מְקוֹם אָהֳלֵךְ, פרק כ': כוח עליון

לפרק הראשון, "אנדלוסית בקומה העשרים", לחצו כאן.

לפרק השני, "רוכבות בשתיים", לחצו כאן.

לפרק השלישי, תייקנית מדופלמת בשינוי אדרת, לחצו כאן.

לפרק הרביעי, "בין חלה לבהלה, הגיעה שעת פדיונך", לחצו כאן.

לפרק החמישי, "ללא מילים", לחצו כאן.

לפרק השישי, "לא לריב", לחצו כאן.

לפרק השביעי, "בלתי נראית", לחצו כאן.

לפרק השמיני, "בואי בשלום", לחצו כאן.

לפרק התשיעי, "טעם של חולין", לחצו כאן.

לפרק העשירי, "דם ואש", לחצו כאן.

לפרק האחד-עשר, "סודות אפלים", לחצו כאן.

לפרק השנים-עשר, "יד ההשגחה", לחצו כאן.

לפרק השלושה עשר, "טקס ההסמכה", לחצו כאן.

לפרק הארבעה עשר, "פותח את ידך", לחצו כאן.

לפרק החמשה עשר, "מחשבות טובות", לחצו כאן.

לפרק הששה עשר, "עוקץ", לחצו כאן.

לפרק השבעה עשר, "פיתיון", לחצו כאן.

לפרק השמונה עשר, "רמזים", לחצו כאן.

לפרק התשעה עשר, "תהום", לחצו כאן.

"אֶשְׂמְחָה וְאֶעֶלְצָ֣ה בָךְ אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ עֶלְיֽוֹן" (תהלים ט', ג').

"סמכתי עליך. הפקדתי בידיך סמכויות ניהול שמעולם לא הענקתי לאף אחת אחרת. איך העזת לבגוד בי ככה?!", שאלה מיכל במנגינה עולה ויורדת, "איך יכולת למעול בכספי הלקוח הכי מכובד במשרד שלי? יש לך מושג בכלל איזה נזק גרמת לי?!".

פרצוף קורבני ובלתי מרוצה נשקף אליה מהמראה המותקנת על הקיר המזרחי בחדר השינה שלה. "ניסיון יפה, אבל לא", פסקה לעצמה, ושלחה אותות בוז לבבואה הכלואה באספקלריה.

"רות, הרשי לי להפנות אותך לסעיף 391 לחוק העונשין שכותרתו 'גניבה בידי עובד'. את יודעת מה עונשו של מי ששולח ידו בנכסי מעסיקו? שבע שנות ישיבה מאחורי סורג ובריח", אמרה בסמכותיות שהזכירה לה את הימים בהם שימשה כמרצה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב.

אלפי מילים התרוצצו בראשה, מתערבלות בתוכו, סוערות וגועשות, כמהות להשתחרר לחלל העולם; לו היה לה שותף לחיים שיכול היה לעמוד לצדה בעימות המכוער הצפוי לה עם בת טיפוחיה, לייעץ לה מה לומר, להנהיג אותה ברגעי הבלבול האלה, או לכל הפחות להכיל את חששותיה ולהרגיעה בקול בוטח.

אבל האמת הכואבת היא שאין אף אחד כזה, ולנוכח גילה המתקדם וסגנון חייה החדש, קשה לה להאמין שקיים מישהו שיהיה מסוגל למלא את המשבצת האנושית הריקה בתשבץ חייה.

ובעודה מתאמצת לבדה לדוג מתוך הבליל המסתחרר במוחה את המילים המתאימות ולהרכיב מהן משפטי מחץ מסוגננים, נשמע לפתע זמזומו הטורדני של פעמון הדלת.

"שלום, שלום! כמה טוב למצוא אותך בבית", מתפרצת דמות מוכרת לחלל הדירה. "את לא זמינה כבר יומיים. כבר חשבתי שנחטפת על ידי נטורי-קרטיב", אומרת אורנה כשכפותיה נשענות על מרכז מותניה בזווית חדה ומאיימת.

"נטורי – מה?".

"את יודעת, השחורים האלה מירושלים... טוב, לא משנה. העיקר שאת בריאה ושלמה", אומרת אורנה ופונה למטבח אל בר-המים החדיש המותקן על שיש גרניט יוקרתי.

מיכל קנאית לפרטיות שלה, אפילו אורנה חברתה יודעת זאת. ולולא הבדידות שחשה בשעות האחרונות, מיכל וודאי הייתה מתמרמרת על האורחת הבלתי קרואה שהעזה להתפרץ כך לטריטוריה האישית שלה ולנהוג בה בחופשיות כזאת. אבל עכשיו, כשהיא כמהה כל כך לאוזן קשבת, לתמיכה, למישהו לחלוק אתו את המציאות המטרידה עמה היא נדרשת להתמודד כעת – מיכל מוצאת את עצמה מאושרת, לשם שינוי, לנוכח הביקור המפתיע.  

"למה את מסתכלת עלי ככה?", תוהה אורנה אל מול עיניה הפעורות של מיכל.

