ככלות השבעה לאדמו"ר מקרעטשניף: כתב הידברות בשיחה עם בניו האדמו"רים

דרכי קרעטשניף אבלות. זו התחושה שהרגשתי כאשר צעדתי ברחובות קריית גת, אל בית מדרשו של הרב ישראל ניסן רוזנבוים זצ"ל שהלך לעולמו בשבוע האחרון.

טמיר ונעלם היה הרבי בחייו, שביליו במים רבים ועקבותיו לא נודעו. ככל שאני משוחח עם חסידיו, כך אני חש שרק לאחר הסתלקותו מקבלים החסידים את מלוא התמונה. סיפורי פלאות, מופתים ורוח הקודש גלויה מתגוללים מפה לאוזן. אך מעל הכל תיארו לי החסידים והמוני הבאים לנחם את עובדת אהבת ישראל אשר יקדה מהרבי בלהב אש. בכל רגע נתון היה מוכן לעזור ולסייע לכל יהודי באשר הוא בכל מה שיידרש.

שעות רבות ישבתי ושוחחתי עם בניו הדגולים האדמורי"ם שליט"א, הטיתי אוזן, אימצתי את מוחי להבין, להרגיש, להתרגש, ולו במעט, מדמותו הגדולה. שיחות קודש נעימות רצופות זיכרונות אישיים ותענוג רוחני עילאי היו מנת חלקי בשעות אלו. זכיתי לשאוב מבאר המים החיים סיפורי קודש על גדלותו והילוך חייו, שהיו מוקדשים לכל יהודי באשר הוא, ועליו עצמו, אשר היווה אוזן קשבת ומלאך-חסד אשר הושיע רבים מצרות נפשם.

"מעולם לא ישנתי על מיטה"

אורו הגדול של האדמו"ר מקרעטשניף זצ"ל הפציע וזרח בעולם ביום כ"ד ניסן תש"ט, בעיר רחובות, לאביו האדמו"ר דוד משה מקרעטשניף זצ"ל ולאמו הרבנית הצדקנית מרת אסתר רחל, בתו של האדמו"ר ה"דבר חיים" מנדבורנא.

לאביו היה בן נוסף שנפטר תקופה קצרה לאחר לידתו. בשבת קודש בימי השבעה, בבואו לסעוד בצל חמיו האדמו"ר ה"דבר חיים" מנדבורנא, ניחמם בעת זמר "אזמר בשבחין", כשמראה להם באצבע ואומר "ועל חדא תרתי" – על אחד (שהלך לעולמו) תרתי – יהיה לך שני ילדים. כך נתבשרו בלידת התאומים האחים לבית קרעטשניף.

"אבא תמך בראש העיר דוד מגן כאשר רץ לעירייה", מספר לי אחד מבניו של האדמו"ר, "ואכן ראש העיר זכה להצלחה מסחררת למרות שליטת המערך. קריית גת הייתה העיר הראשונה שקיבלה ראש עיר מהליכוד. כאות הוקרה ובהתרגשות גדולה הגיעו כל חברי המפלגה להתברך אצל אבא. בעיתונות בימים ההם פורסם שהאדמו"ר התבטא אז באוזני בגין ואמר 'עכשיו כבשנו את קריית גת, בפעם הבאה נכבוש את הממשלה...'. אף על פי שלא האמינו, הגיע המהפך, ובגין עלה לראשות הממשלה. מיני אז ראו את כוחו הגדול, והגיעו תכופות להתייעץ ולהתברך אצל הרבי.

"ישיבות ממשלה התקיימו לעתים קרובות בביתו של רבנו", שח לי אחד החסידים המקורבים ביותר. "כשהגיעו אליו, הקפיד רבינו להוציא ממגירת שולחנו כיפה לבנה, והיה חובש אותה ומוריד את הכובע, שזה היה סמל הקנאות, כדי להראות שאין לו חלק ונחלה בשלטונם, ורק רוצה להרבות לשם שמיים. גם בעיתונות נכתב על כך בזמנו: 'למרות קשריו המסועפים בכל מסדרונות הממשלה, האדמו"ר אינו מסתיר את דעותיו שנוטות לדעות של סאטמר'.

