. כל משפחתו נרצחה בשואה. הוא חי ערירי בבית הבודד שליד ביתם של הרזניקים. שנים רבות גרו הם זה לצד זה. כשמוטי נולד כבר היה מר גולדשמיט אדם מבוגר. הוא נהנה להשתעשע אתו והעניק לו את האהבה שהייתה בוערת בליבו ומחפשת דרך לצאת ולהתבטא. כשמוטי גדל והוא הזדקן, טיפל בו מוטי במסירות נפש כאילו היה סבו ממש.

באחד הימים קרא לו ואמר שהוא רוצה לרשום את הגבעה שמול הבית שלו על שמו. מוטי שאל מה הוא יעשה עם השטח הזה, וכי מי בכלל ירצה את הגבעה השוממת הזו שנמצאת בקצה של הקריה שהייתה עדין כפר באותה תקופה. אולם מר גולדשמיט שכנע אותו באומרו: מה אכפת לך אם הגבעה תהיה רשומה על שמך? מר גולדשמיט האריך ימים. כל כך רצה לזכות להיות בחתונתו של מוטי, אולם הוא נפטר לפני כן. כשנה לאחר נישואיו פנה אליו קבלן מפורסם והציע לו סכום גבוה מאוד בתמורה לגבעה השוממת שמר גולדשמיט הוריש לו. הקבלן רצה להקים בה שכונה קטנה. מוטי החליט שישתלם לו יותר אם יבנה לבד, וכך הפך להיות הקבלן של עצמו.

*  *  *

מעצי האקליפטוס שהיו נטועים לאורך מדרכת העפר נשרו פרות קטנים, ירוקים - כתמתמים. אלו נחו בין עלי השלכת בצבעי חום - צהבהב - כתמתם שהשמיעו קול קטן ופריך כשדרכו עליהם. שבי השתדלה ללכת בין העלים היפיפיים שעטפו את אמא אדמה במרבד עדין ומרהיב אותו כל כך אהבה. רוח סתווית הסיעה ענני כבשים שהשמש השוקעת השתלטה עליהם בצבעה הכתמתם כשהיא יוצרת משחק נהדר של לבן, אפור וכתום זוהר על רקע תכלת השמים המקבל גוון עמוק של טרם בוא הלילה. צרורות של עננים נסעו במהירות ממערב להר הכרמל שהלך והכחיל עד שנבלע בצללי הערב. נראה היה שמי שעומד על ההר ישא את ידו השמימה ויגע בעננים שריכזו את קרני השמש האחרונות. עוד מעט תצא השבת, חשבה. צמרותיהם הגבוהים של האקליפטוסים נשקו לשמים והעלים המאורכים רחשו זה לזה את מסקנותיהם. הגזעים הכסופים ומחורצים הביטו בה במבט חכם וזקן ושידרו לה סודות חיים כמו אלו אליהם נחשפה כעת.

שבי מיהרה להסיע את עגלתו של מוישי. אמנם רחוב המייסדים כבר היה סלול, אך מדרכות עדין לא היו בו, ולכן נדרשה מיומנות על מנת לדחוף את העגלה במהירות, שהרי עוד מעט יחזרו אבא ושכנו מר זילבר, וצריך להכין את ההבדלה!

*  *  *

תגובתו של ג'רי הפתיעה לא רק את דורותי, אלא אף את ג'יקוב. ג'רי התרגש מאוד והתעניין מה עושים שם, בתא לסטודנטים היהודיים. ג'יקוב הראה לו את סידור התפילה שקיבל. ג'רי כמעט חטף את הסידור, פתח אותו ודפדף בו במהירות. ג'יקוב שם לב לתדהמתו שאביו פתח את הסידור מצד ימין, כמו שקוראים בעברית. עיניו רפרפו במהירות על השורות והמלים כמו שהוא, ג'יקוב, יודע לעשות באנגלית... האמנם יודע אביו עברית? תמה. מאין? המשיכו השאלות להטריד אותו. אבל הוא לא שאל אותו דבר. ג'יקוב חשב שמן הסתם אביו מרוצה מצעדו זה, אף על פי שבשנה הקודמת הצהיר שאם יעז לחזור בתשובה הוא יראה זאת כטרגדיית חייו, והוא ילחם נגדו בכל הכוח.

אולי שינה אבא את יחסו לדת? הרהר ג'יקוב בתקוה.

אם לגבי הדת גילה אבא שלו חוסר עקביות משווע, הרי שלגבי הציונות הייתה לו עמדה עקבית ורצופה של בוז וחוסר סובלנות. ג'יקוב חזר בבית בהערצה על הרצאות ששמע, ואבא ביטל את דבריו באמירות ציניות ומזלזלות.

- הם רמאים כולם! - קבע.

- למה אתה חושב כך, אבא? - תמה ג'יקוב.

- אני לא חושב. אני יודע!

- אתה יודע? התפלא ג'יקוב.

- אני ממהר מאוד - אמר אבא לפתע בהתבוננו בשעון - כבר עכשיו אני מאחר לפגישה! נדבר בהזדמנות - הוסיף כשהוא אוסף במהירות את חפציו ופונה לעבר היציאה.

בליל שבת קידש ג'יקוב על היין, אחר כך נטל ידיו ובצע על החלה הריחנית שקנה לכבוד שבת. אביו הסתכל בו, משועשע משהו. היה נדמה לו, לג'יקוב, שאביו מתרגש מאכילת החלה. הוא חיכה, אולי יגיד משהו... אבל אביו מילא פיו מים. למחרת לקח ג'יקוב את מפתחות הרכב ורצה לצאת את הבית.

- לאן אתה הולך? - התעניין אביו.

- לבית הכנסת!

- ובשביל מה מפתחות הרכב?

- מה פרוש? - לא הבין ג'יקוב - וכי איך אגיע לבית הכנסת?

- איזה שעטנז!

- איזה מה???

- לא משנה - אמר ועל פניו הבעה מוזרה, אולי של בוז??? אבל שאבא יבוז לו?... - תהה ג'יקוב כמעט מזועזע. ג'יקוב לא הבין דבר. הוא לא הבין מה רוצה ממנו אבא. אבא לא טען נגד הליכתו לבית הכנסת. מדוע הפריעה לאבא העובדה שעמד לנסוע לבית הכנסת? מה לא בסדר במה שעשה???

הרגיש מבולבל ונבוך.