לכל משפחה יש אלבום, פרק ד': מעברים

לפרקים הקודמים בסדרה, לחצו כאן.

שבי מצאה את עצמה מבלה שעות עם המורה זילבר שהפכה לה לחונכת, ליועצת ולבת ברית.

- חושבים שרק ילדים קטנים זקוקים לאמא - הרהרה בינה לבין עצמה - עם מי הייתי מתייעצת? מי הייתה עוזרת לי אם לא השכנה היקרה? איזו אישה מיוחדת ונפלאה היא.

וזו הושיטה לה משענת בלב אוהב ובנפש חפצה. היה זה אך טבעי שהיא הופיעה למסיבת הסיום של שבי יחד עם אמה ובתה, אתי.

סבתא מילר, המורה זילבר ואתי ישבו בין האורחות הרבות והנרגשות באולם הגדול ונטפו אגלי זיעה. אמנם מאווררים גדולים ניסו להניס את החום והלחות, אך תאורת הפרוז'קטורים שהאירה את הבמה עליה הופיעו הבנות חיממה את החדר. לא ניכר היה שהדבר הפריע למי מהן. הן קיבלו זאת כמובן מאליו, כמו את הצבע הירוק שבצבץ מכל פינה והציץ מכל שיח ועץ. החלונות הגדולים והמרושתים העבירו את מראות המופע לבנות בית הספר שלא זכו להיכנס מפני שלא היו להן אחיות בכתה ח'.

במופע "מלך לשנה" מלאה שבי תפקיד ראשי. היא הייתה מאופרת באופן מקצועי, וכשעלתה לבמה לבושה בחליפה שחורה, שערה הארוך אסוף תחת כובע קסקט פניה מעוטרות בזקן - לחשה אחת המורות לשושי זילבר - הנה שבי שלך!

- מה פתאום - ענתה לה - זו אינה שבי. אני מכירה אותה היטב ואוכל לזהות אותה בכל תחפושת.

אולם רק כשפתחה שבי את פיה והחלה לדבר זיהתה אותה.

המנהלת ברכה את הבנות ואורחותיהן והוסיפה שמי הכנרת מתוקים וים המלח מלוח. תופעה זו היא מפני שהכנרת מקבלת את מימיה מהנהרות שנשפכים אליה אך היא גם מוציאה מים לנהר הירדן, בעוד ים המלח מקבל מים מהירדן אך אוגר אותם לעצמו. חז"ל אמרו שכדאי ללמוד מעובדה זו ולהיות מן הנותנות. כל אחת קיבלה מתנות מהשם יתברך. את המתנות האלה הענקנה לזולתכם, - אמרה - שכן אין אדם מושלם - הקב"ה ברא אותנו חסרים כדי שנעזור האחד לשני ומזה בדיוק מגיעים אל השלימות האנושית.

גם המחנכת הביעה את רגשותיה במלים ספורות כשהיא מסכמת את פעילותה החינוכית בכתה ומציידת את הבנות במסר לקראת היכנסן לסמינר.

אחר כך הזמינה את נציגת האימהות שהודתה למנהלת, למורות ולאכסניה שהשקיעו כה רבות בחינוכן של הבנות.

- אנחנו רוצים לנצל את נוכחותה של הרבנית מילר, שהייתה מתלמידותיו הראשונות של "בית יעקב" זה על מנת לשמוע ממנה על תולדותיו - הזמינה המחנכת את הרבנית מילר לשאת את דבריה.

- אני נרגשת מאוד להיות נוכחת בערב זה - פנתה הרבנית מילר לבנות ולאורחות - באולם מרווח כל כך, לראות את המופע המרהיב על הבימה המכובדת, את הרקעים המדהימים, את הווילון היפיפה הסוגר אותו ובעיקר את הבנות היקרות המסיימות עכשיו כתה ח'. לא תמיד הייתה כזו רחבות. בשנים הראשונות למדנו בבתים פרטיים. היינו קבוצה רב גילית ומעוטת בנות. רק לאחר שגדלנו במספר והקב"ה ריחם, הסכימו השלטונות לבנות גם לנו בית ספר.

