לא פסח עכשיו, ובכל זאת יש כאן "חד גדיא"

אני נקלעת למריבה בין שני ילדים, מוישי ויענקי (שמות בדויים, כמובן).

שני ילדים שלי, רבים? מה קרה?

"מוישי, למה אתה מרביץ ליענקי?".

והוא, בלהט המריבה, עונה: "כי יענקי הרביץ לשרי".

"יענקי, למה הרבצת לשרי?".

"כי שרי עשתה לרבקה".

"שרי, מה עשית לרבקה?".

שרי, שכבר מזמן גמרה "לעשות לרבקה", מתגוננת: "כי רבקה התחילה עם דינה!".

"רבקה, את התחלת עם דינה?".

רבקה מנסה רגע להיזכר במה מדובר. היא שכחה ש"התחילה" עם מישהו ופנתה לעיסוקים אחרים. היא מקמטת קלות את מצחה. "כי דינה הציקה למוטי!", היא קוראת בתרועת ניצחון כמעט.

נו, מה נותר לי לחשוב?

איזו אחוות אחים!

הילדים שלי כאלה שוחרי צדק, חותרים לאמת. דואגים זה לזה, לוקחים אחריות. מוכנים לסבול למען האחר, לא מסוגלים לראות עוולות. עוזרים לחלשים, מגנים על אומללים, בגופם ממש!

חינוך הדור הבא בראש מעייניהם. "שלום הציבור" בראש סדר העדיפויות. המטרה מקודשת וכל האמצעים כשרים...

 ואני, אנה אני באה?

נראה שאני מיותרת בזירה.

במחשבה שניה, אני המבוגר האחראי, ואולי אני זו שצריכה להיות בראש הפירמידה הזו, ולהפריד בין הניצים שכעת על הכוונת.

 בכל פעם שקורה דבר כזה, דהיינו שניים רבים עבור שניים אחרים שכבר השלימו ויצאו מהסיפור, זה מזכיר לי את "חד גדיא" – הפיוט ששרים בסוף ליל הסדר, אפילו שאנחנו ממש לא באזור של פסח.

הפיוט הוא משל, ובו מסופר על אבא שקנה גדי.

בא חתול וטורף את הגדי שאבא קנה ב"בתרי זוזי".

בא כלב ונושך לחתול, בא מקל ומכה את הכלב ואז באים האש, המים והפרה כל אחד להכות את קודמו שהיכה את קודמו.

הפיוט ממשיך בזה שבא השוחט ומלאך המוות, עד שהגיע בורא עולם!

המסר הברור מן השיר הוא כי הקב"ה הוא השולט והמנהל את העולם ואת ברואיו.

ואני הקטנה, בביתי הקט, באיזשהו נקודה על המפה, באמצע יום של חול (או שבת), נזכרת בפיוט הגדול הזה.

לא, הילדים לא ממש טורפים זה את זה, ב"ה, אבל רבים "רגיל", וברגע שמתחילה השרשרת הזו - נכנסים ל"לופ", והנה נכנסנו למצב "חד גדיא".

אני רוצה שידלגו עלי, לא רוצה להיות לא השוחט וגם לא המלאך...

 אז זה הזמן שלי לפנות לבורא עולם בעצמו שידאג פה לסדר, ושנגיע לשלב "האמת והשלום אהבו", כי אצל ילדים זה אפשרי, וגם אחרי מריבת המאה מסוגלים להשלים לשכוח ולסלוח.

כל אמא את חייבת לחיות באמונה, אין דרך אחרת, פשוט אין אופציה. הקב"ה איתך בכל צעד ושעל.

אפילו מריבה בין ילדים יכולים להביא אותנו לתפילה לאמונה וחיבור לבורא עולם.

 בתפילה שתהיה תמיד אחוות אחים, ו"חד גדיא" יישאר פיוט לסוף ליל הסדר.

פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית pid38a@gmail.com