"לא, אבא, אל תשרוף את השטר!", הזדעק הנער

לאחר עשרים שנות ציפייה קשות, בהן ייחלה רבקה אמנו בכיליון עיניים לפרי בטן - נעתר ה' לתפילותיו הרבות של יצחק, ורבקה אשתו הרתה. והנה, במשך ימי הריונה חשה רבקה בתופעה מוזרה: "ויתרוצצו הבנים בקרבה" - כעין מלחמה התחוללה ברחמה. מה שהפליא אותה ביותר היתה העובדה שכאשר עברה ליד פתח בית המדרש, הרגישה כאילו הָעוּבָּר רוצה לצאת, אך גם כשעברה במקומות של עבודה זרה - חשה בתנועה דומה.

רצונו של עשיו לצאת לבתי עבודה זרה, מובן, אך רצונו של יעקב תמוה. מדוע חפץ הוא לצאת כשאמו חולפת בסמוך לבתי מדרשות? והלא בהיותו ברחם אמו, מלאך יושב עמו ומלמדו את התורה כולה (כמבואר בנדה ל' ע"ב), ומה טוב יותר מלימוד אשר כזה?

מיישבים המפרשים כי אינו דומה לימוד בנחת ובשלווה, ללימוד הבא מתוך יגיעה. לימוד הבא מתוך עמל, נחקק לנצח, כמו שאמר שלמה המלך "אף חכמתי עמדה לי" (קהלת, ב', ט'), ודרשו חז"ל "תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי" (ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקפ"ח). לעומת זאת, לימוד הבא בקלות - הולך בקלות. וזהו כלל גדול בקניינים רוחניים: העמל והיגיעה, הם המשרישים את ההשגה ומקנים אותה כקניין אמיתי וקיים, ובלעדיהם אין ההשגה אלא שטחית ומרפרפת, בבחינת כחלום יעוף.

ועובדה היא, שהעוּבָּר, בהיותו ברחם אמו, מלאך יושב עמו ומלמדו את התורה כולה, ואילו כאשר יוצא לאוויר העולם, שוכח את כל אשר לימדוהו במעי אמו, ובאותה מהירות שלמד את הלימוד, כך הוא שוכח אותו.

לכן, כשחלפה רבקה אמנו בסמוך לבתי מדרשות, ביקש יעקב לצאת. יעקב העדיף ללמוד תורה מתוך עמל ויגיעה, מאשר לקבל מן המוכן.

הגאון רבי חיים מוולוז׳ין זצ"ל בהקדמתו לביאור הגר״א לספרא דצניעותא סיפר שפעמים רבות השכימו לפתחו של הגר״א כמה מגידים מן השמים, ורצו למסור לו רזין דאורייתא בלא שום עמל, ולא הטה אזנו אליהם כלל.

***

סיפור נאה להמחשת הדברים, מביא הגאון רבי מנחם סלימאן מאני זצ"ל, רבה של חברון, בספרו "ממני פריך" (עמ' קכ"ד): לעשיר נכבד היה בן יחיד, נאה ומוכשר. אולם תכונה אחת שלילית דבקה בו, והיא העצלות. כל היום היה יושב ומבלה, ואת זמנו לריק מכלה.

דאג העשיר לעתיד בנו, וחשש מה יהיה בסופו. כשבאה האם לומר שהבן הגיע לפרקו ויש להשיאו אישה, ענה האב בנחרצות: "התורה לימדתנו דרך ארץ, שייטע אדם כרם ואחר כך יישא אישה (סוטה מ"ד ע"א). עד שלא ירוויח לפרנסתו, לא אשיאנו אישה, ולא אטעין רחיים על צווארו!".

"אם תראה לי שקבלת כסף על עבודה שעשית", הציע לבן עסקה מפתה, "תקבל ממני פי עשרה מאותו סכום!". הנער נותר אדיש, והמשיך לשבת בטל.

נכמרו רחמי האם על בנה הענוג. נתנה בידו שטר כסף ואמרה לו: "לך, בני, סובב ברחובות ובשווקים, ובערב תשוב ותאמר לאביך שהרווחת שטר זה ביגיעך".

סבר וקיבל. שוטט כל היום בשוק באפס מעשה, ולקראת ערב התייצב לפני אביו והציג לפניו את השטר ש"הרויח". נטל האב את השטר בפנים חתומות, ולנגד עיניו קרע אותו לגזרים. למראה תמיהתו של בנו, הגיב האב: "לרמותני חפצת? אין זה כסף יגיעך!".

השתאה הבן, וסיפר לאמו. אמרה: "אולי סיפרו לאביך שראוך מסתובב בטל. קח שטר נוסף, ותלך לבית ידידך. בערב תשוב ותאמר שהרווחת בעמלך".

שמע לקולה. בערב בא והראה את כסף רווחיו. נטל אביו את השטר והשליכו לאח הבוערת שהיתה בביתם, תוך שהוא גוער בו: "חדל מלשקר, והתחל לעבוד!".

הלך וסיפר לאמו. הרהרה בדבר, ואחר אמרה לו: "שמא בגלל שחזרת ובגדיך נקיים ללא רבב, לא האמין אביך שעבדת. הפעם, לכלך בגדיך בבוץ, תבוא אלי ואתן לך שוב שטר של 100 שקלים, להראות לאבא". עשה הבן כדברי אמו, וכשבא לאביו, כולו מטונף, והראה את השטר החדש, הביט אביו בעיניו וקבע בחדות: "לא עבדת על כסף זה!". ושוב השמיד את שטר הכסף.

השתומם, וסיפר לאמו. משכה בכתפיה ואמרה: "חידה היא בעיני, אך אין בפניך ברירה. לך ומצא משלוח-יד, ותביא לאביך דמי עמלך. הבה נראה מה יאמר".

הלך והשכיר עצמו כנער שליח. מבוקר עד ערב התרוצץ בשליחות מעבידו, ובערב היה גאה להציג בפני אביו את כספו, אשר הרוויח זה הפעם ביושר.

אלא שגם הפעם לא האמין לו האב, ונטל השטר לשורפו. אלא שהפעם הזדעק הבן, לפת את זרוע אביו וקרא: "לא, אבא, אל תשרוף את השטר!".

אורו פני האב, השיב לו את הכסף ואמר: "עתה ידעתי כי אכן הרווחת את הכסף בעמל!"...

"כיצד ידעת?", התפלאה האם. והאב השיב: "בשונה מהפעמים הקודמות, הפעם ראיתי שהוא חס על הכסף ויקר הוא בעיניו, ולפיכך הסקתי כי עמל עליו! דבר אשר נקנה בעמל, מעריכים היטב את שוויו"...

כך הדבר גם בקניינים הרוחניים: אדם אינו מקבל את תורתו במתנה, אלא בעמל, כדי שידע להעריך כראוי את התורה הקדושה! וכבר אמרה הגמרא (ברכות ה' ע"א) שהתורה והעולם הבא נקנים בייסורים. כי מה שבא בקלות - אובד בקלות, ומה שבא ביגיעה, יקר לאדם, משתרש בנפשו, והופך לקניינו הרוחני באמת ובתמים.