"איך לא ידעתי", כ"ה - ניסים בגטו

ערב ראש השנה, תש"ב.

גטו טרנוב כבר לא הומה אדם והדירות הולכות ומתרווחות. האקציות נגסו ביהודים בלי הפסקה, מותירות אחריהן שקט קפוא ואבק שנישא עם הרוח.

המשפחות הלכו והצטמקו, קולות הילדים הלכו והשתתקו, וכל המבוגרים נעלמו להם. ועדיין היו האקציות טורפות בהם מפעם לפעם. רעב המוות של הנאצים לא ידע שובע.

ערב ראש השנה. אבא מבחין פתאום בתכונה מיוחדת של חיילים נאצים ושוטרים יהודים מן ה'יודנראט', נדמה היה שהם מתכוננים להקיף את הגטו באופן הרמטי. המשמעות של הדבר הייתה אחת - אקציה נרחבת.

אבא מיהר מאוד, וחמק באחת אל המרתף שמתחת לחנותו של הדוד הולנדר. הכל הבינו שטוב להסתתר מאשר להתייצב. אולי הם יזכו והסכנה תחלוף מעל ראשם.

 ראש השנה עבר עליהם במרתף, הפחד רבץ שם יחד עם האפלולית ולא היה זכר לסעודת חג כלשהי. קבוצת יהודים מבוהלת השואלת את עצמה אם אומנם הם זוכרים כיצד נראתה התפילה בבית הכנסת הגדול, עם תקיעות השופר וחרדת הדין והחג של ראש השנה.

ואז מישהו נענע בחוזקה את דלת המרתף של החנות. האמת היא שמחבוא במרתף של חנות יהודית היה אחד המקומות הכי פחות מוצלחים. הנאצים היו פורצים את החנויות, מחפשים את פתחי המרתפים, כמובן מאליו, שולפים את היהודים המסתתרים בחושך, ויורים בהם במקום.

המסתתרים שמעו את הקולות מלמעלה גוברים, הנאצים מחפשים אחריהם, היה ברור שהמוות הוא עניין של דקות. אבל אז נשמע קולו של הפולני המתלווה, קול שאבא לא יכול לשכוח כל חייו: "אין מה לחפש כאן!" הוא אמר בקול שגם הרועדים מלמטה שמעו היטב, "בסך הכל חנות של צבע... אף אחד לא נכנס בה".

הצעקות וטלטול הדלת מלמעלה פסקו וקול הלמות המגפיים המתרוצצות מעל ראשם נחלש ונעלם, היה ברור כי הנאצים עזבו את המקום והחיפושים תמו. נפשם הייתה להם לשלל.

הפעם השניה הייתה בלילה. אבא התהלך בחוץ, הייתה זו שעת עוצר רשמית, ואבא יצא להביא מעט מזון, ואז, בעודו מחזיק ארגז קטן על הגב הוא נתקל בשוטר פולני אכזרי המחזיק בידיו אקדח טעון. דמו של אבא נקרש באותו הרגע, והוא לא מצא שום חור באדמה להימלט אליו, ירייה מן האקדח הייתה לגיטימית ושגרתית בשעה זו, אבל השוטר המשיך קדימה מבלי להפנות את מבטו. עיוורון פתאומי נפל עליו, הוא באמת לא ראה את הבחור הצעיר עם הארגז שעמד מולו. אבא חזר למקומו, נבחר לחיים.

והייתה עוד פעם, לקראת הסוף, גם עכשיו רעמו הרמקולים בגרמנית צחה, אל תוך אוזני היהודים מוכי הרעב והצרות, מכריזים כי על היהודים להתאסף בכיכר הגדולה ולהסתדר בקבוצות על פי שם החברה שבה הם עובדים. אבא עבד ב'אוסטבן' - חברה להנחת מסילות הרכבת, רבקה אחותו עבדה במתפרה של מדריץ, חנה גם היא עבדה, ואברהם לייב אחיו, הצטרף ל'יודנראט' של הגטו, מקווה ומתפלל להינצל.

הנאצים התרוצצו ברחבה כאחוזי קדחת, מקריאים את שמות העובדים, ומכינים אותם להעלאה למשאיות על מנת לקחתם למקום העבודה שלהם, כך נאמר להם, בכל אופן.

