מי ראה אנשים מתים הולכים ברחוב?

"לפני עשר וחצי שנים, איבדנו בן שנהרג בנסיבות מאוד טרגיות. כשנה לאחר חתונתו", מספר הרב אהרן מרגלית בספרו רב המכר 'אתהלך'. "אני רוצה לספר על רגע מאוד דרמטי שהיה לי בליל הלוויה".

"הלוויה היתה גדולה, היא נמשכה על פני שעות ארוכות, וכשחזרנו הביתה בסביבות השעה 2:00 בלילה לאחר סיום הלוויה, נכנסתי הביתה. אשתי והילדים הגיעו לפני. בנוסף המתינו בבית שכנים, בני משפחה, וידידים. אני נכנס הביתה, וליד הקיר ממולי, ניצבים אשתי וילדי. מתבוננים בי. באותו רגע, מבלי שחשבתי על זה מראש, מבלי שתכננתי ומבלי שהתכוונתי, פרץ מתוכי מונולוג, חזק וארוך.

"במהלך הלוויה הספדתי, אמרתי כל מה שרציתי לומר, הייתי מותש לחלוטין פיזית נפשית ורגשית, אבל כשראיתי את עיניהם של אשתי והילדים זה פרץ החוצה וכך אמרתי להם", ממשיך מרגלית ומציין מה אמר לבני משפחתו הקרובים ביותר, בשעות קשות מנשוא.

"עד היום ישבנו על רכבת החיים, וכולנו היינו בטוחים שמצפות לנו עוד תחנות רבות, שמחות ועליזות. והנה נפער בור אדיר בקרון שלנו, חיים יענקלה שלנו נפל פנימה ונהרג, והבור הנורא הזה מאיים לסחוף את כולנו אל תוכו.

"רבקה אשתי היקרה, אני מבטיח לך בעזרת ה', אני לא נופל פה", מצטט מרגלית את הדברים שאמר מדם ליבו. "אני מרגיש שכל כולי כבר נמצא למטה, בקושי בקושי אני נאחז ברצפת הקרון, בקצות אצבעותיי, אבל אני לא אפול פה. אני חייב לך את זה, אני חייב לכם ילדי היקרים את זה ואני חייב זאת גם לחיים יענקלה שלנו שהלך מן העולם ולא השאיר אחריו אף אחד.

"תפקיד חדש נכון לנו מהיום: לדאוג לעילוי נשמתו של חיים יענקלה, כי אם אנחנו לא נעשה זאת אין מי שיעשה זאת, לצערנו לא נשארו ילדים אחריו.

"אני מפציר בך", ממשיך מרגלית, "נשנס מותניים, נאמץ כל טיפה של כח, ונעלה מחדש על רצפת הקרון. הרכבת שלנו חייבת להמשיך ולנסוע, ועוד בעזרת ה' יכונו לנו תחנות שמחות ועליזות.

"אשתי היקרה כמו שאני חייב את זה לך, את חייבת את זה לי. את חייבת את זה לילדים, ואת חייבת את זה גם לחיים יענקלה.

"ילדים יקרים, אני רוצה לבקש מכם, חלילה וחס אל תפלו פה", פונה מרגלית לילדיו ששכלו את אחיהם האהוב, "תמשיכו את החיים, אתם מחויבים את זה כלפינו ההורים, אתם גם מחויבים את זה כלפי האח שלכם שנהרג.

"כשאני מדבר על להמשיך את החיים, ילדים שלי, אני מתכוון ל'חיים שיש בהם'. חיים מלאי תקוות וחלומות. מלאי עשייה, יצירה, חיים שיש בהם, כפי שחיים צריכים להיות. היו פעמים רבות בחיי שפגשתי אנשים שמתהלכים ברחוב, אוכלים, מתלבשים, אבל הם כבר מזמן מתו. לא חיים כאלו אני מאחל לכם, ולא חיים כאלו אני רוצה בשבילי.

"אדם צריך לבחור בחיים בכל רגע ורגע. בכל שעה ושעה לבחור בחיים. בואו נגיד לבורא עולם: 'אבא, אנחנו בוחרים בחיים. אנחנו לא מבינים מה קרה לנו ולמה זה קרה, אבל אנחנו סומכים עליך ש'מאת ה' לא תצא הרעה'. ברור לנו שטוב לחיים יענקלה הי"ד, וטוב גם לנו. עוד נראה את הטוב בעתיד, אנחנו סמוכים ובטוחים שזה תכלית הטוב. אבל בבקשה תן לנו כח להמשיך בחיים מלאים וחיים מאושרים'.

"יש רגעים שבהם זה עת לספוד", הסביר האב לילדיו ההמומים מהאובדן הכבד והפתאומי. "יש רגעים שבהם זה עת לבכות, אבל בשאר הזמן צריך לעסוק בעשיה, בחלומות, תקוות, ניצול הזמן, ניצול החיים, מיצוי הדברים הנפלאים שיש בחיים.

"ילדים יקרים דעו לכם, עם בורא עולם אנחנו לא משחקים במשחקי ילדים. ילדים משחקים וכשנמאס להם הם אומרים 'פוס', 'עצור', 'לא רוצה לשחק אתך יותר'. אבל אצל בורא עולם אין לנו את הפריווילגיה לומר 'די, אין לי כח יותר. אני לא יכול יותר, כשל כח הסבל'.

"בורא עולם מצווה עלינו 'ובחרת בחיים'", ממשיך האב השכול בשעותיו הקשות. "כל עוד נשמה באפינו אנחנו נבחר בחיים, נגיד ונבקש ונתפלל – אנחנו נבחר בחיים".

"ועוד משהו חשוב, ברגע הזה אני רוצה לומר לכם ילדי היקרים, יש בבית 150 איש. כולם מסתכלים עלינו, ומחר בכל העיר ידברו על מה שקרה כאן עכשיו. אבל ברגע הזה מתבונן בנו עוד מישהו, ברגע הזה גם בורא עולם מתבונן בנו ויחד אתו כל הפמליה שלו, ובורא עולם אומר להם: 'בואו ונראה איך אהרל'ה מתמודד עם האתגר הגדול שנתתי לו'.

"זה אותו בורא עולם שנתן לנו את כל הטוב שיש לנו, וגם מה שכל כך כואב - זה גם ממנו, הוא רוצה לראות איך אנחנו מתמודדים, זה הרגע, זה המבחן. נוכיח לו שאנחנו מאמינים בו, ונתמודד כמו שהוא רוצה שנתמודד מתוך אמונה וביטחון ומתוך בחירה בחיים", מסיים האב השכול את דבריו המצמררים.

דודו כהן מציג בפני הרב אהרן מרגלית בחירה לא שגרתית: האם בראייה לאחור היה מעדיף חיים שלווים או חיים מלאים בייסורים. צפו בתשובתו החד משמעית של המרואיין: