מְקוֹם אָהֳלֵךְ, פרק כ"א: בחירות

לפרק הראשון, "אנדלוסית בקומה העשרים", לחצו כאן.

לפרק השני, "רוכבות בשתיים", לחצו כאן.

לפרק השלישי, תייקנית מדופלמת בשינוי אדרת, לחצו כאן.

לפרק הרביעי, "בין חלה לבהלה, הגיעה שעת פדיונך", לחצו כאן.

לפרק החמישי, "ללא מילים", לחצו כאן.

לפרק השישי, "לא לריב", לחצו כאן.

לפרק השביעי, "בלתי נראית", לחצו כאן.

לפרק השמיני, "בואי בשלום", לחצו כאן.

לפרק התשיעי, "טעם של חולין", לחצו כאן.

לפרק העשירי, "דם ואש", לחצו כאן.

לפרק האחד-עשר, "סודות אפלים", לחצו כאן.

לפרק השנים-עשר, "יד ההשגחה", לחצו כאן.

לפרק השלושה עשר, "טקס ההסמכה", לחצו כאן.

לפרק הארבעה עשר, "פותח את ידך", לחצו כאן.

לפרק החמשה עשר, "מחשבות טובות", לחצו כאן.

לפרק הששה עשר, "עוקץ", לחצו כאן.

לפרק השבעה עשר, "פיתיון", לחצו כאן.

לפרק השמונה עשר, "רמזים", לחצו כאן.

לפרק התשעה עשר, "תהום", לחצו כאן.

לפרק העשרים, "כוח עליון", לחצו כאן.

"הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל', י"ט)

"יש חדש?".

"כמובן. לא פתחת את המשלוח?".

"פתחתי וקראתי. אבל הצרעה הספיקה להיעלם. אתה יכול לאתר אותה? לפי התמלול היא...".

"שששש", משתיק אותה ברק בטרם תחשוף פרטים מוטמנים. "את מכירה את הכללים. תגיעי לאקווריום בעוד עשר דקות ותמתיני לאות", מצווה ברק בנימה מעשית.

"נו, מה הוא אומר?", שואלת אורנה ותולה במיכל עיניים צמאות.

"הוא לא היה מוכן לחשוף פרטים בטלפון. אשוחח אתו בעוד עשר דקות", אומרת מיכל. "לדעתי הוא מגזים מדי עם אמצעי הזהירות האלה שלו. אבל לכי תביני חוקרים...", מוסיפה בהינף יד ומשעינה את ראשה בין כפות ידיה.

"אז מה עכשיו? הוא מתכוון לבדוק איפה היא?".

"הוא אמר לי להתחבר לתיבת הדואר המאובטחת בעוד עשר דקות. נתכתב משם".

השתיים צעדו אל חדר העבודה הרחב הממוקם באגף המערבי של דירתה. שלוש ספריות גדושות בספרים עבי קרס סבבו את פינת הישיבה שבמרכז החדר, ומסך מולטימדיה ענק ניצב לפנים, מכותר בתמונות אמנות ממוסגרות המגלות ללא מילים מעט מטעמה הטוב של בעלת הבית.

"היכנסי", החוותה מיכל את ידה בממלכתיות את עבר ספת העור הפינתית, והיא עצמה התיישבה על כיסא המנהלים שלה והפעילה את מסך המחשב המנומנם.

אורנה עמדה כמאובנת והביטה סביבה בעיניים מעוגלות ופה פעור. "וואו, לא סיפרת לי על החלק הזה של 'הממלכה'. הציורים האלה מקוריים?", אומרת אורנה בהתפעלות בעת שהיא חולפת באיטיות בין היצירות המעטרות את הקיר.

"חלקם, אבל בקרוב מאוד אני מתכוונת להיפטר מרובם. ברגע שאקבל את ההזמנה של תמונות הצדיקים, אתרום אותן לאיזה – ".

"אני רוצה!", מכריזה אורנה בהתלהבות ילדותית.

"אחשוב על כך". משיבה מיכל, ורגע לאחר מכן מבחינה בעננת אכזבה הנרקמת מעל תלתליה האדמוניים של חברתה, כמו גם בפניה המשוכות מטה בעלבון.

מיכל עדיין לא זכתה לפרי בטן, אבל חייה המקצועיים הכשירו אותה להתמודדות ראויה מול מניפולציות שליטה מן הסוג הזה. "אורנה, אני יודעת שקשה לך לא לקבל את מה שאת רוצה כאן ועכשיו. אבל אני גם סומכת על 'אורנה הבוגרת' שביקרה כאן לפני כמה דקות שתהיה מסוגלת לאפשר לי להחליט בעניין".

מילותיה של מיכל מצליחות לאפס את אורנה ולהשיב אליה מעט מן הבגרות שהתנדפה ממנה קודם לכן, אך בו בזמן נועצות סיכה שקופה בבטנה שלה; באותה בטן שטרם טעמה את מתיקות האימהות, שעדיין לא זכתה להביא חיים.

