אתם מתבגרים, ומחפשים. אבל אבא ואמא התאמצו בשבילכם כל כך הרבה

זה צירוף של כמה דברים, ויהלום אחד ענק שמונח מעל. בעדינות. זה צירוף שנעשה אצלי במחשבות.

לפעמים כדאי לעשות רווחים בין המחשבות. שלא יהיו צפופות מדי.

אנחנו קמים כל בוקר אל סיפור חיינו, מודים אנחנו, ומסתכלים: האם אנחנו אוהבים אותו, את הסיפור?

האם אנחנו אוהבים את התפקיד שלנו בו?

איך אנחנו מספרים אותו לאחרים, איך אנחנו מספרים אותו לעצמנו?

זה כמעט תרגיל 2ב' בלימודי נפש.

אם היית מקבלת את הסיפור מהתחלה וכותבת אותו בעצמך, אלו פרטים היית משנה? אלו פרטים היית משמיטה?

האם היית חיה אותו, לו יכולת לבחור, שוב, לפי אותם הפרקים? האם היית מסדרת אותם אחרת?

מה היית מעדנת, אילו פרקים היית מעלימה?

את בטוחה?

תבדקי שוב.

כי פרק ח' לא יכול לעמוד עצמאי ולמחוק את פרק ג'.

יש בפרק ח', זה של עכשיו, תובנות שרק הקשיים של ג' והכאבים של ד' יכלו ליצור.

אז למחוק פרקים עכשיו ובדיעבד זה לא כזו גבורה גדולה.

קצת תרתי דסתרי.

הנה אני מסבירה.

די, אתם כבר מכירים אותי, אני מפזרת דברים ואחר כך אוספת אותם.

זה צירוף של כמה דברים. זה ערב האימהות שהיה במוצ"ש האחרון באולם של מפעל הפיס בבני ברק, ליד בית הספר של בתי, בית ספר תפארת תמר.

אני יודעת, אני לא מהאימהות האלה שיושבות כל הערב. לא מהאימהות האלה שמחזירות דף קשר חתום בזמן, אני לא.

אבל זכיתי בערב הזה, במוצ"ש האחרון, להיות. סיימתי הרצאה משלי, והתגנבתי לאולם.

קיבלתי מים מינרלים בשקית ורודה בצבע פוקסיה, והייתי בטוחה שאת כל השהות של ההשתתפות אני עושה למען בתי. רק שאוכל להגיד לה, "הנה, הייתי".

אבל ישבתי שם על הטריבונה. הרב רייך דיבר, ואחריו 2 מורות.

בעצם מורה אחת שעובדת בסמינר וולף, אולי גב' מילר, ויועצת מסמינר גור, אולי גב' סימון. ואם אני טועה, זה בטח לא בכוונה.

המורה יהודית הסגנית הנחתה. אותה אני הכי מכירה.

היתה גם זמרת.

גם אורגנית.

שיח על צניעות.

שיח על אורך החצאית.

שיח על תקנון בית יעקב.

בליבי אמרתי מה, מה עכשיו?

בכל דקה שהערב התקדם, קרה לי משהו.

הקשבתי. רק הקשבתי. לרב, ליועצת, למורה, למנגינה.

הקשבתי למחשבות של עצמי, הקשבתי לרגשות שלי.

הדמעות החלו לרדת לי על הלחיים. לא היה לי נעים מהאמא הזו שישבה לידי ולא הכרתי.

אז הוצאתי דף של בדיקות דם ישנות שהיה לי בתיק, שהייתי צריכה לעשות ולא עשיתי, ועט שנתנו לי לפני שבועיים מאיחוד הצלה כדי לכתוב קבלה, ועשיתי כאילו שאני מסכמת את הדברים.

אינטליגנטית-בכאילו כזו. זווית של כתיבה.

איזה סיכמתי, לא ראיתי את הדף מרוב מים בעיניים.

"מה את בוכה?", שאלתי את עצמי, "אם את מקשיבה לעצמך כל כך אז תגידי למה את בוכה".

