המלאכית מבני ברק: "אנחנו משתדלות להיות כמו אבא ואמא, כמעט"

לכל אחד מאתנו קרה אי פעם שנפגש עם בית החולים. אנו משתדלים לומר על כל אמבולנס מיילל שזאת יולדת, אך הסטטיסטיקה מלמדת שזה לא בדיוק כך, ובבית חולים מאושפזים גם חולים, ולא רק יולדות. ומה תעשה משפחה בת עשרה ילדים, כשאחד מהילדים מתאשפז בבית החולים לשבת? האם מישהו באמת מאמין שאחד מההורים יכול להסתדר לבד עם התשעה שנותרו בבית? ואם זה האבא שנותר איתם, אני מעדיף שתעברו למדור הבדיוני, ולא תנסו לנחש איך הוא מסתדר בבית עם הילדים, או נכון יותר, איך הילדים מסדרים אתו. "בדרך כלל יש משפחה מסביב שמתגייסת, ואז מצליחים לשמור על שגרת חירום, אבל מה קורה כשהמשפחה המורחבת לא בדיוק זמינה, בגלל מרחק גאוגרפי, או כל סיבות אחרות? אז אנחנו נכנסות לפעולה, פורסות חסות על הילד המאושפז, ולבית שלום", כך אומרת לי זיסי הפטלר, בת סמינר רווקה (23) מבני ברק, שלקחה על עצמה את הפרויקט הכל כך חשוב הזה.

את זיסי הפטלר פגשתי לראשונה במסדרון בית החולים, כשאני מדבר בטלפון עם בתי בת ה-12, שלא מצליחה להבין למה אבא לא בבית כבר יומיים, ולמה אמא לא מצליחה לעשות איתה שיעורי בית. "אנחנו קבוצת בנות סמינר, שהתארגנה באופן ספונטני לענות בדיוק על הבעיה הזו, כדי שהבית לא יכנס לסחרחרה עקב היעדרות של אחד ההורים", הסבירה לי הפטלר.

הוואטסאפ של הסמינר

ספרי לי על היוזמה שלך.

"יש לנו קבוצת וואטסאפ שאליה מחוברות עשרות בנות סמינר שרוצות להתנדב, לתת מעצמן משהו שהוא מעבר למה שהחיים מחייבים אותנו. אני שולחת הודעה בקבוצה, כמו 'מי מוכנה לשמור על ילד בן 6 בתל השומר - מהשעה ארבע אחר הצהריים עד השעה עשר בערב?', והבת הראשונה שעונה תשובה חיובית זוכה במצווה. היא מגיעה לבית החולים לשמור על הילד, וההורה התורן משוחרר לבית, או לכל עיסוק אחר, שהוא מעבר לבית החולים".

קרדיט: מירי מועלם

בקבוצת הוואטסאפ של הפטלר יש כיום מאות מתנדבות מכל רחבי הארץ, הממתינות לקריאת התנדבות, בבתי החולים שניידר בפתח תקווה, שיבא בתל השומר, אסותא באשדוד והדסה עין כרם בירושלים. המתנדבות של הפטלר חדורות מוטיבציה ותחושת שליחות. הן מאמינות שההתנדבות לא רק תורמת למשפחה המאושפזת, אלא גם להרגשה האישית שלהן כמתנדבות. 

הן גם לא חוסכות באמצעים על מנת לתת לחולה תחושה והרגשה, שהוא זה שבעצם עושה להן טובה. "לפעמים אני שומעת על מתנדבות שלי, שלפני שהן עולות לילד החולה, הן נכנסות קודם לחנות הצעצועים, וקונות מיוזמתן דבר מה שישמח את הילד", מספרת הפטלר בהתרגשות, "וזה לא בשביל לצאת ידי חובה, כי אף אחת לא אמרה להן לעשות את זה, זאת בחירה אישית שלהן. הייתה אחת המתנדבות שהתנדבה אצל ילד פגוע ראש, שנפגע מאוד קשה בתאונת אופניים. השיקום שלו היה ארוך ומייגע. באחת הפעמים, לאחר שהמתנדבת סיימה את המשמרת שלה, היא הלכה בחזרה לביתה, אך בטרם הספיקה להגיע הביתה, התחשק לילד המאושפז לקבל בובת מיקי מאוס. זה קורה כל הזמן, שהילדים המאושפזים מפתחים פינוק יתר עקב מצבם, ועל מי אפשר להתפנק בסיטואציות כאלה, אם לא על המתנדבות? הילד חייג למתנדבת, ופרס בפניה את שאיפותיו להיום. המתנדבת המיוחדת לא חשבה פעמיים. היא הלכה לקנות לו את הבובה, וחזרה את כל הדרך מביתה לבית החולים, על מנת לשמח את הילד המאושפז. כשהתקשרתי לומר לה כל הכבוד על המאמץ שעשתה, היא לא הבינה על מה אני מדברת. 'אני אוהבת את הילד, וזה ברור מאליו שאעשה הכל על מנת לשמח אותו', היא אמרה לי. להבנתי, זאת גישה אחרת להתנדבות, זה עם הנשמה, וזה הכי חשוב בכל התנדבות, ובפרט בהתנדבויות בבתי חולים".

