כמהה עד כלות לילד משלי, ובינתיים...

"כאשה נשואה שלא בורכה בילדים משלה, כשאני רואה את המלה 'עקרות', אני קוראת אותה שנית", פותחת חיה לוי את דבריה, שפורסמו ב'אש התורה'. "רבים מהמאמרים שקראתי על נשים המתמודדות עם עקרות, אינם מראים לי את הדרך לשמוח בחלקי. לרוב, אני שומעת בין השורות את המלים: 'למה זה קורה לי?', ומתחשק לי לענות 'למה לא?'

"לאלוקים יש תוכנית, ובה ברור מתי יהיו לי ילדים, ממש כשם שהיה ברור בה מתי אני עצמי אוולד, באיזה בית אגדל ועם מי אנשא. מי אני שאקרא תגר על אלוקים ואשאל: 'למה אני?'

"כן, גם אני כמהה לילד משלי", ממשיכה חיה את דבריה, "אבל זהו בפירוש אינו רצונו של אלוקים עכשיו, כך שבינתיים אני מחבקת את ילדיהם של חבריי.

"גם אני ראיתי את אחי וגיסתי, שהתחתנו שישה שבועות אחריי, מביאים לעולם את ילדם הראשון ואת אחי וגיסתי שהתחתנו שבועיים לפניי, מביאים לעולם את ילדם השני. לכל חבריי יש לפחות ילד אחד, לרובם יש שניים וחברתי הטובה ביותר בהריון עם ילדה הרביעי. למעשה, אני היחידה מבין כל אחיותיי ואחי הנשואים שלא הביאה ילד לעולם מאז נישואיה.

"איך אני יכולה להתמודד עם כל זה?", כותבת חיה ומציינת את נקודת מבטה על ההתמודדות. "אי אפשר להתכחש לכאב, אבל אפשר לראות אותו בהקשר הנכון ולהמשיך לשמור על נקודת מבט חיובית.

"הדבר הראשון שיש לעשות הוא להודות לאלוקים על השפע שהשפיע על חבריי ומשפחתי. העובדה שבורא עולם נותן להם ילדים אינה פוגעת ביכולתו לתת לי ילדים. אז למה לקנא בהם על ילדיהם המקסימים? ואם אמנע מפגישות עם נשים הרות או כאלה שיש להן ילדים קטנים – איך זה בדיוק יעזור לי? למעשה, באופן זה אני אצמצם את המעגל החברתי שלי למעגל של נשים בגילה של אמי. חוץ מזה אהרוס קשרים שבניתי במשך שנים, ואחמיץ המון הזדמנויות לקשרים חדשים ומרתקים.

"דבר נוסף שניתן לעשות הוא להזכיר לעצמנו שהדבר לא קרה לנו בגלל מעשה שעשינו. זהו רצונו של אלוקים, ואין כל צורך להאשים את עצמנו, או כל אדם אחר, או לשקוע ברחמים עצמיים.

"כשאני מרחמת על עצמי - אני לא פותרת דבר ולא מרוויחה דבר, אלא רק גורמת לאחרים לרחם עליי", ממשיכה חיה בדבריה.

"ואז אני ממשיכה, ומודה לאלוקים על כל מה שנתן לי. אני נשואה באושר לבעל תומך ונפלא, יש לי עבודה טובה, ואני נהנית לקום בבוקר וללכת אליה. יש לי משפחה שאני קרובה אליה וחברים שאני מעריכה. יש לי כל כך הרבה דברים לעשות עד שאלוקים יחליט שהגיע זמני להביא ילדים לעולם. יש לי אחייניות ואחיינים מקסימים. אני אוהבת לדבר איתם, לבלות איתם ולקנות להם מתנות.

"גם אם אלוקים עדיין לא העניק לי את הברכה שבהנאה מילדי-שלי, אין בכך כדי להגביל אותי ולמנוע ממני ליהנות מילדיהם של אחרים.

"ההתמודדות עם העקרות נותנת לנו, מחד, את האפשרות לשקוע ברחמים עצמיים ובדיכאון, ומאידך, היא גם נותנת לנו את האפשרות להתגבר עליהם.

