בין גוף לנפש, מאמר שלישי בסדרה: ביקור ללא ביקורת

כפי שנכתב במאמרים הקודמים, רפואת החולה תלויה ב'רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה' וכלומר שרוח האדם והתקווה שלו בריפוי המחלה, הינן בעלות השפעה לריפוי האדם, ולכן מצוות ביקור חולים חשובה כל כך.

עם זאת חשוב לדעת, מטרת המצווה היא לבקר את החולה ולא להוכיח אותו. כאשר חלילה פגעה מידת הדין בפלוני או באלמוני, זה לא הזמן להזכיר לו את עוונותיו ולעורר אותו לשוב בתשובה. לא זו בלבד שהדבר לא יעיל, אלא שהוא אף עלול להחמיר את מצבו של החולה, והמוכיח אף עובר על האיסור לצער את הזולת ("לא תונו איש את עמיתו").

ואכן, אנו מוצאים שכאשר באו ייסורים על איוב הצדיק, חבריו הגיעו אליו והוכיחוהו על מעשיו, כדי להביאו לידי כך שיתקן את הדרוש תיקון וייוושע. אולם רבותינו מלמדים (בבא מציעא נח, ב') כי בעבורנו אין זו הדרך הנכונה והראויה. כאשר אדם מבקר חולה, או נפגש באדם שייסורים באו עליו, הוא צריך להיות קשוב למצוקתו, להניח לו לפרוק את כאבו, ולא לנצל את ההזדמנות כדי להוכיח ולבקר אותו, אלא הפוך, לעודד ולחזק אותו.

גם אם אנו סבורים שלאמיתו של דבר אותו אדם נענש בשל מעשים שעשה בעבר, כעת זהו לא הזמן המתאים לומר זאת. אדרבה, הטחת אשמה בנקודת הזמן הנוכחית מהווה "אונאת דברים" (בבא מציעא שם), והיא בגדר איסור של ממש.

כאשר נכנסים לבקר חולה, חשוב שנביא עמנו מלאי של הארת פנים ושמחה, ונגיע כשאנו גדושים באופטימיות שתשפיע על החולה עצמו. כשהמבקר עצמו חש נינוח ושמח הוא משדר לחולה תקוה, והתקווה כשלעצמה עשויה להגביר משמעותית את סיכויי החלמתו של החולה! כאמור "רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה", ולכן אל לייאש את האדם גם בדברי אמת שהמחלה שלו היא בשל עבירותיו.

שכן אפילו תקוות שווא עשויה להועיל לתהליך הריפוי של החולה ולשפר את סיכויי הישרדותו. היא מעצימה את תחושת החוסן האישי שלו, מעלה את רמות הקורטיזול בגופו, ומסייעת לו להתמודד טוב יותר עם המחלה. למעשה, כיום מחקרים מראים שחיזוק החוסן הנפשי של החולה עשוי להאריך את חייו בתקופה של עד עשר שנים!

חלונות אל הנשמה

נכון כי לא תמיד קל להביא אופטימיות לחדרו של חולה הסובל ממחלה קשה. במקרים רבים, החולה עצמו משדר תחושת ריחוק, הנובעת מהקושי הרגשי שהוא חווה בינו ובין עצמו, ועובדה זו גורמת לסביבה לשמור מרחק וכביכול לכבד את רצונו.

אולם יש לדעת, כי לאמיתו של דבר, כאשר החולה מרגיש מבודד מהסביבה, הקושי שלו מתעצם שבעתיים. מלבד הקושי הנובע מהמחלה עצמה, הוא חווה גם תחושת נטישה ובדידות, שמחמירה את מצבו הנפשי, והדברים אמורים שבעתיים באנשים שהיו פעילים חברתית במידה רבה במיוחד בטרם חלו.

נושא זה בא לידי ביטוי לא פעם גם ביחס לצוותים רפואיים. לעיתים, תחושת הריחוק שהחולה משדר גורמת להם להימנע מלגשת אליו ולדרוש בשלומו, למרות שמחקרים מוכיחים באופן חד משמעי שאפילו התעניינות מינימלית של דקה, פעם עד פעמיים ביום, עשויה להפחית משמעותית את רמת החרדה אצל חולים ולהועיל לתהליך הריפוי.

