הידברות לנוער: בואו נדבר על זה - אנחנו כועסים, מי אשם?

כל אחד מאתנו נפגע פעם ממישהו, נכון? יש אנשים שנפגעים מדי יום ממש - אין יום שלא עובר בלי שמישהו מביט עליהם במבט פוגעני או אומר מילים קשות. אם אתם לא חלק מהחבורה ה"עליזה" הזאת, תגידו תודה, יש המון כאלה בינינו ואנחנו בכלל לא שמים לב.

אבל בלי שום קשר, כולנו נפגעים לפעמים, מרגישים רע, כועסים, רוצים להסתגר בעצמנו לפעמים, והכי חשוב צריך לעשות פה דין לא? מי הוא זה ואיזה הוא שגרם לי צער ועלבון כזה, והוא האשם בכך שלא היה לי יום תותים היום?! כך הוא מנהג העולם, לא כך? נפגענו? צריך למצוא אשמים! ומה עושים כשלא ממצים עם האשם את הדין? חלילה, נוטרים טינה.

אני רוצה לשאול שאלה. האם כל המעגל המקסים הזה חייב לקרות? האם באמת הוא או היא אשמים בזה שאנו לא מרגישים טובים עם עצמנו? מי אחראי לזה שאנחנו עכשיו ב"דיכי" של החיים, במקום שנוכל לומר לעצמנו "איזה יום נפלא היום!"?
התורה שלנו היא תורת חיים, והיא מדריכה אותנו בכל ענייני החיים. בין היתר, היא עוזרת לנו להפוך את העולם הפנימי שלנו לשמח, שלו ונעים יותר. אז מה עושים כשפוגעים בנו? אומרת התורה, אם אתה עצוב וקודר, אין זו אלא בעיה שלך! כן, כן קראתם נכון, זאת בעיה שלך! איך יכול להיות? אבל הוא אשם! אנחנו אומרים לעצמנו.
נכון, הוא אשם, אבל מי שהחליט להזניח את השמחה ולהעלות את הרייטינג של העצבות בלב שלנו זה רק אנחנו. גם הרגש, כמו המחשבה והמעשה, הוא בידיים שלנו. אף אחד לא מכריח אותנו להיות עצובים ברגע של כישלון או פגיעה, אף אחד לא אמר לנו שחייבים להתעצבן כשחבר לא מכבד אותנו. אנחנו עושים את זה מתוך בחירה בלבד. עכשיו אתם בטח אומרים לעצמכם – "זה ממש קשה, זה הכי טבעי בעולם שנכעס או נהיה עצובים בגלל משהו שקורה, לא ככה?". כאן הטעות - עלינו לתקן את אנחת היסוד המזויפת והשקרית הזאת שיש בנו, "זה טבעי שנהיה עצובים / נכעס / נהיה מדוכאים". מבזק חדשות - אין שום דבר טבעי בלהיות כעוס ועצוב! שהרי טבע האדם והרצון הגדול שלו הוא להרגיש חיות ושמחה. כעס ועצבות? לא ברשימה. אלא מה? בשקט-בשקט, בלי ששמנו לב, הלחץ החברתי השפיע עלינו מאוד, ואנו למדנו להיכנע לתכתיבים חברתיים, בייחוד אלו הנראים לנו "טבעיים ביותר", בלי שבכלל שמנו לב לכך בכלל.
איך לא שמנו לב שבעצם למדנו להתנהג כמו שאנו מתנהגים, ולא לבחורלהתנהג כמו שאנו רוצים.

רבי נתן שטרנהרץ (תלמידו של רבי נחמן מברסלב) מלמד יסוד נפלא מתורתו של רבי נחמן: כשאדם תולה את המעשים שקורים סביבו ומה שקורה בחייו בטבע ובמזל, הדעת של האדם נמצאת בגלות, בחושך ובמילים פשוטות יותר - אדם נמצא בחוסר דעת. החוכמה הגדולה ביותר ליהודי ולעבד ה' בפרט הוא שתמיד צריך להיות עם הדעת לה' יתברך. עלינו תמיד לשאול את עצמנו, מה ה' יתברך מצפה ממני, מה הדבר הנכון לעשות, ותמיד-תמיד להיות עם הראש לה'. אם גנבו לכם, שתו לכם, לקחו לכם בלי רשות, תזכרו תמיד שהמשימה הראשונה של היצר הרע, עוד לפני שהוא מנסה להביא אותנו לחטא, היא קודם לגרום לנו לשכוח מה' יתברך. אם נעצור אותו שם ונעשה חישוב מסלול מחדש, ונרצה לראות רק את ה' יתברך, אז ודאי ללא ספק יהיה לנו קל הרבה יותר לבחור להכניס ללב שלנו שמחה והכלה, מאשר להפנות גב כביכול לה' יתברך ולהאשים את האחרים, את המזל ואת הטבע במה שקורה לנו בחיים.

היסוד החשוב ביותר בעניין זה הוא לזכור – אף אחד לא כתב, חקק וחייב אף אחד מאתנו להיכנס לעצבות או לכעס במצבים שונים בחיים. לא משנה כמה הם מרגיזים ומעצבנים, תמיד ישנה אפשרות הבחירה, ואם נעבוד על עצמנו היטב ונגייס את כל כוחות הנפש והרצון שלנו לעבר עבודה על הרגשות ועל התבוננות בה' יתברך בכל רגע ובכל מצב, נראה איך אנו יוצאים מתבנית "הטבעיות" שמושרשת בחברה, ואנו הופכים להיות מיוחדים ושמחים יותר מכל אחד לידנו.

זה לא חלום בהקיץ וגם לא משימה בלתי אפשרית. הרבה מאוד הצליחו, וגם אנחנו יכולים רק להיות ממוקדים במטרה, ואנחנו כבר בדרך לשם...