האם מותר לי להתלהב מהמתנות בהן חנן אותי ה'?

במסגרת הדברים הבוערים עליהם אנו מדברים מדי שבוע, נדבר היום על הנושא הבא: האם ועד כמה מותר ואפשר להתלהב מעצמך, ממעשיך, מכישוריך או אפילו מהיופי הטבעי בו ניחנת מריבונו של עולם בשעת לידתך?

בפרשתנו הנאווה נמנות שנותיה של שרה בצורה הבאה (בראשית כ"ג, א'): "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". ושואלים חז"ל מדוע מחלקת המילה שנה את שנותיה של שנה לשלוש? ועונים על כך (הובא ברש"י הקדוש במקום) ״בת מאה כבת עשרים לחטא ובת עשרים כבת שבע ליופי״. לאמר, לכך נחלקו שנותיה של שרה בצורה זו, ללמדך שכשם שעד גיל עשרים אין מענישין בבית הדין של מעלה כך היתה שרה עד גיל מאה ללא חטא, בבחינת בת מאה כבת עשרים לעניין החטא. ולעומת זאת, בהיותה בת עשרים היתה היא כבת שבע ליופי.

ועל פסקה זו, השנייה, נשאלת השאלה – איזה שבח ויקר הוא לשבח אישה בת עשרים ביופייה של ילדה בת שבע? והלא דרכה של בת העשרים היא לטפח ולשמר את יופייה הרבה יותר מילדה בת שבע, ואם כן מהי העדיפות ליופי בת השבע בו אנו משבחים את שרה אמנו בהיותה בגיל עשרים?

ואת התשובה לכך עונה מרן ראש ישיבת פורת יוסף, הגאון רבי יהודה צדקה זיע"א. בת עשרים כבת שבע ליופי, אין הכוונה שהיה יופייה בגיל עשרים כיופייה של ילדה בת שבע, אלא שהיה היחס שלה כבוגרת בת עשרים ליופי, כיחסה של ילדה בת שבע לאותה מעלה.

לאמר, כשם שילדה בת שבע אינה מתפארת, מתגאה ומתנשאת בעקבות יופייה, ואינה "עושה מזה עסק", כך היו דרכה ואורחותיה של שרה בגיל עשרים למרות יופייה הנדיר. וכמאמר חז"ל (מגילה ט"ו ע"א), ששרה היתה אחת מיפות העולם לדורותיו.

וכאן נשאלת השאלה: האם באמת אסור לאדם להעריך ואף להתלהב מעצמו ומעלות בהן חנן אותו ה' יתברך? האם נכון הדבר לקבל מתנה טובה מה' יתברך ולא "לחשבן" לה? ובפרט, לאור דברי חז"ל במקומות אחרים בהם לימדונו את המאמר הבא "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין ל"ז ע"א) ודומיו, אשר מהם מתברר שההערכה העצמית אותה אמור האדם לחוש כלפי עצמו אמורה להיות גדולה ועצומה אף למעלה ממידותיו ומציפיותיו מעצמו, ואם כן מה השבח והיקר בשרה אמנו על כך שלא העריכה את עצמה במתנת שמים זו?

התשובה לכך מחולקת לשניים. בחלק הראשון תלוי ממה מתלהבים, ובחלק השני תלוי למה גורמת אותה התלהבות.

נתחיל מהראשון. כאשר אדם מתלהב מיכולות או ממעלות חיצוניות, אין מקום להערכה ולהתלהבות זו, כי ההתלהבות וההערכה מחיצוניות בטבען אמורות לגרום אך ורק להרס וחורבן. זאת משום שטיפוח מעלות חיצוניות עלול לבוא בנקל על חשבון דברים חשובים ואמיתיים הרבה יותר.

לדוגמא, איש או אישה כי ישקיעו ביופיים, בכוחם או בממונם כמטרה ולא כאמצעי, פעמים רבות ימצאו את עצמם משקיעים זאת על חשבון דברים ערכיים וחשובים הרבה יותר, כגון חיי רוחניות, חיי משפחה או חיים נאותים שבין אדם לחברו. לעומתם, מי שייקח את מעלותיו החיצוניות וישתמש בהן במינון הנכון, יזכה אמנם להערכה כלשהי לגביהן, אולם לעולם לא תבוא אותה חיצוניות על חשבון הפנימיות האמיתית.