- בתמוז תש"ו חגגו את הנחת "אבן הפינה" לבית ספר זה בנוכחות הרב מנדלזון, נכבדי הישוב, רבנים ועסקנים מכל הארץ. ר' שמעון קויפמן מניצולי אושוויץ, יליד קרקא, השמיע בקולו הערב את השיר 'אני מאמין' שריגש מאוד את כל הנוכחים. היום המבנה הוא ישן, אבל אז הוא היה חדש. לנו הוא היה נראה כה גדול ומרהיב. אתן יודעות כמה דורות של בנות למדו בקרוונים שהיו הכתות שלנו? גם חדר ההנהלה והמזכירות שכנו באחד מהם. כמו היום זוכרת אני את הרב מנדלזון עומד בפנינו, הבנות, המורות והאימהות, ביום הראשון ללימודנו, עיניו עצומות ופניו נשואות כלפי מעלה והוא קורן בלהט קודש ומדביק אותנו בתחושותיו. ואנחנו נרגשות מאוד, מרגישות את משק כנפי ההיסטוריה מנופף מעל ראשינו.

- "בית יעקב" זה נקרא על שם תשעים ושלוש הקדושות שמתו בשואה על קידוש השם. יהי רצון - אמר הרב מנדלזון - שרוחן הטהורה של בנות ישראל אלו תשפיע על כל הבנות שיתחנכו בו לבנות את אישיותן מהיסוד במטרה להקים בית היהודי בבחינת "כל כבודה בת מלך פנימה", כי זו המהות הפנימית של בת ישראל - צניעות, יראת שמיים ומידות טובות! זכורנה זאת, היכן שיש צניעות - יש יראת שמים! אני מברך אתכן בסיעתא דשמייא לאורך כל הדרך.

- מלים אלו של הרב לא איבדו מזוהרן, מקדושתן ומעוצמתן עד עצם היום הזה, ואני מעבירה אותן אליכן תוך תקווה שדברי קודש אלו ילוו אתכן וינחו אתכן כשם שהנחו אותנו.

 בשעה שהאורחות התכבדו בעוגות המפוארות שהביאו האימהות, בפירות העסיסיים ובשתייה המרעננת, ניגשה המחנכת לשושי זילבר ולאמה והביעה בפניהן את הערכתה על הקשר החם והבונה שיש להן עם שבי, ועד כמה קשר זה תורם לעיצוב אישיותה.

ושבי, שבי לא הרגישה עצמה יוצאת דופן. כל כך חששה שכל אחת תבוא עם אמה, אחיותיה ואיזו סבתא לקינוח, ורק היא תבלוט בבדידותה, לכן הודתה להן כל כך בליבה על שנתנו לה את הריפוד המשפחתי אותו חסרה. תחילה לא רצתה להשתתף במסיבה. רק לאחר שעות של שיחות בהן הצליחו לשכנע אותה להתגבר על מצב הרוח הקודר והבטיחו את השתתפותן - נאותה להשתתף במופע ובאירוע. עכשיו מוקפת היא בהן, והן מרעיפות עליה טללים של חיבה.

המולת הבנות המאושרות ואורחותיהן התנגנה באזניה בניגון של אושר בעוד היא כאילו מתנתקת, מרחפת ומשקיפה על כולן ממרומי האולם. נצרה את המראות, הקולות, הריחות והרגשות היטב בליבה. הרגישה כאילו היא צומחת וגדלה אתן.

כמה זהרה קריית אתא בכל הדרך הביתה. אפילו הלילה האיר באלפי כוכבים נוצצים ומבריקים וריח העצים הפורחים בישם את הלילה הקסום בניחוח מרענן. נשמה עמוק אל תוכה את הקרירות הנעימה. אפילו העטלפים שקיננו בין ענפי העצים השמיעו קולות רננה.

*  *  *

כמה שמחה להיכנס הביתה, להעיף את הנעלים ולהתיישב על הספה הנוחה. אבא, בכורסה ממולה היה קשוב לכל חוויותיה, תחושותיה והרגשותיה.