"באותן שנים היה שטח גדול שהיה שייך למועצת שפיר הסמוכה, ובהסכם הקואליציוני של הליכוד הבטיח אז בגין שיסופח לעיריית קריית גת לטובת הקמת קריה חרדית, רבינו תכנן והגיש את התוכניות לבניית הקריה ומוסדות החינוך, למרות שהצרו לו מאד במשך השנים, אך הוא לא נרתע מאיש וכאריה טורף נלחם ולא עצר בעדו שום דבר בכדי להשיג מטרה נעלה זו.

"באותו זמן הקימו מאות יחידות דיור בבניה מהירה לטובת עליית ברית המועצות. לאדמו"ר חרה הדבר, שמשכנים את הסביבה האזורית בשכנים שאינם מתאימים למגורי הציבור החרדי, ועל כן הלך בכל כוחו לשנות את ההחלטה, והצליח בסייעתא דשמיא לשנותה לטובת הציבור החרדי. רבנו קיבל יעד של זמן, שעד אליו חייבות להימכר 250 דירות לפחות, ובהמשך עוד נוספות. הרבי הציע לכמה מהאדמו"רים שישלחו את חסידיהם לגור בקרית גת, וביניהם האדמו"ר ה'פני מנחם' מגור, שהגיע לראות את הדירות, ואכן שלח רבים מחסידיו ליישב את הקריה. עדיין לא הספיקו למלא את היעדים עד לזמן הקצוב, אז שכרו חברה שהוציאה את הדירות למכירה לכלל הציבור החרדי, וכך נשמר הרצף של יהודים שומרי תורה ומצוות.

"באותן שנים הציעו כמה עסקנים לרבנו שיקרא את שם הקריה 'קרית קרעטשניף', אבל הרבי אמר שאינו משקיע את מרצו לטובתו האישית, ומבקש שיקראו לה בשם 'קריית רמות דוד', ע"ש אביו.

"אחר זמן רב ותלאות רבות עבר רבנו להשתכן בבניין המוסדות החדש שנבנה בשכונת 'רמות דוד', כאשר אט-אט אף נבנים בניינים חדשים לטובת הציבור. במשך השנים נתרבה וגדל מאוד ריבוי הקהילות מהציבור החרדי, כשרבנו תומך ועוזר ככל יכולתו לכל אחד ואחד להשתכן בעיר.

"כיום, קרית קרעטשניף בקרית גת מהווה מגדלור של אידישקייט לכל תושבי העיר בפרט, ולכלל אזור הדרום בכלל, לתורה ותפילה. בית המדרש של קרעטשניף משמש בפועל כבית הכנסת המרכזי של הקריה החרדית. קול התורה נשמע משעות הבוקר המוקדמות. החל מעלות השחר מתקיימים שיעורי תורה ומנייני תפילה לאורך 24 שעות ביממה, וכולל להוראה".

"אל תשלח אליי מיליארדר"

תלמידיו ובניו של האדמו"ר ממשיכים ומספרים לי כי התמסרותו למען הכלל לא ידעה גבולות, לכל יחיד ויחיד התמסר באופן מופלא. היה מקבל כל אחד במאור פנים ששבה כל לב, ומטה אזנו לכל מכאוביהם, נושא איתם בצרתם ושמח בשמחתם.

עבודת הקודש של 'הקויטלעך' (הפתקים) הייתה נוטלת ממנו כוחות אדירים. תשובותיו ופסיקותיו החדות בכל העניינים, אפילו בענייני פיקוח נפש, הותירו המומים אפילו את גדולי הרופאים שבאו לחזות מי הוא אשר לו כוח גדול כל כך, אשר ככל היוצא מפיו יעשה. סיפורי המופתים שהתגלגלו אודותיו רבים לאין שיעור. פעמים רבות אף השתמש בכוחו לדברים שהם חוץ לדרך הטבע, ובדרך זו קירב ליבותיהם של ישראל לאביהם שבשמיים. כפי שהתבטא פעם בפורים בעת "משתה היין": "ריבונו של עולם, בראת אותי עם לב רך כחמאה, ואיני מסוגל לראות בצרותיהם של ישראל, לכן אבקשך יהודי שהגיע להזכיר עצמו אצלי סימן הוא מן השמיים שהיה צריך להגיע אלי ושייוושע, ובכך יתרבה האמונה בלבבם, אבל יהודי שאין ישועתו נמצא אצלי, אבקשך שלא תשלחו אליי אפילו שהוא מיליארדר ויוריד לי מיליארד דולר איני צריך את כספו, כיון שישועתו אינו בידי, ושמא ייחלש אמונתו בהקב"ה".