צילום: מיכל וויג

מתי הגיע אליך הרעיון, וההבנה לצורך של ההורים במתנדבת שתחליף אותם במשמרת?

"אני התחלתי באופן עצמאי בגיל 14. הייתי הולכת כנערה צעירה להתנדב בבית חולים מעייני הישועה, משהו בשביל ההרגשה האישית שלי. הסתובבתי במחלקות השונות, בעיקר במחלקת הילדים, והצעתי עזרה פה ושם, משהו קטן. לאט לאט ההתנדבות שלי התרחבה ליותר שעות, למשמרות לילה וגם לבתי חולים אחרים. פתאום ראיתי בחוש עד כמה משפחות משוועות ליד תומכת בימים שהם מסתובבים סביב הילד בבית החולים. הרי אשפוז בדרך כלל לא מגיע בהזמנה מראש, ולכן אף אחד גם לא יודע להתארגן אליו. האשפוז גם לא מתחשב בשום זמן, והוא יכול ליפול ביום הכי לא נכון בשנה, או באירוע הכי לא מתאים של המשפחה, ואם אלו משפחות שמאושפזות עם הילד במחלקה האונקולוגית, אזי הדחיפות והצורך במתנדבת תומכת גדלים שבעתיים".

מהיכן את מביאה את המתנדבות? 

"בהתחלה, כשהייתי בסמינר, הבאתי את הבנות של הסמינר. הייתי מנפה את הבנות עם הלב ההתנדבותי, ואוספת אותן אליי. כך הצטרפו אחת לאחת, והחלה להתפרסם הפעילות שלי במחלקות בית החולים מפה לאוזן. כשראיתי שהעניין גדול ורציני, פניתי אל הרכזת החברתית של הסמינר שלי, ופרסתי בפניה את הפעילות הברוכה והענפה של בנות הסמינר, על מנת שהפעילות ההתנדבותית של הבנות תיכנס כחלק מהפעילות החברתית של הסמינר. היא התרשמה מאוד מהפעילות ואף עודדה אותה, אבל אמרה שאין אפשרות שהסמינר ייקח אחריות על פעילות של בנות בבתי חולים, כשיש סיכון לכל מיני מפגעים רוחניים. אם הורים מכירים את הבת שלהם באופן פרטני ואישי, והם לוקחים אחריות על הפעילות, זה מצוין, אבל לסמינר אין הכלים לקחת את האחריות". 

אמרת שיש לכן קבוצת וואטסאפ ודרך הקבוצה מתנהלת הפעילות, אבל מצד שני סיפרת שהבנות המתנדבות הן בנות סמינר, וכידוע, הנהלת הסמינרים אינה מאפשרת החזקה במכשיר התומך בוואטסאפ. איך זה הולך ביחד?

"אני מודעת לבעיה, ולכן כשאמרתי לך שהקמתי קבוצת וואטסאפ, כוונתי הייתה לקבוצת וואטסאפ טלפוני שמעביר שיחות קוליות למכשיר הכשר. בתחילה גם הוואטסאפ הזה לא היה לי, ועל כל בקשה שהתקבלה אצלי על ידי משפחה שנזקקה למתנדבת, הייתי צריכה לחייג לכל המתנדבות בזו אחר זו, ולמצוא את המתנדבת התורנית. ואז אמרתי לעצמי: 'רגע, מה אני עושה כל היום? עסוקה בלהתקשר למתנדבות... אז מדוע שלא אעשה את זה מסודר יותר?'. לכן הקמתי את קבוצת הוואטסאפ הטלפוני, שחוסך ממני משאבי זמן יקרים".