"אה, סתם. לא ציפיתי שתגיעי ככה ללא הודעה מוקדמת", מתעשתת מיכל לאחר שתיקה קלה וטועמת מעוגיות הגרנולה שאפתה לפני שבוע בדיוק, לקראת השבת הראשונה ששמרה בחייה.

"עזבי אותך מגינונים, בואי ניגש ישר לעניין", מתיישבת אורנה על כורסת העיסוי ולוגמת באיטיות רועשת מכוס אספרסו רותחת שהכינה לעצמה בטבעיות השמורה לבני-בית. "ספרי לי עכשיו מה עובר עליך בזמן האחרון. את מנתקת קשר עם כולם, מתעטפת לך בשכבות של לבוש מיותר, מכשפת את האוכל שאת אוכלת. מה נסגר?!". מיכל לא ציפתה למונולוג פוגעני שכזה, גם לא מפיה של חברתה חסרת הנימוס.

"מכשפת?!".

"כן. אל תחשבי שלא שמתי לב איך מלמלת משהו מעל עוגיית הגרנולה המסכנה שלך".

מיכל מתלבטת אם להיפגע או לצחוק, ולפני שהיא מספיקה להכריע בין שני הרגשות המתחרים זה בזה, פורץ מתוכה צחוק מתגלגל שמשכיח ממנה לרגע את קורות הימים האחרונים.   

"אורנה, את פשוט חסרת תקנה", אומרת לבסוף. "אבל את לא יודעת כמה אני שמחה שבאת".

"זה חידוש מרענן. אם ככה משפיעה עליך חצאית המכשפות שלך, אשקול לקנות אחת כזאת לעצמי", מצהירה אורנה בנימה רצינית ומסדרת את תלתליה הקופצניים באופן המסגיר את המבוכה הקלה שפשטה בה על רקע גילוי החיבה מצד חברתה. "טוב, בואי נחזור לענייננו. קדימה, אני מחכה לשמוע".

"אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל", מתיישבת מיכל על ספת העור הסמוכה. "את זוכרת שסיפרתי לך על העובדת החדשה שקיבלתי למשרד?".

"אה, הדוסית הזאת? הייתי צריכה לנחש! היא זאת שהסיתה אותך לקיצוניות הזאת!".

"אורנה, אני מתחילה להתחרט שהתחלתי", נועצת בה מיכל שתי עיניים כחולות, ורגע לאחר מכן מסיטה את פניה בעלבון. מיכל יודעת מצוין שרגישות חברתית אינה נמנית על תכונות האופי של אורנה, ובכל זאת מוצאת את עצמה מופתעת בכל פעם מחדש מהתבטאויותיה העוקצניות.

"אוי. שוב אני והפה הגדול שלי". אורנה מניחה את ידה השמאלית על שפתיה, ובידה השנייה עוצרת את פעולת מכשיר העיסוי, כאקט של הענשה עצמית על תגובתה הבוטה.

"את חסרת תקנה", אומרת מיכל ברכות תוך הנעת ראשה מצד לצד, ומישירה אליה מבט ביקורתי הקורא אותה לסדר. 

"טוב, שתקתי. לא מדברת יותר בלי רשות", משיבה אורנה בצייתנות שאינה אופיינית לה. "אני מוכנה אפילו להעסיק את הפה שלי בלעיסת עוגיות הגרנולה שלך כדי שלא אתפתה לדבר. את רוצה ללמד אותי את מילות הכישוף שלך?".

"בתנאי אחד".

"מה שתרצי", אומרת אורנה ושולפת שתי עוגיות קטנות מהצלוחית המונחת לפניה.

"שתפסיקי לקרוא לזה 'כישוף'. היהודים נוהגים לברך את השם יתברך לפני שהם נהנים מהמזון שהם אוכלים על ידי 'ברכות הנהנין'. על ידי הברכה אנחנו בעצם מבקשים רשות ממי שברא את העולם ליהנות מהעולם לצרכים שלנו. לכל מין של מזון יש הברכה הייחודית לו". מיכל בוחנת בזהירות את תגובתה של אורנה לדרשתה המאולתרת.

"וואו, זה... חומר חדש. מאיפה את יודעת את כל זה?", שואלת אורנה בסקרנות כנה, ומיכל תוהה לאן נעלמה הציניות המאפיינת אותה בדרך קבע. 

"בעיקר מספרים שקניתי ומהרצאות שהתחלתי להשתתף בהן לאחרונה". 

"תראי, אני מאמינה באיזשהו כוח עליון שמסובב את הכדור ומארגן את הכוכבים סביבו, אבל לא חשבתי שאני אמורה לתקשר אתו ולבקש רשות להשתמש בשיבולת השועל שלי... כלומר, שלו", מתקנת אורנה רגע לפני שתעשה זאת מיכל.

"תתפלאי לשמוע, אבל לא רק שאותו כוח עליון שאת מאמינה בו ברא את העולם, אותנו ואת כל המוכר לנו – אלא שבכל רגע נתון הוא צופה ומשגיח עלינו", אומרת מיכל בידענות.