שקט משתרר בין השתיים, וצלילו הדק מפעיל בכל אחת מהן גלגל ענק שאת קרונותיו ממלאות אינספור מחשבות חדשות.

מיכל משחזרת את שני העשורים שחלפו מאז שקעה בביצת הקריירה; היא מונה בעיני רוחה את אינספור התחנות שפספסה בדרכה אל פסגת העושר וההצלחה. היא נזכרת כיצד סירבה לחמש הצעות נישואים, ואיך הפקירה את חייה האישיים לטובת כבוד מדומה, ובכך איבדה אינספור הזדמנויות להקים משפחה ולנטוע את הזרעים שיבטיחו לה המשכיות.

ומה היא הרוויחה מהדרך הזו שסללה לעצמה – מלבד דירה נאה, כלים נאים וחשבון בנק נפוח?

– "שום דבר", משיבה לה תבונת הזקנים שבתוכה.

האמת כואבת, אבל מה עליה לעשות כעת? תבונת הזקנים שותקת כעת, מותירה אותה להתמודד עם השאלות המהותיות שצפות בה ודוקרות, ושוב צפות ודוקרות.

הודעת טקסט מצלצלת מבקיעה את הדממה, ומיכל ממהרת להזין את הקוד שנשלח אליה במערכת ההודעות המוצפנת. 

"במהלך הלילה רות התכתבה עם אמא שלה ועם המובילים לקראת המעבר לבית אמה בפרדס חנה. לפי הידוע לנו, בשעה 11:10 המובילים סיימו לארוז את התכולה, וכמה דקות מאוחר יותר רות יצאה בעקבותיהם ברכבה הפרטי. כעבור כשעה ורבע היא נתפסה על ידי ניידת בחשד לעבירת תנועה, ומשם נלקחה לתחנת המשטרה הסמוכה בחשדות כבדים יותר".

"את קולטת? היא עצורה עכשיו".

"נו, יופי. איך אומרים אצלכם? – מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים".

המילה "אצלכם" צרמה למיכל. "התכוונת 'אצלנו'. גם את בת לעם היהודי", כמעט ואמרה, אך בהתחשב בנסיבות העדיפה לדחות את הוויכוח התיאולוגי להזדמנות אחרת.

"אנחנו חייבות לשחרר אותה", אמרה נחרצות.

"למה שתעשי את זה?".

"אספר לך בדרך".

"בדרך לאן?".

"למשרד".

*  *  *

היעדרותה של רות מהמשרד במהלך השבוע החולף נטעה בלאה רוגע מסוים. שוב לא היה עליה לתת דין וחשבון על איחורים זניחים, או לעמוד תחת שבט ביקורת "ההנהלה" אחרי כל שיחת טלפון ממושכת שניהלה עם לקוחותיה.

תחושת שחרור טובה מזרימה אל איבריה מרץ רענן, ועל כך יעידו הספקיה המרשימים.

בטנה מקרקרת, והפסקת הצהריים הקרבה קורצת אליה משעון הקיר התלוי מולה. אבל למרות הרעב המציק, לאה מכריחה את עצמה לסיים את המשימה האחרונה שהקציבה לעצמה, ומתקתקת במקצב שלא היה מבייש קלדנית מקצועית את פרק הרשלנות בכתב התביעה שערכה.

"הנתבעים כולם הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע, בכך שלא התקינו אמצעי תאורה בקומת המרתף שיאירו את הדרך לעיני כל הנכנס לשטח המבנה הבלתי מגודר ובלתי משולט, ואף לא דאגו לגדר את בור הבריכה הריק ממים באמצעים מתאימים למניעת נפילות המבקרים בשטח בעודו מצוי בשלבי בניה".

"רק עוד חמש דקות", האיצה בעצמה לסיים את המסמך. "הסנדוויץ' לא בורח לשום מקום".  

"במחדליהם אלה, יצרו הנתבעים סכנה בעלת סיכון בלתי רגיל שראוי כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים למניעת היזק למי מאנשי המקצוע המבקרים בקומת המרתף החשוכה וכלפי המתלווים אליהם – דבר שלא נעשה", מ-ע-ו-ל-ה, החמיאה לעצמה.

"שליח הפיצה הגיע. רוצה להצטרף אלינו?", מבצבץ ראשה של מורן מהפתח.

"לא, תודה", נדה לאה בראשה לשלילה. "הבאתי אוכל מהבית", מוסיפה בחיוך מנומס מבלי להסיט את אצבעותיה מעמדתן על המקלדת.

"... על כן, בית המשפט הנכבד מתבקש להזמין את הנתבעים לדין ולחייבם לשלם לתובע את מלוא נזקיו, בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט, והכל בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל".