צולם מתוך הסטטוס של לייבי אמזל

אוהבים את כולם

 אם אני מבין נכון, עיקר הפעילות שלכן מתמקד במשפחות עם ילד מאושפז הזקוק לשמירה?

"אתה מבין נכון ולא נכון. הפעילות שלנו בתחילת דרכה החלה כך, אבל היום אנו מושיטות יד לכל מי שנזקק לעזרה במסגרת בית החולים. אספר לך על מקרה מהחודש האחרון - במסגרת הפעילות ההתנדבותית שלנו, אני שולחת מדי פעם מתנדבות לבתי חולים בערבי חגים וכדומה, עם ממתק או פרס למאושפזים, ולצדו פתק המסביר על הפעילות שלנו, עם פרטים ליצירת קשר במקרה הצורך. לפני כחודש שלחתי מתנדבת כזו לבית החולים אסותא באשדוד, והיא, כהרגלה, עשתה את המוטל עליה. תוך כדי חלוקה, צוות בית החולים העיר את תשומת ליבה לכך שיש אישה ערירית, ללא כל מכר, השוכבת במחלקת האשפוז בבית החולים כבר כמה חודשים, באותה תנוחה פחות או יותר. היא לא מעניינת אף אחד, אין מי שבא לבקר אותה או לשאול בשלומה, או סתם לתת לה הרגשה שהעולם כאן צריך אותה והיא אינה מיותרת. המתנדבת נזעקה מיד לחדרה, זרקה לה מילה טובה והחלה לדובב אותה. לאחר מכן היא דיווחה לי על המקרה, ומאז נכנסות לשם בכל יום מתנדבות שמחליפות זו את זו במשמרות כמעט רצופות. וראה זה פלא, האישה הערירית הזו, לאחר כמה חודשים שהיא מרותקת למיטה, החלה לקום מהמיטה ולהסתובב במחלקה, החלה לחייך, ולהרגיש שהיא לא בדיוק מיותרת בעולם הזה. זה מדהים איך פתאום בן אדם נהיה חי, זה שינה אותה מהקצה אל הקצה. ולא אני זו שאומרת את זה, צוות בית החולים אמר לי את זה".

הפעילות של הפטלר עוברת מפה לאוזן בבתי החולים. מאושפז אחד מעביר את המידע למאושפז השני, השני לשלישי וכך הלאה. הבקשות והדרישה למתנדבות, מגיעות בכל שעות היממה, ובכל סוגי המועדים למיניהם. "היה לי מקרה של משפחה שאני דווקא מכירה מקרוב. האם ילדה תינוקת חמודה, ובעקבות הסתבכות רפואית, התינוקת אושפזה במחלקת טיפול נמרץ בתל השומר, האם הייתה חלשה מאוד לאחר הלידה, והאב התמודד לבד עם כל הילדים שבבית. ברקע הם היו צריכים, בנוסף, להתכונן לשמחה משפחתית גדולה מאוד, ולא הייתה להם פניות לטפל בכל החזיתות יחדיו. כך מצאנו את עצמנו, המתנדבות, נמצאות עם התינוקת במשמרות כמעט בכל שעות היממה. המתנדבות השקיעו בתינוקת את כל הנשמה. הן שרו לה שירים, סיפרו לה סיפורים, ניגנו לה מנגינות. היא הייתה רק שלנו, ולא בגלל הזנחה, אלא בגלל שההורים היו שקועים עמוק-עמוק בלידה ובשמחה. זאת רק דוגמה אחת, על תקופת אשפוז לא מתוזמנת, שנוחתת בזמן הכי לא נכון בעולם".

אמרת שהפעילות היא מסביב לשעון. אז מתי בכל אופן את מצליחה לקחת קצת חופש מהפעילות?

"אתה מזכיר לי את חול המועד האחרון. התקשרה אליי חברה ואמרה לי 'נו, זיסי, עכשיו חול המועד, יש חופש ואת משוחררת, אולי נעשה משהו ביחד'. אמרתי לה: זו בדיוק המהות של החופש, לעשות מה שרוצים, מה שנוח ומה שכיף, ובשבילי הפעילות הזו היא כיפית, נוחה, וזה מה שאני רוצה לעשות בחופש שלי".

קרדיט: מיכל וויג

לא נשברת

באלו מחלקות את מוצאת את עצמך מתנדבת הכי הרבה?