"יודעת מה? אני זורמת איתך. מה אני צריכה ללחוש עכשיו לעוגייה כדי לבלוע אותה ללא ייסורי מצפון?". מיכל נזכרת שלאורנה הרגילה אין שום בעיה להתפרץ לבית זר ולנהוג בו כשלה, ונדהמת כעת מהשינוי החד בגישה שלה.

"אין כאן עניין של ייסורי מצפון. את פשוט פונה להשם יתברך, שהוא מקור כל השפע שלנו, כולל העוגייה שאת מחזיקה עכשיו, ומבקשת ממנו רשות להשתמש בה". אורנה מאזינה לה בדממה, ומיכל מנצלת את הקשבתה ומחליטה למסור לה את הצופן שהיא מצפה לשמוע. "הברכה על עוגיות גרנולה היא 'ברוך אתה השם א-לוקינו מלך העולם בורא מיני מזונות'".

"... בורא כל-מיני מזונות", חוזרת אורנה על מילות הברכה בדרכה שלה. ברגע הראשון רצתה מיכל לתקן את הנוסח המשובש בו בחרה להשתמש, אבל בזה שאחריו העדיפה לשתוק כדי לא להרוס את הרגע הנדיר הזה שבו אורנה זונחת את דמותה השתלטנית, ומאפשרת למישהו ללמד אותה דבר או שניים על העולם.

"טוב, עכשיו כשהפה שלך עסוק בלעיסה, את רוצה שאמשיך?".

ראשה של אורנה עלה וירד בקצב מהיר לכל הדעות, ומיכל החליטה לתת לאורנה צ'אנס נוסף, ולחלוק איתה את עול ההתמודדות הרובץ על לבה.

"לאה, העובדת החדשה שלי, מצאה במשרד אישור על ביצוע העברה בנקאית שבוצעה מחשבון נאמנות של לקוח נכבד מארצות הברית לחשבונה של רות וינר. בהתחלה לא האמנתי שהיא מסוגלת לרשעות כזאת, ולכן הפעלתי חוקר פרטי שיבלוש אחריה. אתמול בלילה החוקר העביר לי את תמלול השיחה בינה ובין אמא שלה, שבה היא מודה במעשים שלה".

אורנה ישבה מולה כמאובנת, ומיכל לא הייתה בטוחה אם זה מפני נאמנותה לשתיקה שגזרה על עצמה, או מתגובת הלם לתוכן הדברים. "נו, תגידי משהו", דחקה בה.

"תקשיבי, זה... חתיכת אייטם. מה היא בדיוק אמרה לאמא שלה?", שאלה אורנה.

"הבנתי שבן הזוג המפוקפק שלה הסתבך עם הלוואות מהשוק האפור, ושהכסף שגנבה מהלקוח נועד לעזור לו לסגור את החוב. עד היום דנתי אותה לכף זכות, חשבתי שאולי היא התבלבלה או שעשתה את המהלך לטובת המשרד. אבל אחרי ההודעה הברורה שקיבלתי אתמול מהחוקר, כבר לא נותר ספק שהיא עשתה את זה לתועלת האישית שלה".

"דיברת איתה על זה?".

"לא, זה בדיוק העניין. כל הלילה אני חושבת איך לגשת לסיפור הזה. לפני שבאת לכאן ישבתי כמו מטומטמת מול המראה וניסיתי לדבר איתה".

"עם מי?".

"עם רות, כלומר... עם עצמי. תרגלתי מול המראה כל מיני משפטים שחשבתי לומר לה. הנקודה היא שאין לי מושג איך להתחיל את השיח איתה בכלל. ואם היא תכחיש?".

"לדעתי את חושבת על זה יותר מדי. זו לא שיחה לטלפון. את צריכה להגיע למשרד ולהתעמת איתה בטריטוריה הטבעית שלך. הנה, קחי", הושיטה לה אורנה את הטלפון הביתי. "נו, תתקשרי", דחקה בה.

"משרד עורכת הדין שטרן שלום, במה אפשר לעזור?", נשמע קולה של מורן מעבר לקו.

"מורן, זאת מיכל. תעבירי לי את רות בבקשה".

"אמממ.... רות לא נמצאת כבר כמה ימים. היא יצאה לחופשה בתחילת השבוע ובדיוק היום היא אמורה היתה לחזור למשרד, אבל עד עכשיו היא לא הגיעה וגם הנייד שלה לא זמין".

רק זה חסר לה. אם עד כה הייתה בה תקווה כלשהי להסדיר את העניין ביניהן, כנראה שלא תהיה לה ברירה אלא לערב את המשטרה. "טוב, תודה".

"אני מבינה שהפרפר הספיק להתעופף לפני שנלכד ברשת", אמרה אורנה.

חלחלה אחזה במיכל. מה עליה לעשות כעת? שפתיה מתהדקות, והיא מהדקת את אצבעותיה סביב מצחה, מגלגלת במוחה דרכי פעולה אפשריות לאיתורה של העובדת הסוררת. "אם אני זוכרת נכון, ראיתי בתמלול השיחה שהיא תכננה לברוח לאמא שלה שמתגוררת בפרדס חנה. אתקשר לחוקר", הודיעה בתושייה. "אולי הוא יוכל לספר לנו לאן התעופף הפרפר".