לאה מתרוממת מכיסאה, מחברת את שתי ידיה מאחורי גבה ומותחת אותן לאחור. היא זקוקה להפסקה, אין ספק בכך. אבל אין לה שום חשק להצטרף למעגל הסועדות שבמטבח – ולא רק בשל הפיצה הספק-כשרה הממוקמת במרכז השולחן.

לחשושים שקטים מגיעים לאזניה בעת שהיא מתקרבת אל צוות הסועדים שבמטבח.

"אתן חייבות לבקר בקניון. יש מבצעים שווים לקראת החגים, חבל על הזמן", נשמע לפתע קולה הרם של מורן בעת שהבחינה בלאה הצועדת לכיוונם.

המשמעת העצמית שלה הצילה אותה עד כה מלהתערבב בין העובדות בשעת הצהריים ובהפסקות הקפה המאולתרות ביניהן.

היא נוטלת את ידיה בזריזות, ולאחר שנפלטת חזרה למסדרון משתהה מעט בקרבת המטבח ומשלבת את ידיה לחיקה.

"מוזרה זאתי... מה הקטע שלה לא לאכול איתנו?".

תחושת צריבה מטפסת בגרונה. היא רצתה לשוב למטבח, להעמיד את הרכלניות הצעירות על מקומן ולהסביר להן שהיא אינה מעוניינת לקחת חלק בשיחות הרכילות המתגלגלות ביניהן – וייתכן שהיא אכן הייתה עושה זאת לולא ההלכה המחייבת להסמיך בין הנטילה לברכת המוציא.

היא צועדת חזרה לחדרה ושוקלת בפעם המי-יודע-כמה את הרווח מול ההפסד באורח החיים הנוכחי שסיגלה לעצמה.

גל של געגוע לחייה הקודמים עולה בתוכה. היא ממהרת לברך ולנגוס מהלחם בטרם ישתלט העלבון על רגשותיה.

אולי צדק בעלה כשהביע התנגדות להתמסרותה המוגזמת לעבודתה? אולי עליה לפרוש בטרם תיקשר עוד יותר לתחושת ההצלחה? אין דבר שקושר אותה למקום הזה, מלבד תוספת הפרנסה והכרת הטוב למיכל שנתנה לה הזדמנות אמיתית להתקדמות מקצועית משמעותית. אבל מיכל לא כאן, ואת תוספת הפרנסה תוכל למצוא במקום קרוב יותר, התואם את אורחות חייה. 

"לאה", קורא אליה קול מוכר ומתנשף.

לאה מפנה את מבטה אל הפתח, ונעמדת בתדהמה.

"מיכל", אומרת לאה בפה חצי מלא, ממהרת לחטוף מגבון מהחבילה החבויה במגירתה ולנגב את פיה. "מה את עושה כאן?", שואלת ללא מחשבה, וממהרת להתחרט על שאלתה הטיפשית. "כלומר, זה המשרד שלך, אבל...".

"לאה, הכל בסדר", אומרת מיכל בקול מלטף. "לא התכוונתי להבהיל אותך. תסיימי לאכול בנחת".

"לא, לא. כבר סיימתי. קרה משהו?".

"כן", אומרת מיכל וטורקת את הדלת מאחוריה. "תכירי, זאת אורנה, חברה ותיקה שלי".

"שמעתי עליך הרבה", אומרת אורנה ודוחפת אליה יד מושטת שבקצותיה ציפורניים מחודדות המרוחות בלק אדום בוהק.

"נעים מאוד", משיבה לה לאה בזהירות, מנסה לאמוד את אופייה הצעקני של בת שיחתה.

"רות עצורה בתחנת חדרה. אין לי הרבה פרטים עדיין. רציתי לבקש ממך להתלוות אלינו. אני חוששת שנזדקק לעדות שלך", אומרת מיכל בקצב איטי בליווי תנועות ידיים מעוגלות.

לאה אינה משיבה.

"לא אוכל להתמודד עם זה לבד. אני זקוקה לך לא רק בתור עדה, אלא גם כחברה".

"אממ... אם הגברת... כלומר, עורכת הדין, זקוקה לי", מגמגמת לאה בקול יורד.

"אם יש לך התחייבויות קודמות, תרגישי חופשי לסרב. אמתין לך בחדרי", מציעה מיכל בכנות.

אם השם יתברך גלגל כך את הדברים, מי היא שתסרב? מצד שני, מי יודע כמה זמן ייקח המסע הזה אל תחנת המשטרה? האם היא תספיק לשוב לילדיה?

לא בכל יום עומד אדם מול קונפליקטים קטנים המעמידים את בחירתו במבחן; ולאה מוצאת את עצמה ניצבת מול בחירה גורלית בין שני שבילים – האחד מוביל אל מקומה היציב והבטוח בחיק משפחתה, והשני מושך אותה אל מקום מרתק ובלתי נודע. תמהיל של געגוע מול הדחף לְרַצוֹת. את מי? ולשם מה? לכך אין לה מענה.