"מה השאלה בכלל? במחלקות האונקולוגיות. שם אני פוגשת מלאכים קטנים וחמודים, שמתמודדים מול דבר גדול ואכזרי. זאת מלחמה שגדולה על מבוגרים, קל וחומר על ילדים, ומסביב ישנה המשפחה שכבר עייפה ומותשת. כמה כבר אפשר להיות בבית החולים, ולראות כל היום אותם קירות, להתבשר בכל מיני בשורות, להתמודד עם כל תופעות הלוואי, להישאר אדם שפוי, ואחר כך גם להיות הורה שפוי לילד שבבית חולים? ומי מדבר על הילדים שבבית... בכאלו סיטואציות ההתנדבות שלנו היא לא בונוס, היא מוכרחת, היא קרש הצלה בים הסוער, להורים, לילדים שבבית וגם לילד המאושפז בעצמו".

קרדיט: מוריה פרל

הרשי לי לשאול שאלה קצת קשה. במהלך ההתנדבות שלך עם ילדים החולים במחלות קשות, קורה לצערנו לא אחת שילד נפטר לבית עולמו. והרי את נקשרת אל הילד, איך אתן מצליחות להתמודד עם האובדן?

"זאת שאלה קשה מאוד, ובמקביל זאת גם שאלה מצוינת. אני גם יכולה להגיד לך שהתשובה על כך אינה אחידה. לכל בת יש דרכי ההתמודדות שלה. ישנן בנות שמחליטות להפסיק עם ההתנדבות בעקבות הטראומה שהן עוברות, ויש בנות שקורה איתן בדיוק ההיפך: הן רוצות להתנדב יותר, ולהשקיע יותר אנרגיות וזמן. זה אינדיבידואלי מאוד. אני יכולה לענות לך לגבי מה שקורה איתי. לצערי הכרתי כבר כשלושים ילדים כאלה, שהייתי המתנדבת שלהם, וברמה האישית יותר, היו לי תשעה ילדים שהייתי קשורה אליהם מאוד. האובדן הוא קשה ונוראי. לאחר כל מקרה כזה, אני עצובה מאוד, אבל אני לא נשברת, אני חייבת לעשות את ההפרדה. אני אומרת לעצמי: 'לא ייתכן שבגלל האבל שלי, משפחה מאיכילוב הזקוקה כרגע למתנדבת לא תקבל את מה שהיא צריכה', ולכן לא דקה אחרי, אלא לפעמים אף באותה דקה, אני כבר עסוקה בלשלוח מתנדבת לעוד התנדבות, אצל חולה אחר. לא אגיד לך שאני מלאך, ראשית, כי לא תאמין לי, ושנית, כי אני לא, וקורה שאני נשברת. בעקבות כך אני מפסיקה לדרוך בבתי חולים לתקופה, אבל את ההתנדבות דרך הטלפון אני לא מפסיקה לרגע. לא יכולה לאכזב כל כך הרבה אנשים הזקוקים לבנות המיוחדות האלה. אבל הקושי הוא קושי, והוא לא בורח לשום מקום. ויתרה מכך, מתווספת אליו הדילמה הכי קשה, איך לבשר למתנדבת כי הילד שהיא התמסרה אליו כל כך, הלך לבית עולמו. זאת התמודדות של נערות צעירות עם שכול, וזה קשה מאוד".

לאור התרחבות הדרישות למתנדבות, וההיענות הרחבה מצד מתנדבות, הפטלר כבר לא מסתפקת בפעילות רק של בנות הסמינר דרך הוואטסאפ הטלפוני, אלא הרחיבה את פעילותה גם לשאר עם ישראל, גברים ונשים, שרוצים ורוצות להתנדב, ויש בשימושם גם וואטסאפ רגיל. הפטלר אף פתחה לאחרונה עמותה ממש, הנקראת "יש תקווה" - וכשמה כן היא, נותנת תקווה לאלה שחושבים שהיא אבדה. תחת העמותה היא מרכזת את כל הפעילות הענפה שלה, של מאות מתנדבים ומתנדבות, שרק מחכים להודעה של הפטלר להתנדבות, והם כבר מזנקים. אם אתם כרגע בבית החולים וזקוקים למתנדב או למתנדבת של הפטלר, או אם גם אתה מרגיש או את מרגישה שאתם רוצים להיות חלק מהפעילות ההתנדבותית בכל רחבי הארץ, הפטלר כבר ממתינה לכם, וודאי תקבל את פניכם בזרועות פתוחות. yeshtikva123@gmail.com