"די, תעזבי אותי", אמרתי לעצמי. תני לי לבכות בשקט.

זה היה בכי של סיפור חיים, שלפעמים אני רוצה להזיז לו את הפרקים.

מה יש במילים האלה על צניעות בסיפורים שהמורות בערב סיפרו, בדורות של בנות ישראל, שניערו לי את התשובה?

בכיתי דמעות של הודיה. חשבתי על סיפור חיים, על ילדות שלי שיכלו לגדול אחרת. לבושות אחרת. מפטפטות אחרת.

לכל בעל תשובה מצליחה להתגנב באיזו שהוא שלב, בדרך כלל שלב מייאש, המחשבה הידועה - אם לא הייתי דוס, מה הייתי עכשיו. עושה, עובד, איך הייתי נראה.

אם לא היינו דוסים, איך הילדים שלנו היו עכשיו. האם כולם היו נולדים בכלל?

דיברתי אל בנותי המקסימות, ילדות של בעלת תשובה, בלי שהן שמעו.

דיברתי אל דור שלם של בנות דתיות שגדלות בשנים האלה, ולא בשנים אחרות מהסיפורים, שמתנסות בחלונות ראווה של בגדים יפים ואופנה.

דיברתי אל הילדים של כל החברות שלי, בעלות התשובה. חשבתי על בניה, הנכד של כוכי, שתיכף בר מצווה.

תקשיבו, חמודים, דור חדש של מתבגרים, הנה אתם גדלים, וכן, אני יודעת, גם אתם מחפשים, ותורכם יגיע. מי יותר ומי פחות.

אבל אבא ואמא התאמצו בשבילכם כל כך הרבה.

גם לנו הגדולים לא תמיד קל. אני יודעת שגם לחרדים מבית, המילים מכוונת גם אליכם, אל תכתבו לי במייל שגם לחרדים מבית יש ניסיונות, אני יודעת.

ילדים, התאמצנו כל כך כדי ללמוד איך שומרים באמת שבת, נלחמנו עם היצרים שלנו כדי להיות צנועות, עמדנו מול חברה שחשבה אחרת כדי להיות.

בלענו רוק כשהבנו שמביצי קינדר כבר לא נוכל בזמן הקרוב ליהנות.

ויתרנו על טיולים ומסלולים בשבת בבוקר, על חסה אייסברג שלמה, על שמלה לא מתאימה.

בבקשה, קחו את כל זה והעריכו.

אל תקלקלו את מה שכבר באהבה מצאנו. זה שלכם, מורשת. קחו, תיהנו ממנו גם אתם.

רצינו בשביל עצמינו, אבל יותר מכל, האמינו לנו, רצינו עבור ילדינו. עבורכם. בחרנו לכם את הטוב ביותר.

את האמת האלוקית, זו שמהווה כרטיס כניסה למעלה. לתמיד.

זה היה ערב מרתק. יצאתי ממנו צדיקה. לפחות רוצה.

איך זכיתי, בכיתי.

איך זכיתי.

יצאנו משם, ושמעתי אמא אחרת אומרת לשנייה, הלוואי שנצליח. זה לא קל. יש גם כישלונות, ובנות אחרות, תסכולים וצרות.

חייכתי והנחתי לפניהן שתיהן יהלום, יהלום שחברתי הצעירה, יובל דיין, ילדה מוצלחת, ילדה מוכשרת ששרה שירה אלוקית, חידדה אותי מחדש להביא למחשבות בחשבון פנימה; משפט עמוס, אבל הבנתם אותו.

"כל החיים", יובלי אומרת, "לימדו אותי, הכינו אותי, איך להסתדר כשיהיה קשה, איך להתמודד בזמן של כישלון. אף אחד לא לימד אותי איך להתמודד עם הצלחה".

ברכה של צניעות לכל בנות ישראל. מצליחות שכמותכן.

אפרת ברזל היא מרצה למודעות, בעלת קליניקה ליעוץ רגשי, עיתונאית, אמא לשמונה מתוקים. סבתא. בעלת תשובה.