- כשחזרנו עברנו דרך רחוב המייסדים, וסבתא מילר נזכרה בצריף של הרב מנדלזון - ספרה - אתה יודע שבצריף הזה גרו כמה משפחות? תאר לך, קירות מעץ הפרידו בין משפחה למשפחה. אני לא מבינה איך יכלו לחיות בו? הרי שמעו כל מילה שהוציאו מהפה?

אבא חייך והחל לפרוט על הגיטרה צלילים עדינים ורכים שמלאו את ביתם הגדול.

*  *  *

מה ששבי לא ידעה, זה שהצריף היה רב תכליתי. במרכזו היה השולחן. בשבת ויו"ט הוא שימש לשולחן הסעודה החגיגית. במוצאי שבתות ערכו חסידים סעודות "מלווה מלכה" ודברי תורה הרוו את נשמתם הצמאה. הקדושה עלתה ממנו והיתמרה מעלה מעלה, מנסה לפרוש כנפיה על כל הכפר הקטן וממנו על כל ארץ ישראל על מנת לחפות ולהגן על מפעל ההתיישבות המחודשת של עם ישראל בארצו.

*  *  *

מספר משפחות נוספות גרו בו, בצריף. חדרם של סבא וסבתא קסלר היה בשכנות לרב בנימין מנדלזון. גם משפחת לנדאו גרו בו - הוסיפה המורה זילבר - כשהבת של לנדאו הייתה קטנה, היא הייתה בוכה לעתים קרובות. הרב מנדלזון היה לוקח אותה בזרועותיו, מסתובב אתה לאורך הצריף וכך היה לומד משך שעות, שכן רק בזרועותיו הייתה זו נרגעת.

במשך הזמן עברו המשפחות לבתים משלהן, והצריף עצמו הפך לבניין של תלמוד התורה.

הצריף שימש כאכסניה לבחורים עולים בלילות, וכמניין לספרדים בבקרים; בשבת שחרית - כבית מדרש ובשבת אחר הצהרים - כמועדון "הנוער האגודתי" של "צעירי אגודת ישראל". והכל בהשגחתו ובפיקוחו של הרב בנימין מנדלזון.

הצריף היה "צומת הגידים" של הכפר, מרכז העצבים ולבו של היישוב!

*  *  *

כשעברו ליד תלמוד התורה, הראתה לה סבתא מילר היכן שכן הצריף של הרב גפן, שהיה רב היישוב לאחר שהרב מנדלזון עזב ועבר לקוממיות. ילדי תלמוד התורה היו הולכים לבית הרב גפן, ושם הייתה הרבנית הצדקת נותנת להם לאכול צלחת מרק חם וטעים כארוחת צהרים. שבי נסחפה לסיפורים אלו כשהיא תוהה על עצמה מדוע זה כל כך מעניין אותה... אולי...אולי בגלל שרצתה כל כך להרגיש בת משפחה... להרגיש שייכת... להתחבר לשורשים... לחפות על החסר שלה. הלוואי והיו אלו באמת גם השורשים שלה...

*  *  *

- זה היה מפחיד! - כך סיכמה שבי את היום הראשון בתיכון בית יעקב בחיפה. ישבה על הכורסה בבית הזילברים בעוד הן יושבות מולה, מקשיבות בהתעניינות.

- תחילה ריכזו את כולנו באולם הגדול שבבניין החדש. היו המון הרצאות - סיפרה - המנהל, המנהלת החינוכית, הרבנית קלרמן, הסגנית שהורתה לבנות י', י"א, י"ב, לעלות לכיתתן, ואנו, כל העולות לט', נשארנו באולם. הסגנית הסבירה לנו שנתחלק לשלוש כיתות. היא הקריאה את הרשימה ואחר כך היינו אמורות לעלות לכתה ולהכיר את המחנכת. היה זה קטע נורא! חברות שהפרידו ביניהן בכו ללא כל בושה! ממש כמו ילדות קטנות המתחילות עכשיו כתה א'. האמת שהבנתי אותן. אם הן כאלו חברות טובות - ברור שלא תרצנה להיפרד!

