"אמא קצת": קטע מתוק לאימהות עייפות

"אמא קצת" מתעוררת בבוקר, עם רצון כן להיות אמא טובה ואוהבת. אבל מה לעשות ששום שיר לא מזדמר לה כשהיא מנסה לנער אותם מהמיטות? מהר מאוד היא מגלה את מילותיה שלה מסתובבות בחלל, מתנפצות ברעם קוצף.

אחרי שהם יוצאים והדי סיר הלחץ מתפוגגים בדממה, היא פותחת סידור בנכונות. היא זוכרת שהיא התחילה, אבל איך בדיוק הגיעה לסיומה של תפילת העמידה? היא מתפללת בחטף את מה שנותר, ומוסיפה עוד אנחה לתוספת.

היו עניינים בהם ניסתה לטפל. וכמה קניות דחופות, טלפונים למכביר ועוד רשימה של מטלות. "אמא קצת" מלהטטת בין הדחופים. מצליחה קצת, מתעייפת הרבה.

כשכמעט מגיעה שעת הצהרים, היא חוזרת אל הקן ונזכרת שאין לה ארוחה בשביל הילדים. בזינוק מהיר היא נכנסת למטבח ומנסה להכניס בסירים משמעות. מנגינה עליזה קוטעת אותה לשיחה בהולה, ופתאום, איך זה קרה? ילדיה שלה ניצבים מולה. רעבים, כמובן.

הם אוכלים קצת צהרים (לא היתה להם סבלנות לחכות שתצבע את האיטרות, והדגים הוחזרו למקפיא) והיא קצת נחה וקצת מקשיבה, ואפילו יושבת איתם בשולחן הגדול, מנסה להכין שיעורים. "אמא, תחתמי לי" באה עם מחברת קשר, ו"אמא זה קשה נורא!" נמלטת לחדר להדביק מדבקות. פתאום אין בה כוח לאסוף אותם עוד. היא נותרת עם ערמות חידודים ומחברות מיותמות, ושוב מתעייפת, אלא מה?

דלת נטרקת, חברים באים, חברים הולכים, רעש גדול שאין לו סוף. היא קצת שומעת וקצת לא. קצת מגיבה וקצת שותקת. נזכרת שאסור לכעוס, ובכל זאת קצת כועסת, אולי הרבה. ומתעייפות. היא בעצמה לא מאמינה כמה אפשר להתעייף ביום אחד.

ובתוך כך בא הערב. ורשימת "חייבים" רודפת אותה ואותם הישר למסלול השינה. סיפור! היא נאחזת בקש כמתוך ערפל וקוראת אליהם באסטרטגיה של אימהות מותשות: "רק אם תקראו יפה קריאת שמע, ותיראו כאילו כבר נרדמתם!". הם מזדרזים וקוראים לה: אמא, בואי, אנחנו ישנים!

היא ניגשת ברגלים כושלות. במקום סיפור יוצאים לה כמה משפטים שבכוח רב אפשר לחבר מהם עלילה. "זה היה קצר, ולא מצחיק" מתלוננת ילדה שרצתה קצת יותר. "אמא קצת" בולעת מילות תוכחה לילדתה הצודקת, ומרפרפת במקומן נשיקות. ככה מהר, ולא לכולם.

"לילה טוב!" מברכת את השקט המיוחל שלה. "ושום דיבורים", מורחת אזהרה לתוספת.

בסופו של יום ארוך, מלא שיבושי תנועה, "אמא קצת" אוספת את עצמה לפינה, לדו"ח היומי.

אבא שלה הוא כל יכול, והיא כולה קצת.

דלת מעשים. קצרת הצלחות. בקושי אוחזת. בקושי נושמת.

האם היא קיימת בכלל? אווץ'! כואב. כן, היא עדיין כאן, היא בדקה.

"הוי, אבא שבשמיים...", דמעה בודדת עומדת על עין, "מה שווה הכל?".

"גם קצת זה טוב", נופלות לתודעתה מילותיו של המנחם הגדול.

"אבל זה כל כך קצת! ממש קצת", מתייפחת בלי דמעות, "ואני רציתי, ואני ניסיתי ואני קיוויתי! וכך הסבירו לי, והבנתי שצריך! וצריך! ושוב צריך!".

"גם קצת זה טוב!" שוב אותן המילים, בצליל רך, מנגבות לה את הלב.

"אני ריקה. אין בי כלום. ובהנחית הורים אמרו ש... ובכלל! השכנה, והחברה, והגננת... להן זה לא קורה!".

"גם קצת זה טוב!", הפעם המילים נוזפות בה, מסלקות את הביקורת הצולבת. מזהירות באור יקרות את טיפות השמן הטהורות שנותרו בה, אחת לאחת.

היא מתבוננת סביבותיה. ורואה אותם פתאום. את כל ה"קצתים" האלו, שאספה מהבוקר. הם מפוזרים שם, בערבוביה טובה ונהדרת.

קצת אהבה. קצת מילים טובות. קצת הקשבה. מעט אוכל שהוכן בשביל, כביסה כמעט מקופלת, ועוד מכונה בדרך, קצת ניקיון. קצת שיעורים. ותפילה קטנה שנפלטה מסידור. קצת. ועוד קצת, ועוד קצת!

אין מה לומר, יחד, זה נראה הרבה יותר טוב. כמו סלט צבעוני שרצונות טובים נתנו בו טעם.

היא אוספת הכל פנימה. את כל הטיפות הקדושות האלו, הישר לפך השמן הטהור.

"אמא, תנחשי מה נדירים, ומה פושטים!", קופץ זאטוט טרוט עיניים ממיטתו, מציג מולה שתי ערמות קלפים, קטנה וגדולה.

"זה קל", משיבה בלי בעיה. "הקצת הוא הנדיר, כמובן".

"איך ידעת?", מתפלא הילדון.

"ככה זה, חמודי. בגלות הזו, אין לנו אלא קצת. וגם קצת זה טוב", מאלפת אותו בינה.

"אמא, את חכמה!", מכתיר אותה בחיבוק אוהב, ונעלם בחדר החשוך עם חבילותיו. האם הבין?

"אמא קצת" שמחה לה.

כי פתאום היא יודעת. וזה ברור לה כשמש: היא מהקלפים הנדירים של בורא עולם.

יש לו ממנה, רק קצת.

ועוד מעט יבוא מתתיהו כהן גדול, וינצח עם הקצת שלה את כל היוונים כולם. אמן ואמן.