פרישותו מהבלי העולם הזה הייתה לשם דבר. לעצמו לא ביקש כלום. סדרה של תעניות היו מנת חלקו בכל שנותיו. גם כשנחלש, היה מתענה בכל ימי השובבי"ם וטועם משהו רק בערב, ואפילו בימים שלא היה מתענה, היה מקיים נפשו במשך היום על ידי כוסות תה, ובערב אכל ארוחת ערב.

ביתו היה ידוע תמיד כבית פתוח לכל נצרך משך 24 שעות ביממה. עני ורעב ידע שאפילו בבואו לבית הרבי בשעה שלוש לפנות בוקר, תעמוד הרבנית להכין לו ארוחה משביעה ועשירה ביותר.

60 אחוז לצדקה

סכומי הצדקה שהאדמו"ר חילק היו עצומים. מדי חודש בחדשו היה ממלא מעטפות גדושות ביותר, ושולח על ידי שליח לאנשים קשי יום שאפילו לא נמנו על אנשי שלומו. השליח קיבל הוראות מדויקות - שאף אחד לא יידע, ושיחלק בשעות לילה המאוחרות. וכשחילק לחסידים, התריע שלא ידעו שזה ממנו, שלא יהא "נהמא דכיסופא" – לחם עם בושה, ושלא ירגישו מחויבים להשתתף אצלו.

מספר חתנו, הרב וייס שליט"א: "בתקופת תחילת ההנהגה נסע רבנו לארצות הברית, ומחמת מצוקה כספית נסגרה הישיבה שבראשה עמד הרב ישעיהו הורוביץ שליט"א וכיהן בה כראש ישיבה. על אף שהרבי לא חתם עמו על שום מסמך מחייב, ולא סיכם איתו על שום תנאי פרישה מראש, שלח לו רבנו מארצות הברית בכל חודש את משכורתו, כאילו הוא עדיין ממשיך לעמוד בראשה. במשך שנה שלימה נמשך מנהגו זה, כאשר כל חודש היה נס בפני עצמו בהשגת הסכום. זאת בתקופה אשר היה רעב ללחם כפשוטו ממש, והיה מקבל סלי מזון מאגודת 'שומרי שבת' באמריקה".

גם עניין המעשרות היה גדול מאוד אצלו. מספרים בניו: "פעם ביקשה הרבנית מאחד הנכדים שיבקש מהרבי כסף לקניות לבית. ענה הרבי: 'אין לי'. אולם הנכד ראה חבילה של שטרות אצל הרבי והצביע על זה. ענה רבנו שהוא עדיין לא עישרם, ביקש הנכד שהרב יחשב כמה צריך לעשר מכך, ויעשר, ויוכל להביא לרבנית. השיב לו רבנו: 'לא מעשרים בדרך אגב, זה עניין של כובד ראש'".

בפעם אחרת גילה הרב לבנו, רבי דוד משה, סוד שלא גילה אף פעם - כל פרוטה שהגיעה אליו - הפריש "מעשר" - ארבעים עד שישים אחוז. מאידך גיסא, אפילו על נורה מיותרת שדלקה במשך היום היה נוהג להעיר, שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ולעצמו לא חש כלל להוציא מעות אפילו לדברים נצרכים.