- דמעות זו תופעה מדבקת - העירה אתי - גם אצלנו היו "מחזות" כאלו. לא היו אז מזגנים. היה דחוס. הדמעות התערבבו עם אגלי הזיעה. האולם הישן הוסיף לאווירת הנכאים, אבל היה זה רק בהתחלה. אחר כך התחברנו והתגבשנו. אני יכולה להבטיח לך שהשנים שלי בתיכון היו היפות ביותר. אני בטוחה שכך זה יהיה גם אצלך - הוסיפה אתי להרגיע את שבי בעוד אמה הביאה עוגיות טעימות שאפתה לכבוד תחילת שנת הלימודים.

מעכשיו הייתה השכנה זילבר ל"מורה זילבר", שכן היא הייתה המורה להיסטוריה ואחת מצוות המורות בסמינר.

שיבוץ הבנות והמורות לכתות היה סוד כמוס עד לרגע האחרון על מנת למנוע לחצים. את תלמידות השנה הראשונה, בנות חיפה, חלקו לשלושת הכתות. רוב הבנות של קריית אתא שובצו בט'/3, שתי בנות מהקריה שובצו בט'/2 ושתי בנות נוספות בט'/1.

- אי אפשר לדעת מראש מי משלוש הכתות תהיה הכתה הטובה ביותר - אמרה המורה זילבר.

- אבל זו עובדה שכל ה"בנות של" (של מורות, של רבנים או של עסקנים חשובים) משובצות בט'/1 - התלוננה שבי, והמורה זילבר חשה שהיא, שבי, מרגישה פגועה, נעלבת ומקופחת.

- מניסיון אני אומרת לך שאין ה"יחוס" מבטיח דבר! כמו בכל דבר, צריך להתפלל שתכללי בכתה טובה עם בנות טובות וחיוביות על מנת שתצמחי לבת ישראל כשרה ונאמנה.

- גם אצלנו, כשהייתי בכתה ט' - התערבה אתי ואמרה - היינו שלוש כתות, ואמרו שכתה ט'/2 היא הכי טובה כיוון שהיו בה בנות של מורות ואפילו בתו של איש ציבור חשוב למדה בה. ובסוף הייתה זו הכתה הכי בעייתית מבחינת משמעת.

מסכת היחסים המיוחדת שהיתה לה, לשבי, עם המורה להיסטוריה, לא הייתה ידועה כל כך בסמינר.

שבי שמחה מאוד כשהמחנכת הושיבה אותה ליד מירב, שנמשיה חמודים, עיניה דבש, מבטה ערני ושובב ותלתליה - תלתלי זהב חמודים וקפצניים - הבטיחו עניין וצודדו אותה מאוד. מירב הייתה בת זקונים. עשרה אחים ואחיות נשואים מעליה מלאו אותה בהמון ידע על עולם המבוגרים. אין מירב סוגרת את פיה מרגע הכנסה לכיתה ועד לכתה לביתה.

- יש אצלנו בכתה קבוצות קבוצות - מספרת שבי לאתי - כל קבוצה מורכבת מזוגות. אני לא יודעת לאיזו קבוצה להיכנס - שיתפה אותה בהתלבטויותיה.

- הלא נעמי היא חברתך הטובה עוד מכיתתך ביסודי, מדוע שלא תמשיכי בחברות אתה?

- אני לא יודעת להסביר - ניסתה שבי להבהיר את מחשבותיה - נעמי היא בת מקסימה וטובה, אבל היא רוצה שאהיה חברה רק שלה, שאדבר רק אתה. אם אני מתייחסת לבת אחרת - היא נעלבת וכועסת. קשה לי מאוד אתה.

- את צריכה להיזהר ולא לפגוע בה. אולי הדרך הכי טובה היא פשוט ללבן את העניינים שביניכן בשיחה גלויה. אולי תגענה להסכמה ולהבנה. אולי תחליטו לנהוג כאחיות שלכל אחת יש את החברות שלה ואין זה מפריע לרגשי האחווה שביניכן?

