למה לא יכלתי להיות רציני יותר? למה עזבתי?!

אבא, אתה מאוכזב ממני נכון? זו שאלה מוזרה, אני יודע.

תראה איך אני נראה, לאן הגעתי, להיכן נגררתי. אז למה שלא תתאכזב?

כולם כבר מאוכזבים ממני, אף אחד לא נותן כבר סיכוי שאחזור להיות הילד הקטן והתמים שהייתי. הילד המתוק עם הפאות המסולסלות בקפידה, והעיניים הטהורות שעוקבות באיטיות אחרי החומש.

לא פעם אחת יצא לי לשאול את עצמי, למה הדברים לא יכלו להסתדר? למה לא יכולתי להמשיך ללמוד בישיבה כמו כולם, ולסיים את "עולם הישיבות" בכבוד?

אני אכזבה, כך אני מרגיש, וכנראה שגם הסובבים אותי. הם משתדלים לכבד אותי, אבל בכל זאת, אני מרגיש שאני דוגמא רעה לאחים שלי בבית. ובעצם, איך לא.

הבגדים הקרועים והתסרוקת הקוצנית יגרמו לכל ילד יהודי טהור להירתע ממני.

אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי עושה זאת, כמה שיותר מהר.

האמן לי, כשסילקו אותי מהישיבה, לא יכולתי להביט בעיניה הרכות של אמא, ובמבט המאוכזב של אבא. הרגשתי שקרה משהו רע, שהחרבתי להם את העולם, כאילו לקחתי פטיש ושברתי את הבית לרסיסים, עד כדי שלא נשארה להם קורת גג ומכסה לכאב שלהם.

התערובת של הדמעות, הכאב והאכזבה היו מרים לי עד כדי כך שלא הצלחתי לספוג אותם.

אני יודע, אף לא אחד אשם חוץ ממני. אני רואה את החברים שלי חוזרים מהישיבה לשבתות, ואני מקנא בהם, כי גם אני הייתי רוצה להיות במקום הזה.

כולם חושבים שטוב לי, כי אני בחרתי.

אני זה שבחרתי בחיי העניות חסרי המשמעות האלה, אני זה שהחלפתי זהב טהור בפלסטיק,

אני אותו ילד קטן, שהעדיף כמה שקלים על פני שטרות, רק בגלל שהמטבעות מצלצלות יותר.

ועכשיו אני מתבייש. אני לא יודע מה עבר עלי, שחשבתי שהעולם בחוץ צבעוני יותר.

אולי הרגשתי אפרורי עם בגדי השחור-לבן. טעיתי. האור נמצא שם.

כן, בבגדים הלא מגוונים, בדפי הגמרא ובטלפון השלט שמשמיע צלילים חסידיים.

כאן, בעולם שאני נמצא בו, הכול צבעוני רק מבחוץ. מבפנים זה אפרורי.

מאז שעזבתי את הישיבה, אני לא מפסיק לשאול את עצמי, למה?! למה לא יכלתי להיות רציני יותר, לשמור על עצמי - על העיניים שלי? למה נכנעתי ליצר?

אני מרגיש כבול בתוך עצמי, כבול בתוך ים של אשמה אינסופית.

האם אי פעם אוכל לחזור למי שהייתי, למי שציפו ממני שאהיה?

בכל ערב שבת, אבא היה מניח את שתי ידו על ראשי, והיה מברך אותי "שתגדל להיות תלמיד חוכם בתורה". אמא הייתה דומעת, והייתה לוחשת "אמן".

כשהייתי מקבל ציון טוב במבחן בגמרא, אבא היה מאושר. זה היה נראה כאילו שפכו עליו כוס גדושה של נצנצים. אמא הייתה שמה מפה לבנה, ומכינה ארוחה טובה.

היה חשוב להם שאדע, שזה מה שמצפים ממני - שאגדל להיות תלמיד חכם.

"זו התכלית כאן בעולם הזה"- ככה היה סבא משנן באוזני פעם אחר פעם.

אבל מאז שפגשתי את החברים האלה, הכול השתבש. חשבתי שהם אוהבים אותי, שהם רוצים בטובתי, שלא אהיה סגור ומסוגר.

אבל טעיתי. ההורים שלי הם היחידים שרצו בטובתי, ואתה, כמובן.

אותם חברים לקחו מההורים שלי את הילד שיכול היה להיות להם. ובעצם, הם לקחו ממני את הילד שיכלתי להיות, את התמימות שלי.

אני מאשים אותם, אבל יותר מהכול מאשים את עצמי. הייתי צריך להיות חזק, להיות איתן בדעותי ובעקרונותי. לא להיגרר כמו כסא פלסטיק עם רגל אחת שבורה.

מה אתה אומר, אבא'לה? יום אחד אני עוד אצליח להחזיר לאבא את החיוך הנוצץ, ולאמא את הדמעות המרוגשות? אני אצליח להיות ה"תלמיד חוכם" הזה שהם מדברים עליו כל הזמן? אני כבר לא יודע, אבל הלוואי.