וכמאמר הפסוק (משלי ל"א, ל'): "שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל", לאמר, אישה יראת ה' היא זו שתהיה ראויה להתהלל גם בחן וגם ביופי המתלווים אליה, משום שהשכילה לנהל את עיקר חייה סביב המטרה האמיתית ולהשאיר את הדברים החיצוניים כבני ליווי בלבד.

היסוד השני אליו צריכים לשים לב בטרם מתלהבים ממעלה חיצונית ואף פנימית, הוא להיכן מובילה אותה ההערכה וההתלהבות. אם אותה הערכה והתלהבות גורמת לאדם להתייחס לעצמו בצורה טובה וערכית יותר, ולהבין שלדבריו ולמעשיו יש משקל, הרי שהתנהגות זו תוביל אותו לחשב יותר את דרכיו ואף להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות.

אולם, אם אותה הערכה תגרום לו להתנשא על אחרים ולהתגאות במעשיו עליהם, הרי שבין אם הערכה זו נובעת מדבר רוחני, וכל שכן וקל וחומר אם היא נובעת מדבר גשמי, גורמת היא להרס ואובדן עד כדי איבוד הדעת ובעקבות כך שיקול הדעת לחיים ממש.

שרה אמנו בחכמתה השכילה להבין שיופיה אינו הדבר האמור לאפיין אותה, היא אף היתה אמורה להיעלב ולהיפגע לוּ מאן דהוא או מאן דהיא היה משבח ומפאר אותה בעקבות יופי זה. המאפיין של שרה בעיניה היו מידותיה יראת השמים המיוחדת ואצילות הנפש בה נחנה. היופי ושאר המעלות החיצוניות היו אמצעֵי ליווי מִשְנִיים עד בלתי נחשבים בלבד.

ומה הרווח הגדול והעצום אותו מרוויח האדם, אשר אינו מתפתה להתפאר ולהתלהב מהחיצוניות? הרי הוא לפניכם: אדם שהחיצוניות חשובה בעיניו, דורש מדי פעם ולעיתים קרובות את התייחסות החברה והערכתה כלפיו, משום שהתוכן והפנימיות האמיתיים שלו אינם מספקים את רוחו הגבוהה, תהיה אשר תהיה. כך שבכל החלטה ובכל צעד שיעשה בחיים יחשב תמיד את דעת החברה ואת השפעת אותו צעד על הערכתה לחיצוניותו. לעומתו, האדם השלם הזוכה להתייחס לפנימיותו ולאישיותו כאל עיקר, לעולם לא יתלה את כושר החלטתו במבטי ההערצה של החברה.

גם בימינו ישנם מנהיגים המקבלים החלטות מדיניות של מלחמה ושלום על פי סקרי דעת הקהל. ההחלטות מתקבלות על פי חברות הסקרים יותר מאשר על פי פורומים של ביטחון וממשל, כך שההבנה שניתן לנהל חיים על פי מבטי החברה אינה מופרכת...

במשפחה, בלימודים, בחברה ובעסקים מתבקש כל אחד מאיתנו לקבל החלטות, אשר רובן ככולן מהותיות הן להמשך החיים והדרך. המשכילים שבינינו יזכרו תמיד לקבל את ההחלטה לאחר הפעלת כושר שיפוט אמיתי הדן בדברים הערכיים, הפנימיים והנכונים. קלי הדעת, לעומתם, יקבלו את ההחלטה על פי חוות הדעת המפרגנת לה הם מצפים מהסובבים, קרובים ורחוקים כאחד.

ביום זה נלמד כולנו מדרכה של אמנו הראשונה – שרה, אשר בתבונות נפשה השכילה והנחילה לכולנו את הזכות ואת החובה לנהוג על פי שיקול דעת הרואה נתונים פנימיים אמיתיים וערכיים בלבד ואינה מתבססת ואינו נוטה אחר נתוני חיצוניות שקר וכזב.

יזכנו ה' יתברך ללכת בדרכי אמותינו הקדושות, ולזכות עוד בטרם נקבל את ההחלטות, לעמוד בצמתים אשר שתי הדרכים הנוטות מהם מובילות ל"אך טוב וחסד", כשהברירה תהיה בין טוב לטוב יותר, בנחת שלווה ובמילוי כל המשאלות, וכן יהי רצון ונאמר אמן.