- את יודעת? בעצם, גם אנחנו כמו אחיות... - העירה שבי.

- את צודקת! - צחקה - את אחותי הקטנה והחמודה. תמיד רציתי באחות קטנה איתה אוכל לשוחח.

- ואני תמיד חלמתי על אחות גדולה - השיבה שבי חולמנית.

אלא שהייתה זו השנה האחרונה ללימודיה של אתי בתיכון, והיא הייתה עמוסה במבחנים ובלימוד לקראתם. לא רק שלא היה לה זמן לשוחח עם שבי, אלא גם לאמה לא הייתה פנויה לעזור.

שבי רואה כמה משתדלת אימא זילבר להקל מעל אתי ולהסיר ממנה את המטלות הביתיות השוטפות.

- יש לי רצון עז לעשות פה שטיפה! - הכריזה.

- אצלנו ? בבית שלנו? - תמהה.

בדיוק! - אמרה בעליזות ומיד לקחה דלי, מלאה אותו במים והוסיפה תכשיר ריחני. פינתה את הסלון וארגנה אותו לשטיפה. טבלה את הסחבה במים, עברה על הסלון ואחר שפשפה את הרצפה במטאטא השטיפה. ריח נעים ומרענן התפשט בבית. החלה לגרוף את המים.

- מגב זה - עבר זמנו! - העירה מיד - הוא משאיר את כל המים על הרצפה. מיד אביא את המגב החדש שלנו.

המורה זילבר הביטה בה, כשהגומה בלחייה הימנית מעמיקה ומושכת סביבה קימטוטים זעירים שמוסיפים לה חן.

- את רוצה שאקנה מחר מגב חדש בצרכנייה של גור, בחיפה? - שאלה שבי - אוכל לגשת לשם אחרי הלימודים. אינני מסיימת מאוחר מחר - הציעה.

- תודה לך! - השיבה לה - ממילא אני צריכה להגיע מחר לחיפה לערוך קניה שבועית. אוסיף גם את המגב לרשימה.

*  *  *

שבי הקישה על דלתם של הזילברים, אך אף אחד לא פתח את הדלת. מן הסתם אתי עדיין לא חזרה מהתיכון, וגם אמה לא הייתה בבית. פנתה לביתה בקוצר רוח. חזרה נסערת כל כך, אלא שלא היה לה עם מי לשוחח. כותלי הבית הגדול הביט בה בחמלה, מייחלים, כמוה, שתוכל לספר להם על מה סערו הרוחות בכתה ובכל הסמינר.

- שמעתן, מעכשיו צבע הגרביים יהיה אפור בלבד! - הודיעה אחת הבנות את הידיעה המרעישה.

- מה זה משנה? - תמהה אחרת.

- מי שתבוא בגרביים בצבע שונה - תסולק לביתה! כך הודיעה הסגנית - המשיכה הראשונה לירות חדשות מחדר המזכירות.

- אנחנו שלוש בנות הלומדות פה, האם נוציא עכשיו כסף על גרביים חדשים לשלושתנו?

- ואנחנו משתמשות בגרביים שעברו בירושה מאחיותינו הגדולות. יש כל כך הרבה הוצאות בתחילת השנה, הוצאה כזו ממש לא נחוצה לנו! - הגיבה חברתה.

- מה רע בגרביים בצבע אפור?

- אין זה צנוע! - אמרה אחת המורות הבכירות לבנות שרצו לדעת על מה ולמה "הגזירה".

- מה לא צנוע בזה? - שלחה מירב פתק דחוף לשירה חברתה שישבה בקצה השמאלי של הכתה.

