לפעמים ההפסד הוא הרווח – איך להפסיד בחיי המשפחה ויחד עם זאת להרגיש מורווחים?

באחד הלילות, בנסיעתי באוטובוס – לא יכולתי שלא להרגיש שחג החנוכה מתקרב. שירי חנוכה נישאו ברמה, אי אפשר היה שלא לזהות אותם.

מי שהעלה אותם על נס הייתה אישה קטנת קומה, שאינה ככל האדם, דבר שניכר על פניה, והיא אחזה בידה מכשיר מנגן.

"כד קטן, כד קטן" – ניגן השיר.

"חנוכייה לי יש" – המשיך והמשיך.

"ומנותר קנקנים!" – נשמעו צהלות.

אט-אט הגבירה את הווליום, והשירים גדשו ומילאו כל ספסל.

לחובבת מוסיקה, העוסקת כל ימיה בספרי וסרטי ילדים, כמוני, הייתה זו הנאה חינמית צרופה. כמה נחמד, מי היה חולם להפעיל שירי חנוכה עתיקים ולהיכנס לאווירה של חנוכה כל כך הרבה זמן קודם, ובקולי קולות?

אבל היו אנשים שהדבר הקשה עליהם. אלו רצו לישון בדרך, תכננו זאת משך כל היום, והנה, קול זמרה - זמרת שירי הגיל הרך, שודד מהם את שארית זמנם האחרונה.

היו כאלו שלא רצו לשמוע קול אישה שרה, זה הפריע להם מאוד. הם מקפידים שלא לשמוע קול אישה, והנה, אין מנוס מלשמוע.

אחרים לא הבינו מה עניין שמיטה להר סיני, מה הקשר בין חנוכה שיגיע בעוד חודש ויותר לקולות הזמרה הצוהלים לעת ערב.

אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, קיבלו עליהם את הדין, כשראו שאיש לא מנסה להכעיס או להרגיז אותם, אלא להפך, השירים יוצאים מכוונה של האישה הקטנה הזו. אישה שאפילו לא מודעת לכך, שאוטובוס שלם מאזין לשירים יחד אתה. לא מודעת לכך, שהיא לא לבדה.

כל אחד בתורו התקרב למקומה של האישה, גילה במי מדובר, ראה את עיניה הבוערות, צוהלות ומקפצות לצלילי החנוכה, שב מיד למקומו והרכין ראשו במחילה.

פתאום כל אחד מיושבי האוטובוס חש שהוא לא מופסד בזה שוויתר, אלא להפך, הוא גיבור בכך ששותק. הוא הצליח, על אף שהפסיד במערכה.

כשירדה האישה מהאוטובוס, ממש תכננתי לומר לה תודה רבה על שהעשירה את הדרך של כולנו, אבל היא ירדה בקול תרועה, עם הנגן בידה, מאזינה לשיר הבא, ולא מתייחסת כלל לכל אלו שסביבה.

שימו לב איך דבר מרגיז, מעצבן, מפריע ומיגע, עשוי להיות דבר שניתן לגשר עליו, להתכחש לו, לשתוק מולו ולשרוד אותו, כשאנחנו פשוט מבינים את האחר, כשאנחנו מבינים שהוא זה הוא, ואני זו אני. שהוא כך נברא והוא אינו כמותי. שהוא לא מסוגל אחרת, גם אם אני חושבת שהוא צריך להתנהג באופן שונה.

ברגע שראו האנשים באוטובוס מי היא האישה שלפניהם, הם פשוט השתתקו ושבו למקומם. כל אחד מהם השקיע את עצמו במה שהוציא אותו מתוך ההמולה הבלתי רצויה לדעתו.

זה פתח את ספרו, זה התעסק בטלפון שלו, זה הניח אזניות לאזניו ושקע בדברי תורה, זו שוחחה בטלפון בקולי קולות כדי לגבור על קולות השירה וזו המשיכה לקשקש עם זו שלידה, אפילו שלא הכירו דקה אחת קודם. כל אלו  ידעו בצורה ברורה, ששום מילה לא תעזור, הם הבינו שזהו הצורך של אותה אישה, הם קלטו שזה מה שמרגיע אותה וזה מה שמחיה אותה.

מצחיק. ראו כמה קלים אנחנו לשינויים, כשאנו יודעים שהניצב מולנו לא ישנה את דרכו.

ראו כמה אנו מקבלים את האחר, כשברור לנו שאינו יכול להשתנות, שאינו צריך להשתנות, שהוא זה הוא ואני זה אני.

קחו את זה לתחום המשפחה.

אמרתם משהו לילד שלכם? הוא לא שומע? הוא לא מקשיב? - אולי הוא פשוט יודע שאתם פתוחים לשינויים. אם היה יודע שאינכם פתוחים לשום שינוי, כנראה שהיה משנה את דרכו.

כשבן זוג יודע שהשני הורגל למשהו מסוים ואינו יכול בלעדיו, הוא יכול להמשיך להתעקש, ואולי לקלקל את האווירה המשפחתית, אבל הוא גם יכול פשוט להבין שבן הזוג למד לאכול בצורה מסוימת, גם אם אינה בדיוק הצורה שהוא אוכל בה.

שבן הזוג למד לקפל את הבגדים באופן שונה, גם אם אני מקפלת אחרת. למד להרדים את התינוק אחרת ממני והתרגל לנעליים מסוג מסוים, גם אם אני חושבת שהאחרות נאות יותר, או שוות יותר.

מובן שישנם דברים שאמורים להשתנות, עליהם נעבוד ועבורם נשתדל, אבל בואו נערוך סדר במגירתנו. נבדוק מהם הדברים שאנו מבקשים מבן הזוג, או מבת הזוג, שישנו, והם, בעצם, כלל לא הכרחיים, ולעומתם, מה הם הדברים ההכרחיים, שלא ניתן לחיות בלעדיהם.

בואו נלמד את עצמנו לבלוע את הרוק ולחזור למקום.

בואו נלמד את עצמנו להבין שהוא זה הוא, ואני זו אני.

בואו נלמד את עצמנו לדעת שישנם מעשים שמולם עלינו לחרוק שן, להרכין ראש ויחד עם זאת לא להרגיש מופסדים, אלא גיבורים!

(חשבתי שהאישה שבאוטובוס העשירה את דרכי בשירתה ובזמרתה. לא עלה בדעתי באותו רגע שהיא העשירה את הבנתי בהרבה יותר מכך, ואולי, באמצעות כתבה זו, העשירה גם אתכם, קוראים יקרים).