אז למה הוא כל כך רוצה כסף? ואיך אפשר לגרום לו לחשוב על זה פחות? לא לחנוכה בלבד

מה שהביא אותי לכתוב את הטור הזה, היה אותו ילד שפגשתי באמצע החנוכה של שנה שעברה ברחוב גאולה בירושלים.

הוא הושיט לי את היד: "דמי חנוכה!" – הוא קרא בתחינה.

הבטתי בו כתרנגול בבן אדם.

מילא שהנכדים שלי יבקשו דמי חנוכה, שילדי השכנים, או האחיינים, אבל ילד זר?!

הוא עמד לידי ולא וויתר: "דמי חנוכה!".

שקלתי במהירות מה עלי לעשות, מה עלי לענות. מצד אחד, השקל שיקבל לא אמור לשחק אצלי, מצד שני, השקל שלי עלול לגרום לו להמשיך במלאכתו. האם אני אהיה זו שאגרום לילד להמשיך ולעשות את המעשה המכוער של קיבוץ נדבות, בעוד הוא ילדון קטון, שוודאי הכסף מעוור את עיניו. (לפי הלבוש היה נראה בית טוב מבית טובים).

מה שעשיתי בסופו של דבר אספר לכם בסוף הטור הזה.

אני חשבתי באותו רגע על ילדים אחרים בבתי אחרים. כאלו שהכסף הוא משוש חייהם, עבורו יהיו מוכנים להשפיל את עצמם, לשקר את חבריהם, לרמות את הוריהם, לקחת כסף שלא שלהם.

לא פעם מעלים לפני, כמנחת הורים, שאלות בעניין, זה ואני משיבה: כדי שכסף לא יעוור עיניים ולא ייהפך לאשיו, עלינו לגרום לילד לגעת בכסף, לדעת מהו, אבל לא להגזים.

אני נהגתי לתת לילדי דמי כיס מדי שבוע. מספר מטבעות עשו הכול. הילדים ידעו שיש להם קופה עם כסף, הם ידעו שיוכלו לקנות בו מה שירצו, מתי שירצו. הם ידעו שכדאי להם לשמור כדי שיהיה להם יותר ויוכלו לקנות משהו שהם רוצים מאוד. מי שרצה - בזבז בידיעה שהכסף ייגמר, אבל בשבוע הבא יקבל אחר.

באמצעות דמי הכיס, אנו נותנים לילד "אוהב הכסף", מרחב מחיה, בו הוא יכול לשחק בכסף כפי שבא לו. בין היתר גם לבזבז אותו וליהנות ממנו, כי הוא שלו ומותר לו.

ילד שיש לו כסף - לא יגדל להיות "חולה כסף".

ילד שנותנים לו להחליט לגבי כספו, ירגיש מספיק גדול ומכובד עם מה שיש לו. אם לא נערוך השוואות בינו לבין אחיו, ואם לא נעניש אותו בנטילת כסף מכספו, במקרה שלא יתנהג יפה, הוא ינהג בכסף במתינות, באחריות ובמחשבה.

אני לא בטוחה שאת הילד ההוא, שאינו שלי, זכיתי לחנך כך. אבל ניסיתי לעזור.

שאלתי אותו: "כמה כסף נותן לך כל אחד?".

ענה לי הילד: "10 אגורות, ולפעמים, לפעמים אפילו שקל".

שאלתי אותו: "כמה אתה אוסף בכל פעם שאתה עומד פה?".

הוא התלהב שמגיע אפילו ל-5 שקלים. או פעם אפילו הגיע כמעט ל-10.

שאלתי אם ההורים יודעים והוא ענה שלא, הם לא היו מרשים.

שקלתי מה לעשות, אולי לקחת את מספר הטלפון של ההורים כדי ליידעם. זהו ילד צעיר, וחשוב שידעו מה עושה.

בסוף אמרתי לו כך: "לא נאה לילד כמוך להסתובב ברחוב ולקבץ כספים", דבר שאולי לא נאמר לו עד כה, והוא אפילו אינו יודע כמה זה נכון.

המשכתי: "אני רוצה עכשיו לתת לך שטר של כסף – 20 שקלים. תגיע הביתה, ותשים אותו בתוך קופסא שתבקש מאמא, לאחר שתספר לה מה היה. אתה תשמור את הכסף הזה עד שתצטרך לקנות משהו ממש חשוב, ואז תשתמש בו".

נתתי לו את מספר הטלפון שלי וביקשתי שיבטיח לי שלא יבקש עוד כסף מאנשים. וכשייגמר לו הכסף בקופה - שיטלפן לספר לי.

הילד הבטיח, והלך הביתה.

אני לא יודעת מה עשה אחר כך. ייתכן שהמשיך באיסוף נדבה, אבל אני סומכת עליו שהלך לביתו, ושהוא שומר על הכסף בקופסה כמו על אוצר גדול, ולא משתמש בו.

איך אני יכולה לסמוך?

כי אני מאמינה שבן אדם שיש לו המטמון בידו, אין לו סיבה לחפשו ברחובות. כשנמצאת הפת בסלו, הוא מרגיש שאין סיבה לדאוג לה.

אולי בעתיד אדע מה עלה בסופו של הסיפור הזה. כרגע אני מעדיפה לחשוב שהילד הזה פשוט חזר הביתה (גם מבחינה פיסית וגם מבחינה רגשית).

לכם, ההורים האחרים, אני מייעצת לאפשר לילד מגע בכסף באמצעות דמי הכיס השבועיים, ויחד עם זאת, לא לעשות מזה פולחן ועניין גדול מדי.

ואם אתם רוצים שהוא באמת ידע איך לנהוג עם כסף, אל תתערבו בהחלטותיו. תנו לילד לנהוג בכסף שלו כרצונו.