סבב הפתקאות קיבל תאוצה בכל פעם שהמורה הייתה מסתובבת ללוח אך כשהייתה מפנה את פניה חזרה לכתה ראתה שלושים וחמשה פרצופים תמימים מביטים בה בדבקות. שבי רצתה מאוד להיות שותפה לדואר הפתקאות. ריגש אותה כל כך לקבל פתק, לשלוח תשובה, לשים לב שאין התשובה נתקעת, שהיא מגיעה ליעדה, לצפות לתשובה שצריכה לעבור את כל הדרך חזרה ולהגיב. שעורים משעממים הפכו למלאי חוויה ועניין והיו מרתקים. אלא ששבי אינה שייכת לקבוצתה של מירב. משקיפה שבי מן הצד ומנצחת על מבצע העברת הפתקאות בהצלחה מעוררת השתאות. מירב גילתה את כשרון המשחק של שבי להעמיד פנים שלוות ותמימות בעוד כל הפעילות המרתקת עוברת דרכה. המורה שומעת המולה סביבה אך אין היא תופסת אותה בשעת מעשה. לקראת סוף השיעור הלכו מבטיה של המורה ונהיו חשדניים יותר ויותר כשהביטה בשבי. זו הבינה שאם לא תעצור – תסתבך, אלא שאז אולי תפסיד את אהדתה של מירב. למזלה, הצלצול הגואל שם קץ להתלבטויותיה. המורה יצאה כעוסה ואמרה שאי אפשר היה ללמד את בנות כתה ט/3, כיוון שהיו תוססות מדי.

*  *  *

שבי הכינה שעורי בית, התכוננה למבחן באנגלית והקשיבה לקולות העולים מחדר המדרגות. רק בשעה עשר זיהתה את פסיעותיה של המורה זילבר.

- היא וודאי עייפה - חשבה - לא אוכל להפריע לה כעת - מה תעשה כדי להסיח את דעתה. מבטה נפל על הגיטרה. כבר מזמן לא פרטה על מיתריה. הוציאה את הגיטרה מנרתיקה וצלילים החלו נושרים לתוך הבית הגדול. אבא עדיין לא חזר מהשיעור ב"דף היומי". יעבור עוד זמן עד שישוב. הצלילים שחזרו אליה מהתמונות שעל הקירות, מהשטיח שעל הרצפה ומהווילון שכיסה את החלון הגדול לא הרגיעו אותה. לפתע שמעה נקישות בדלת. זיהתה שהן של המורה זילבר.

- אמרו לי שחיפשת אותי? - עמדה מולה מחייכת בחיוך עייף.

- זה לא דחוף כל כך - התנצלה שבי - שמעתי שהמורה חזרה. היה זה לא מזמן והמורה וודאי עייפה - קבעה.

- אני באמת עייפה. הייתי בהשתלמות ואני מרגישה ממש מסוחררת.

- כדאי להיזהר - אמרה שבי בזהירות.

- ברוך הנותן ליעף כוח. לא באנו לכאן לבלות את הזמן. הזמן הוא כלי כדי לנצל את החיים על מנת לעשות את התפקידים שהקב"ה הטיל עלינו. בואי, היכנסי אלינו, נשתה יחד כוס קפה ונתרענן.

בסופו של דבר הגיעה שבי לנושא שהטריד כל כך את הבנות, לנושא צבע הגרביים.

- אבל למה אין זה צנוע? - ניסתה להבין על מנת לקבל - הלא בסמינר הרב וולף ובירושלים אין אוסרים על צבע גרביים זה. מילא אם היו מדברים על עוביים, אבל צבעם?

- את צודקת - הדהימה המורה זילבר את שבי והוציאה את הרוח מהמפרשים - אין כאן בעיה של חוסר צניעות.

- אבל כל המורות טוענות כך?! - התפלאה שבי והרגישה שהקושיה נהייתה אף יותר קשה להבנה.

- אני מסכימה אתך - חזרה המורה זילבר בהדגישה - שאין כאן בעיה של חוסר צניעות. אלא שיש כאן, לדעתי, נושא של "קבלת עול" ו"צייתנות", שהם משמעותיים ומרכזיים מאוד מאוד בחינוכה של בת ישראל כשרה. למוסד המחנך יש זכות לקבוע את התלבושת. ראי את צבע הגרביים כאחד ממרכיבי התלבושת, וכאתגר לצייתנות ולקבלת עול, ואז לא תרגישי כל קושי.