מספר אחד מהחסידים: "באמצע שנות ההנהגה, עת שרבנו הקים בקושי רב את חצרו, הוא קיבל איזשהו עיזבון שהיה אמור לתת מענה ללחם ולחלב בביתו, ובדיוק אז נכנס יהודי, והשתטח על הארץ בבכי תמרורים שהעסק שלו קרס והוא הסתבך נוראות ומצבו בכי רע, ורוצים להושיבו במאסר. נכמרו רחמיו של הרב, ובלא אומר נטל כל הסכום שבא לידו, שהיה כמה אלפי דולרים, שהיה אז בשווה ערך להיום סכום העולה על 200,000 ₪, שבימים ההם יכלו לקנות בו עולם ומלואו, והעביר לידו את כל הסכום למען יוכל להשתקם, ובסכום זה הצליח להשתקם ולעלות חזרה על דרך המלך. עשרות פעמים נפגש עמו רבנו משך שנים, ולא הזכיר לו ולו מילה אחת על הסכום העצום שעדיין אמור היה להחזיר".

מוסיף חתנו על סיפור זה: "היהודי הנ"ל אשר קיבל סכום עתק למען יוכל להשתקם, העז עוד פניו ותבע את רבנו על עניין מופרך מעיקרו, עניין שנמשך שנים רבות. ובמשך כל השנים הללו לא דיבר רבנו מזה העניין כלל ולא העלה על דל שפתיו את מעשיו הנלוזים, הגובלים בכפיות טובה חמורה".

עוד מוסיף חתנו של הרבי לספר: "ידוע לי על אברך אחד, שנתן לרבנו סכום עצום כפדיון. האברך, שידע על המצוקה הנוראה השוררת בבית רבנו, העז לומר לרבי כי יראה נא הרבי לא לחלק את כל הכסף לצדקה. הביט עליו הרבי בעיניו הרחימאיות ואמר לו: 'שקל מכל הסכום שהענקת לי, לא יגיע אלי!'".

וישמעו רחוקים ויבואו

עוד אני משוחח עם בניו של האדמו"ר, והנה פונה אלי יהודי בשם יוסף אוביץ, אשר חזותו מעידה עליו שהוא אינו נמנה מאנשי חסידי הרבי. "מאז שהייתי בן 17 אני מכירו", הוא מספר לי בהתרגשות. התיישבנו לשוחח על דמותו, כאשר שטף מילים של הערצה נשפכות מפיו בהתרגשות כל העת. "לאחר נישואיי, התחלתי לעשות חיל בתחום הספורט בישראל. הייתי שחקן נבחרת ישראל, ושיחקתי בקבוצת 'הפועל רחובות'. עשר שנים הייתי אלוף הספורט בישראל. בד בבד פתחתי עסק – אופטיקה למשקפיים בראשון לציון. יום אחד הציעו לי לאמן את הקבוצה מרחובות, ונכנסתי לשאול את עצת החכמה של הרבי. בהיכנסי אליו, קיבלני הרבי במאור פנים, שאל לשלומי, התעניין בשלום משפחתי, תוך כדי שהוא לא מדלג על שום פרט, ונותן את כל תשומת ליבו אלי. בין הדברים, הגענו לנושא אליו הגעתי הנה. הצגתי לו את פרטי ההצעה העומדת על הפרק. הרבי, בעיניים השופעות אהבה, יישר מבט אליי ושאל אותי: 'מה השכר שהציעו לך באימון הקבוצה?'. '500 דולר בחודש', השבתי לו. 'שמע נא לדעתי, תבקש 1000 דולר!'. השבתי לו כי זה השכר המוצע, וכי לא נראה לי שהם יקבלו את תנאי השכר שהציע הרבי. כאן הוא התחיל בסדרת שאלות. 'וכי מה תעשה אם אחד מן הספורטאים יחלה, הרי בוודאי תבוא אליו לבקרו בבית החולים, ולזמן הזה תצטרך לקחת ממלא מקום לחנות המשקפיים. עליך לקחת בחשבון גם הוצאה זו. ומה תעשה אם לצורך האימון תצא לחו"ל לשחק איתם על מגרשים בינלאומיים? גם אז תאולץ לקחת מנהל עבודה במקומך בחנות, תיקח גם הוצאה זו בחשבון. וכך ישב ומנה לי עשר דוגמאות שבגינן מוטב לי לבקש את הסכום שהוא נקב. וכאן הוא הגיע לנקודה שבגללה החלטתי לעזוב את עסקי הספורט. 'הרי ודאי אתה יודע, שלעת עתה הנך מפורסם ומבוקש. אולם מה תעשה בעוד כמה שנים? הרי תצא קירח מכאן ומכאן, לא מאמן לקבוצת ספורט ולא עסק משקפיים מכניס. שמע נא לעצתי, אל תיענה להצעה, תשקיע את מרצך בחנות, ואברכך שתראה ברכה עצומה במעשי ידיך'. ברגע זה החלטתי שאני שולל את ההצעה, והודעתי למציעים כי אינני חפץ במשרה. היום אני יכול להגיד שלרבי היו עיניים צופיות למרחוק. ההילה והכבוד הם דבר שבאמת חולף, וכך נשארתי עם האופטיקה מספר אחד בראשון לציון".