אבא הצטרף אל קבוצת 'אוסטבן'. ופתאום הוא מבחין באדמו"ר מבויאן מקרקוב הי"ד הנמצא עמהם באותה רביעייה. האדמו"ר מבויאן היה מבוגר ומוערך מאוד, ואיכשהו סידרו עבורו את רישיון העבודה הזה, בשבריר רגע שנדמה היה כנצח, הבין אבא את האמת האיומה: 'האדמו"ר מבויאן לא הולך לעבודה, אין לכך שום סיכוי בעולם, הקבוצה הזאת יוצאת אל המוות'[1].

הוא החל לחפש מקום להימלט אליו ונתקל במבטו בפתח של בית חרושת קרוב, ששוטר יהודי מוצב עליו לשמירה, אבא ניצל את ההזדמנות שבה השוטר הפנה את מבטו, וקפץ אל הפתח ההוא.

השוטר היהודי שבפתח הפך להיות השומר האישי שלו. הנאצים לא העלו בדעתם להיכנס אל מקום שמוצבת בו שמירה...

החילים הוסיפו לצרוח בכיכר, להחזיק רשימות ולדחוף בקתות הרובים, עד שנסעו להן המשאיות בקול רעם מבשר רעות. ושקט נורא השתרר לו, לימים הוא ידע שהמשלוח הזה הובל ישירות לתאי הגזים באושוויץ, בלי סלקציה ובלי בדיקה. ואבא, חי וקיים, ממשש את עצמו ויוצא בשקט מן הבניין. יום יבוא והוא יחזור לכאן ויברך על הנס שנעשה לו במקום הזה.

יום יבוא ואבא יאמר שהוא לא שרד את השואה האיומה, הוא?! שרד?! זה לא היה הוא, בלתי אפשרי שהוא יכול היה לעשות את זה. מישהו משמיים שמר עליו.

האדמו"ר מבעלזא זצוק"ל אמר אחרי השואה, שעל כל אדם שניצול מן התופת היו שני מלאכים ששמרו עליו. אבא שלי פגש במלאכים האלה והם הסתכלו לו בעיניים: 'אתה תחיה!' הם כמעט הכריחו אותו, 'אתה תינצל!'

"אני לא הייתי חברה'מן גדול", הוא מספר, "ולא היה לי שום כושר היחלצות או יכולות אלתור מיוחדות. לא הייתי חזק או גדול או בריא במיוחד, ולא היה לי את הקסם ההוא שיש לאנשים שדרכו הם פותחים שערים. הסיפור האמיתי שלי הוא על נער צעיר וקצת ביישן, בלי תעוזה או מעשי גבורה יוצאי דופן. מימיני ומשמאלי נקצרו בני משפחה כמו שיבולים בתוך מגל, מסביבי בערה האש ורעמו מכונות היריה. הנאצים השתוללו, אבל השם לקחני בציצית ראשי אל החיים, העמיד לי מלאכים מימיני ומשמאלי, הכניס לפי את המילים הנכונות והוביל את רגלי אל המסתורים, אני לא עשיתי כלום..."

אבא אמר לנו כל פעם מחדש: "אני לא שרדתי, משמיים הביאו אותי אל ארץ החיים".

ואני, בתו, שהסטתי את הוילון בחשש גדול, נדהמתי לגלות בתוך הגיהנום את האור הגדול הזה.

 הבנות מתחילות ללכת על פני הרחובות המרוצפים של טרנוב. אני פוסעת מאחוריהן במאמץ גדול. 'האם כאן זרם הדם של סבא וסבתא שלי? האם כאן הוא עלה והציף את הרחוב. האם אבא שלי הלך כאן שעה ששב מבית החרושת, משתומם על הנס המופלא?'

טרנוב נכנסת בעצמותי, היא כואבת מספיק כדי לחוש אותה. אני רוצה להיפרד פה ממשפחתו של אבי, מחפשת את האשה שהייתה סבתי ואת האיש שהיה סבי. מחפשת אחים ואחיות ובני דודים וחברים וכל אותם עשרות אלפים שהיו ואינם ובמקומם צועדות על המדרכות בנות ישראליות. מעילים צבעוניים, מגפיים איכותיות. טלפון סלולארי משוכלל ופונפוני צמר בכובעים... ואני רוצה לספר להם את הסיפור של טרנוב, עם הדירות הקטנות, הדם הניגר והמודעות הלבנות שאף אחד לא רוצה לקרוא, וחוששת שהן לא תוכלנה להבין אותו. ככה, בקרן רחוב, מאחורי חשמלית חולפת, פרסומת לחליפות גברים, וקבוצת תיירים המתקתקת מצלמות. ואז, אני נזכרת בסיפור של קופוש, ויודעת שאת הסיפור הזה אני הולכת לספר כאן.