כמו כן התברר, כי חולים שהיו מאושפזים בחדרים בהם היה חלון הפונה אל החוץ - אל השמים או אל הנוף הוכיחו שיפור משמעותי יותר במצבם ביחס לחולים אחרים שהיו מאושפזים בחדרים נטולי חלונות. תחושת ה'בדידות' של אדם המאושפז בחדר סגור, בלי כל חיבור אל העולם שבחוץ, משפיעה באופן מהותי על מצבו, בעוד עצם קיומו של חלון בחדר מעניק תחושה של קשר אל העולם שמחוץ לכתלי בית החולים.

מסיבה זו, כאשר מבקרים חולה, מומלץ להציע לו לצאת לסיבוב קצר באוויר הפתוח. החדר עצמו, בו החולה סגור, מעניק לו תחושת בדידות ומעצים תחושות שליליות רבות שנמצאות בליבו של החולה בלאו הכי. מספר דקות של טיול באוויר הפתוח, מחוץ לכותלי החדר, עשויות אפוא להיות משמעותיות ביותר לשיפור מצבו הנפשי, וכפועל יוצא מכך גם לשיפור מצבו הפיזי!

מצד אחד לא להטריח את החולה, אך מצד שני לא להירתע בבת אחת מהסתגרותו של החולה ואמירתו שהוא לא רוצה לראות אף אחד. בהרבה מקרים מדובר בהצהרה ראשונית ותו לא.

לסייע בלי להיבלע

אלא שכאן, מן הראוי להתייחס לנקודה נוספת. לא פעם, חולים הנמצאים במצבים קשים בכלל, ובמצבים סופניים רח"ל בפרט, נמצאים בתוך מעגל של כעס, חרדה, דכדוך, ועוד מגוון של תחושות קשות. את התחושות הללו אותם אנשים מקרינים, שלא במתכוון, על הסובבים אותם, ובפרט על האנשים הקרובים אליהם ביותר, אלו שתומכים בהם.

לכן, לא פעם, חולים אלו יתלוננו דווקא על בני המשפחה שתומכים בהם בצורה המשמעותית ביותר, ויאשימו אותם בכך שהם אינם רגישים מספיק, אינם מבקרים מספיק, אינם מבינים מספיק את חומרת מצבם, וכן הלאה. מדובר בהשלכה - החולה משליך את תחושותיו הקשות על הסובבים אותו.

במקרים אלו, קורה לא אחת, שהסביבה "נבלעת" רגשית במצוקתו של החולה, ונגררת לנסיון נואש להשביע את רצונו. מתוך טוב לב ורצון לעזור, אנשים עשויים לפגוע בעבודתם, במשפחתם, בשגרת חייהם, כדי למלא את בקשותיו של החולה ולעמוד בציפיות שלו.

דא עקא שבסופו של דבר, ההירתמות המוגברת הזו עומדת לחולה עצמו לרועץ. שכן הסביבה אינה יכולה לאורך זמן להפקיר את חייה, ולכן, במוקדם או במאוחר מתחילים להופיע סימנים של שבירה ושחיקה.

לא פעם, החולה אפילו אינו מסוגל להודות על העזרה שהוא מקבל, ובמקום זאת הוא מעביר אל האנשים המסייעים לו את כל תחושות המרמור והדכדוך שמלוות אותו. כך במקום שהם ייטענו בכוחות ובאנרגיה רגשית שתאפשר להם להמשיך ולהתמסר למענו הם סופגים את ההיפך הגמור - תחושות קשות, וללא שיקבלו אפילו את התודה שעשויה היתה להעניק להם כוחות להמשך העזרה.

לכן, אולי נכון יהיה להדריך את החולה עצמו, וללמד אותו להשתדל להכיר טובה למסייעים שמושיטים לו עזרה ופותחים בפניו את ליבם. יהיה מן הראוי ללמד אותו להימנע מלהטיח בסובביו האשמות שונות, או להעביר אליהם את התחושות הקשות שמלוות אותו. אולם למעשה, לא בטוח שהדבר בשליטתו של החולה עצמו, שנשאב אל תוך הקשיים הרגשיים שהמצב מציב בפניו.

משום כך, עלינו להתמקד דוקא במסייעים המתמסרים למען החולה שלהם יש יותר בחירה ושליטה במעשיהם ובתגובותיהם, ונבהיר: עזרה הינה דבר חיובי ונפלא. אשר על כן יזכרו מבקרי החולה ומשמשיו שאל להם לקחת ללב את מרמורו של החולה אף אם הוא מפנה את חיציו כלפי מבקריו, ולזכור שאין זו ביקורת אישית, אלא שיקוף של מצבו הקשה שבע"ה בעזרת הטיפול הנכון, התקוה והתפילות הוא מסוגל להיחלץ ממנו לרפואה שלמה.