"זה אומר שעלינו להבין שגם אם בני משפחתנו וחברינו לא אומרים תמיד את הדבר הנכון ברגע הנכון, הם לעולם לא מתכוונים לפגוע. הם רוצים שחלומותינו יתגשמו כמעט באותו להט שאנו רוצים בכך. כשקרובת משפחתי סיפרה לי שבתה ילדה לאחר 11 חודשי נישואין ואמרה לי 'בקרוב אצלך', הבנתי שהיא התכוונה לכך בכנות, ואמרתי 'אמן'. כשהשוותה אותי לאמהות שרה, רבקה ורחל, ואמרה שא-לוהים רק חיכה לתפילותיהן, ידעתי להעריך את התחשבותה וחשתי שהאימהות מלוות אותי במסע זה, ומוסיפות את תפילותיהן לתפילותיי", ממשיכה חיה בדבריה הכנים.

"כאשר אדם זר שואל אותנו אם יש לנו ילדים, הוא לא מתכוון לפגוע ברגשותינו. הוא רק מנסה לקשור שיחה", כותבת חיה מדם ליבה. "הם היו יכולים לשאול אשה אחרת באותה קלילות איפה בעלה עובד, בלי לדעת שבעלה מחפש עבודה מזה חודשים רבים ללא כל הצלחה. הם היו יכולים לשאול אדם אחר, באותה קלילות בדיוק, באיזה בית ספר לומדים ילדיו, בלי לדעת שרק לפני שלושה שבועות הוא איבד את ילדו.

"אנשים מנסים לרוב לעשות טוב, ככל יכולתם. בואו לא נפיל עליהם את האשמה על כך שהם לא ידעו בדיוק מה לומר כדי לגרום לנו להרגיש טוב יותר.

"נסו לראות את הטוב שבסובבים אתכם. זה לא רק לטובתם, אלא גם לטובתכם. אתם תהיו מאושרים יותר כשתבינו שמכריכם הם אנשים טובים ואיכפתיים, ושרק רגשותיכם הסובייקטיביים גורמים לכם לראות אותם כעוינים.

חיה מספרת על בני זוג, שלא זכו לילדים. הם כונו בחיבה 'דוד רוברט' ו'דודה רות' קריין. דוד רוברט חי עד גיל 90, ודודה רות האריכה ימים עד גיל 99, הם היו נשואים באושר כ-70 שנה, ומעולם לא בורכו בילדים משלהם.

"אך איש מעולם לא שמע כל תלונה מפיהם של דוד רוברט ודודה רות. אמנם אלוקים החליט שלא יהיו להם ילדים משלהם, אך הם חיו את חייהם בחן ובחסד, עד כדי כך שמאות אנשים, מבוגרים וילדים, נהגו בהם כאילו היו הוריהם ממש", מתארת לוי את בני הזוג שהחליטו להעניק את אורם לאחרים.

"הפעם היחידה שבה דיברה דודה רות על היותה חשוכת ילדים, היתה כשאמרה שאלוקים לא נתן לה ילדים, וזאת על מנת שתוכל להגיע לילדיהם של אחרים", ממשיכה לוי. "במקום לחשוב: 'למה דווקא אנחנו?', רות ורוברט הגיעו להרבה אנשים וימיהם היו מלאים בעזרה לאחרים. כל תינוק שנולד קיבל שמיכה סרוגה מעשה ידיה של דודה רות. כל ילד שביקר בביתם קיבל שקית ובה עוגיות מעשה ידיה של דודה רות, ודוד רוברט היה מגניב לכיסו 20 או 50 שקל לבזבוזים.

"כשהילדים גדלו והפכו לאנשים מבוגרים, השתתפו רות ורוברט בשמחותיהם. ביתם היה מלא באלבומים של ילדיהם של אחרים. הנתינה-ללא-חשבון הזו, במשך עשרות שנים, גרמה לכך שיהיו להם עשרות רבות של ילדים, הרבה יותר ילדים משיכלו להביא לעולם באמצעות גופם.

"צאו ובלו עם הילדים בחייכם", מסיימת חיה את דבריה, "בין אם הם אחייניות ואחיינים, דודנים או ילדים של חברים. העניקו אהבה לילדיה של משפחה חסרת אמצעים. תביאו אושר לחייהם של הילדים סביבכם – והם יביאו אושר לחייכם. הראו לעצמכם ולסובבים אתכם שאתם יכולים להמשיך לאהוב ילדים עד שאלוקים יהיה מוכן לברך אתכם בילד משלכם".