בחכמה נפלאה ובאמתלות שונות הוציא הרבי את היהודי הנ"ל ממגרשי הספורט, אשר היה לו מהם חשש ממשי למצבו הרוחני, והכניס אותו לעסקי המשקפיים, בהם אין סכנה רוחנית נשקפת לו.

התקופה האחרונה

בשנת תשע"ז, באחד מלילי השבתות, אמר האדמו"ר מילים מרטיטות: "ריבונו של עולם עוד מעט שבעים שנה שעבדתיך בנאמנות, אחר כך תעזוב אותי". אף אחד לא העלה בדעתו מה מונח במשפט הזה.

בחג הפסח האחרון לחייו, כשהגיע להכרזה "לשנה הבאה בירושלים", ענה ואמר ג' פעמים "לשנה הבאה בירושלים", ופעם אחת הכריז: "לשנה הבאה בארעא דישראל". תוך שהוא מרמז על הסתלקותו השנה.

במשך התקופה האחרונה נחלה ונחלש מאוד, אולם מצדו הוא לא התרגש כלל מהמצב. כשהרופא הציג בפניו את מצבו הרפואי, וציפה לראות את תגובתו, השיב לו האדמו"ר: "לא דימיתי בעצמי שבן אדם חי לעולם, ידוע ידעתי שיום בא ועוברים לעולם שכולו טוב". הרופא יצא נדהם מחדרו, באמרו שהוא עדיין לא ראה כזה בן אדם, שיודע מצבו ואינו מפחד מהמוות. האדמו"ר מצדו, במשך כל התקופה אמר כמה פעמים שהוא לא מפחד כלל ממצבו הגופני, והדבר היחיד שטורד את מנוחתו, מה יענה למעלה בעולם האמת.

החסידים מספרים: "במשתה היין בפורים באותה השנה בכה רבנו בכי תמרורים בדברות קדשו באמרו 'אבא קדוש, זכרונו לברכה הכנסת בי נשמה קדושה וגבוהה כל כך, איך אתה נותן שהיא תצא מן העולם כשהיא מלוכלכת...' והתחנן שיכנס בליבו הרהור תשובה".

כך החמיר מצבו של האדמו"ר, כאשר כמה פעמים כבר נאספו כל בני המשפחה, אולם לאחר מכן התייצב מצבו. אחת מהתבטאויותיו המצמררות הייתה כמה חודשים לפני פטירתו, כאשר שאל את אחיו מרחובות על השמפחות הצפויות להיות במשפחתו, ואמר שיש חתונה בי"ד חשוון ועוד חתונה בשבט. התבטא האדמו"ר:"בחתונה של חשוון עוד אהיה כאן, בחתונה של שבט אני כבר לא יודע, איני יכול להתחייב".

ביום רביעי בערב הוחמר מצב בריאותו, בני המשפחה והמקורבים התאספו בבית החולים הדסה, ולבקשתו שוררו "אנעים זמירות" שחיבר רבי מאיר מקרעטשניף זצ"ל, ואחר אמרו את פסוקי הווידוי בקול בכי. בשעה 12:40 יצאה נשמתו בטהרה, זך ומצוחצח, קדוש וטהור, זכה וברה לחסות בצל כנפיו של יוצרו ובוראו.