איה קרמרמן על הוויתור של סבה, יעקב מרידור, שהפך למיתוס. ולא בכדי

גדלתי על מיתוס משפחתי. המיתוס הזה מעולם לא סופר על ידי בעל המעשייה, סבי, יעקב מרידור ז"ל. הוא נרמז והיה נוכח בחלל הבית כדי שנעמוד על טיב השורש המשפחתי. אני חושבת שאפילו היו שנים שבהן פקפקתי באמינות המיתוס, שכן הוא נבלע כלאחר יד בין דפי ההיסטוריה. חבל שכך. מדובר במעשה שראוי להיות מסופר, כדי שנכיר בטוב שורשינו.

סבי מונה למפקד האצ"ל עם נפילתו של דוד רזיאל בפעולה בעיראק. כשנתיים לאחר מכן עלה מנחם בגין ז"ל ארצה. בגין, שעוד בגלות היה מנהיג בית"ר ומקורב לז'בוטינסקי, חבר לאצ"ל. סבי, שראה בבגין מנהיגו הטבעי של הארגון, פעל להעברת הפיקוד לידיו על אף שנתקל בהתנגדות במטה הארגון. המתנגדים לא העלו על דעתם שבראש הארגון הצבאי הלוחם יעמוד אדם שחרף מנהיגותו מעולם לא ירה באקדח. אך סבי בשלו, חדור אמונה, כדרכו. באחת הפגישות, זו שהפכה למיתוס המשפחתי, נפלה ההחלטה. זה היה בדיוק לפני 76 שנים, ב-1.12.1943. מרידור מעביר את המנהיגות לבגין, מקנה לו את הבכורה, חינם אין נזיד.

לפני שלוש שנים, בבר המצווה של בני הבכור, שמענו לראשונה מבני בגין כמה משמעותית הייתה אותה פגישה, גם מהצד הבגיני של הסיפור. השבוע הרמתי אליו טלפון כדי לדייק את הנתונים. המיתוס אינו מיתוס כלל, אלא מעשה אצילי שכולנו צריכים ללמוד ממנו. "אני מתרגש רק מלהיזכר כמה הדבר הזה היה ונשאר נדיר בנוף שלנו", אמר בני. "בתום הפגישה סבך הוציא פקודת יום שנחתמה על ידי סרן בן חנוך, שהיה שם הקוד הפיקודי שלו. המשפט שנחקק בזיכרוני ובזיכרון אבי היה 'הנני מוסר את הפיקוד לרעי הטוב ממני'". בספרו "המרד" כותב מנחם בגין: "בבוא השעה לא היסס יעקב, מתוך גדולה וענוותנות, למסור את הפיקוד. לא העמדה הייתה חשובה בעיניו. העניין היה חשוב מהכול". יש לציין שמאותו הרגע, עד יומו האחרון של בגין, השניים לא נפרדו. הם קשרו את חייהם ואת חיי משפחותיהם זו בזו בקשר דם בית"רי.

להתאהב בנוף מהפנטהאוז

אז מה הפך את הפגישה ההיא למיתוס? למה אין סיכוי שצעד כזה יקרה היום? בימים מטורפים אלו, של מלחמות פנימיות ופנים-מפלגתיות שעתידות להשפיע על כולנו, לצערי אין מה להכביר במילים. כולנו חיים את המציאות ההפוכה ומבינים כמה אצילי ונדיר היה הוויתור. להיות מנהיג זה מפחיד. צריך גב רחב בשביל לקחת אחריות על נפשות לוחמים ובני משפחתם, שהיו כחיות ניצודות על ידי השלטונות הבריטיים בארץ. סבי מעולם לא שאף לעמוד בראש. לא זו הייתה המטרה. זה היה צו השעה והוא התייצב כמו בשאר הפעמים. ועדיין, כמה סיפורים כבר שמענו על אנשים שהתגלגלו לראש הפירמידה והתאהבו בנוף מהפנטהאוז? על כמה אנשים שמענו שזכו בבכורה והפכו את עורם, הכי הפוך מהמצופה ממנהיג? מי שממש אין לו מושג על מה אני מדברת, מוזמן לעשות השלמות בוועידת הליכוד 2019.

