בחנוכה שעבר עוד הייתי רווקה. היום אני רוצה להודות על נס השמן הפרטי שלי

את הרגעים המכוננים של חנוכה אשתקד - לא אשכח לעולם. חושך ירד על הרחוב, כמו גם על לבי, ומילא את כל שדה הראייה המפוכח שלי בצבע אחיד, חדגוני ועמוק: שחור. 

לא הצלחתי לראות שום דבר מלבדו, להאיר אפילו את הדקיק שבנרותיי הפנימיים. 

אמונה, שמחה, אהבה, תקווה, דעת, זיווג - ברגעים ההם היו אלו מילים רחוקות-רחוקות, שלא היה ברור אם אי פעם אצליח להבין, וכל שכן להשית - בחיי. 

ובתוך השחור הזה, בפעם המי יודע כמה - ביקשתי את נפשי למות. מי בכלל חשב על האופציה שאולי זה הרגע, הרגע שלו חיכיתי 17 שנות שידוכים ותפילות בדמעות שליש. מי חשב שברגע הזה כבר החליטו משמיים לגאול אותי?!

צלצול טלפון קטע את מחשבתי האפלה. 

עניתי בחוסר רצון, ועל הקו היה הרב המדהים שלי, שלמרות כל הפחדים שהיו לי ברקע - איכשהו הקול שלו הצליח לנסוך בי תקווה. 

"יש לך חנוכייה?", שאל לפתע בלי הכנה, וקיבל את התשובה הכי אמיתית שיכולה להיות: "לא, ואני גם לא מתכוונת להדליק".

ממילא אף אחד לא רואה את האור שאני מדליקה יש מאין

התחושה הכללית הייתה 'בשביל מה?'!

ממילא אף אחד לא רואה את האור שאני מדליקה יש מאין, ממילא לאף אחד לא אכפת מתי הנס הפרטי שלי יתרחש. עוד שנה תעבור, ועוד אחת ועוד, ואני ל-ב-ד! למי זה אכפת בדיוק? הצעקה שלי נשמעה מסוף העולם ועד סופו, אך באותם רגעים רק הרב שלי שמע אותה באמת. 

הוא ניתק את השיחה, וזמן קצר לאחר מכן התקשר שוב. 

"אני מחוץ לבית שלך, יש לי משהו בשבילך", אמר. 

יצאתי החוצה, והוא הגיש לי מחלון המכונית שקית. "ליהודי אף פעם אסור להתייאש", אמר לי בחיוך, והפיח זיק של תקווה בלבי. "תדליקי את הנרות, ושהשם יעזור. השנה הכל יתהפך לטובה".

ותאמינו או לא - כך בדיוק היה. 

בכל יום הדלקתי את הנרות, וכיוונתי שזה יהיה לישועה שלי בתוך כלל עם ישראל. בירכתי את הרב שלי, וביקשתי שעצם ההדלקה תהיה לזכותו ולזכות משפחתו. 

אז העמדתי פנים שבחנוכה הזה, אני אמא

אז נכון שהקול היה דקיק בדיוק כמו הנר שהדלקתי, אבל למי אכפת? "ליהודי אף פעם אסור להתייאש", עלה קולו של הרב שלי לאור הנרות, והזכיר לי שגם הקול הדק ביותר שעוד נותר בי לצעוק לקב"ה - נשמע באוזניו. גם יהא זה קול דממה דקה, שכלל לא מוציא מתוכו מילים, סופו להישמע!

"נר לי- נר לי - נר לי - דקיק. בחנוכה, נרי אדליק. בחנוכה - נרי יאיר. בחנוכה - שירים אשיר", התחלתי לפזם לעצמי את שיר הילדות המוכר. 

נו, אז מה אם הנר שלי דקיק? נו, אז מה אם הלהבה שלו בקושי נדלקת, ועוד עושה לי פרצופים - מאיימת להיכבות? בחנוכה, נרי יאיר. לא יודעת איך, לא יודעת מאיפה הוא ייקח את הכוח. יש מאין בחנוכה, שירים אשיר. אשיר ואאיר, לא בהכרח בסדר הזה. למה? כי חנוכה! מי לא שמח בחנוכה? מספיק לראות את הילדים שמשחקים בסביבונים, שמרוחים בריבה מהסופגניות, שמחכים ללביבות החמות שייצאו מהתנור. 

אז העמדתי פנים שבחנוכה הזה, אני אמא. 

ראיתי אותה בדמיוני, עומדת במטבח ומלבבת לביבות וקוראת ליאיר שידליק את הנרות, והוא בקולו הדקיק בירך 'שהחיינו' ושפך את הטיפות האחרונות שבפך התפילות שלי, על החנוכייה הדמיונית שמסביבה התאגדו פתאום אני, בעלי וכל ילדינו, בשירים ובמחיאת כף. 

הבית התמלא באור. 

בשיא המוות שהוא גם שיא החיים - משהו אחר נרקם בעבורי

ותוך שניות, שמחתי גם אני. אפילו שהישועה הייתה עוד רחוקה, אפילו שרואה אני אותה רק בדמיוני. פתאום זה הרגיש חי, נושם ובועט כל כך, וכבר לא הרגשתי כל כך בודדה. 

פתאום יכולתי לשחרר איזו מילה של אמת לאוויר העולם, והתבודדתי מול הנרות - בשקט הדקיק הזה שכמותו אפשר לחוש רק מול נרות החנוכה. 

אבל עדיין לא ידעתי שברגעים האלה ממש, בשיא המוות שהוא גם שיא החיים - משהו אחר נרקם בעבורי. בשורה מסוג אחר לגמרי, שאילו רק הייתי יודעת את הכוח והעוצמה שלה - ודאי הייתי מנצלת את הזמן מול הנרות הדולקים, קצת אחרת. 

כי היום, אני כבר נשואה. ובחנוכה הזה, אני כבר מודה על נס פך השמן הפרטי שלי. הקב"ה לא שכח אותי, והוא לא ישכח גם אותך. לא משנה עד כמה הקול שלך מול נרות החנוכה, דקיק ולא נשמע אפילו לאוזנייך את. אילו רק היית יודעת את הכוח והעוצמה של חנוכה, ודאי היית מנצלת את הזמן מול הנרות הדולקים, קצת אחרת. 

ודאי היית מספרת לעצמך דברים קצת אחרים, עם סוף שהוא נס, נס, נס - בפני עצמו. נס שקרה בעבר, ושיקרה בעתיד - אם רק תאמיני. 

לקבלת טעימה חינמית מהספר של שירה דאבוש (כהן) 'בדרך שלך' - לחצי כאן (ושתפי)!

ליצירת קשר עם שירה דאבוש (כהן) אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il