אשתי לא מעריכה אותי מספיק

אחרי שאני נותן לאשתי את המקסימום, אני לא מרגיש שאשתי מכירה על כך טובה כפי שהייתי מצפה. מדוע?

* * *

אחד הערכים שמלמדים אותנו מגיל צעיר הוא ערך הנתינה. עוד בילדותנו לימדו אותנו לחלוק עם האחר, גם אם זה על חשבוננו. ההורים שלנו מוחאים לנו כפיים ושמחים כאשר אנו חולקים את הצעצועים עם האחים או האחיות שלנו. התנהגויות אלו יוצרות אצלנו אמונה: "אם אני אתן - יאהבו אותי ויעריכו אותי". כך הופכת הנתינה כתנאי לכך שיקבלו אותי.

הבעיה מתחילה בכך, שבאותו המקום שבו ההורים מעודדים אותנו ואוהבים אותנו, הם כועסים עלינו אם אנחנו לא חולקים. מכאן אנו למדים, שהנתינה לאחר יותר חשובה מהצרכים שלנו, ואנו צריכים לוותר על "העצמי" שלנו על מנת להיות אהובים ומוערכים.

נתינה זו יוצרת צד שלילי לערך הנתינה. לצד שלילי זה קוראים נתינה כדי לרצות. קשה מאוד להבחין בינה לבין נתינה לשם נתינה, ובכל זאת קיים הבדל. ה"נתינה לשם ריצוי" משיגה תוצאות הפוכות - ככל שאנחנו עושים יותר, כך אנחנו מוערכים ואהובים פחות, בעוד ש"נתינה לשם נתינה" יוצרת אהבה, הערכה ואכפתיות הדדית.

יש לדעת, שהמניע הפנימי שלנו בנתינה לשם ריצוי, הוא הפחד שלנו להישאר לבד, פחד שלא יאהבו אותי, פחד לא להיות שייך. ואילו הנתינה לשם נתינה, המניע הפנימי שלה הוא הרצון האמתי לחלוק, להעניק ולהיטיב לאחר.

נתינה מתקיימת כאשר אנו נאמנים לעצמנו ולערכים שלנו, בוחרים לתת ומבינים שהנתינה לאחר היא נתינה גם לעצמנו. לכן נתינה כזו משחררת את האחר מלהחזיר לנו באותה המטבע, כי המקבל מרגיש שהנתינה נעשתה שלא על מנת לקבל תמורה, וממילא הערכה שלו כלפי הנותן גדלה ומתעצמת.

כולנו מכירים את המצבים שבהם הצורך של האחר מתנגש בצורך שלנו. חשוב שנהיה ערים לבדוק האם הנתינה שלנו באה מפחד, או היא באה מערך פנימי עמוק. לדוגמא: בעל שנכנס זה עתה הביתה, עייף מיום עבודה קשה, והאישה דורשת ממנו את תשומת הלב ושיקשיב לקשייה ולתלונותיה, הרי שבמצב של נתינה לשם ריצוי, הבעל יהיה מונע מהפחד שהאישה לא תאהב אותו, תכעס עליו או תפגע מחוסר תשומת ליבו וחיבורו לתלונותיה. לכן הוא  יבחר להיות עם האישה, ולהקדיש לה תשומת לב ואוזן קשבת. אך מצד שני, הוא לא יפסיק לומר לה עד כמה שהוא עייף, ושרצונו ללכת עכשיו לנוח. התחושה שלו תהיה תחושת רחמים עצמיים ומסכנות, וודאי שהוא לא ייהנה להיות עם רעייתו, ומן הסתם אף היא לא תהנה מנוכחותו.

לעומת זאת, כשהנתינה שלו לשם נתינה - הבעל ירצה להיות עם רעייתו למרות עייפותו, כדי לחוות איתה את חוויותיה, ולהקשיב לה לאחר יום שלם שבו הוא לא היה בבית. הגם שיתכן שהוא יגביל את הזמן המשותף, וינסה להקדיש גם מעט זמן לעצמו,  מכל מקום הנתינה שלו תהיה ממקום נכון, מודע, כן ואמיתי, ותסייע לו לאהוב יותר את עצמו, ולרצות מרעייתו הרבה פחות.

הרב דניאל פנחסוב הוא מרצה, יועץ מומחה לנישואין ופסיכותרפיסט, מחבר הספר "כיצד לבנות זוגיות טובה". Dp0533165281@gmail.com