עשיו ויעקב, הבכורה והברכות. אני לא יודעת אם הרהורי ליבי נוקפים בגלל שלמדתי תורה בבית הספר בדרך פחות אמונית, או אולי כי אני הבת הצעירה מבין שתיים. אני מכירה את הפירושים שיעקב אבינו הוא הבכור האמיתי ולכן זכאי לבכורה. אני גם מכירה את נבואתה של רבקה אמנו שחייבה אותה לעשות את אשר ציוותה. אין כמו אמא שמכירה את ילדיה, לטוב ולפחות טוב. ואכן, בתחבולות תעשה לך מלחמה, או בכורה. עדיין, שנים התקשיתי בכך, עד שמי שסיבר לי את האוזן היה הרב יהודה בוטמן, שליח חב"ד ברמת השרון.

כשסעדנו בביתו, הפתוח לרווחה כמנהג השלוחים, הוא הסביר זאת כך: יעקב איש תם יושב אוהלים היה. זה שמשפיע על העולם מתוך התבודדות. עשיו, לעומתו, היה אמור להיות שליח. ציד היה בפיו ואיתו הוא היה אמור לצאת לעולם, לאסוף את האנשים, להכניסם לאוהלו של יעקב ולקרב אותם לשם. אבל עשיו, במקום לקרב, התרחק בעצמו. יש תנאי להיות שליח. כדי להיות שליח צריך להיות כמו סיר של הגעלת כלים. איך יכול להיות שסיר כשר שמכניס אל תוכו כלי טרף לא נדבק בטומאה? זה קורה רק אם הסיר בוער מתוכו. כשאש הקדושה בוערת בו, לא רק שהוא לא ייפגע, הוא גם ימשיך לטהר עוד ועוד. עשיו היה בעל המילים הנכונות, אבל ליבו היה מלא תאווה וקר כקרח ומעשיו אנוכיים. לכן לא היה זכאי לבכורה. לכן המנהיגות הייתה צריכה להילקח ממנו. אולי הבכורה ניתנה אוטומטית למי שנולד ראשון, אבל לעיתים היא מועברת למי שבאמת ראוי לקבל אותה.

דאל לא דל

דאל הוא תבשיל עדשים הודי מלא תבלינים, הוא נאכל על מצע אורז ומכיל תבלינים מחממים. מה זה אומר מחממים? הם עוזרים לגוף לשלוח בריצה את הדם לקצות איברי הגוף. את המתכון קיבלתי מחברתי האהובה ליאת, שלמרות שהיא פולנייה אסלית היא התגוררה בהודו כחצי שנה ושם למדה להכין את המתכון.

המצרכים הדרושים:

2 בצלים קצוצים / 4 שיני שום קצוצות / 1 וחצי כפית כורכום / 1 כפית כמון / 1 כפית גרעיני כוסברה טחונים / חצי כפית צ׳ילי / פלפל שחור / חצי כפית הל / מעט אבקת חילבה לאמיצים / 1 עגבנייה מגורדת / חצי אצבע ג'ינג'ר טרי מגורר / 1 בטטה קטנה מגוררת / 2 כוסות עדשים כתומות / 8 כוסות מים (תלוי כמה העדשים סופגות ומה גובה האש) / 1 כוס כוסברה קצוצה

אופן ההכנה:

מאדים במשך כמה דקות את הבצל והשום עם מעט מים ושמן קוקוס עד שהם מתחילים להשחים / מוסיפים את התבלינים עד שמריחים את הארומה שלהם / מוסיפים את העגבניות, הבטטה והג׳ינג׳ר ומבשלים כמה דקות / מוסיפים את העדשים והמים ומבשלים על אש נמוכה עם מכסה סגור / כשהעדשים מתרככות, מוסיפים את המלח / כשהכול רך, כ-5 דקות לקראת סוף הבישול מוסיפים את הכוסברה. צריך להתקבל תבשיל לא מימי ולא יבש / מגישים על מצע אורז.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".