זיכרונות מבית אבי: מנוחה פוקס על הציפייה בבית אביה, בכל פעם – לחג הבא

יש תקווה!

כשהיו ילדי קטנים, הייתי מאוהבת בערבי חגים. שלושים יום קודם החג, או לפני המועד, כבר הייתי מתחילה לספר להם סיפורים על החג עצמו.

הסיפורים היו מורכבים מהלכות החג, שהובאו בצורה סיפורית, קלילה ונעימה, בהתלהבות מהחג, וממקרים שקרו בחג אצלנו בבית בשנים קודמות.

הילדים שלי היו חיים את חנוכה עוד לפני שנכנס חודש כסלו. כשנכנס כסלו הם כבר היו עמוק בתוך המועד.

הסופגניות שבחנויות והחנוכיות שבצבצו בכל קרן רחוב, השלימו את התמונה.

כשהתחילו לקשט בקישוטי החג את הכיתות בבית הספר ובגני הילדים, הילדים שלי כבר התחברו באופן טוטאלי.

ההתרגשות לקראת החג הייתה בשיאה.

מצאתי שכדי לרגש ולהלהיב ילדים אין צורך ביותר מלקוות, לצפות, לייחל ולהלל.

מצאתי שכדי לרגש ולהלהיב מבוגרים אין צורך במשהו אחר.

ריגשתי את ילדי והתרגשתי  יחד עמם.

את הציפייה הדרוכה למשהו של מה בכך, שמובן מאליו, או של משהו שבלאו הכי יבוא, לקחתי מהורי היקרים. אבא היה עושה לנו תמיד חידונים: איזה חג מגיע לפני איזה חג.

או: באיזה תאריך חל כל חג.

הוא אהב לבלבל אותנו עם התאריכים ולצחוק אתנו על הטעויות.

אבא ידע שהחיים שלנו מורכבים מהתחנות הללו, ושהן אבני הדרך האמתיות של החיים שלנו.

כשהסתיים חג החנוכה, למשל, וכשאנחנו היינו נאנחים, הוא היה קורא: "מי כאן עצוב שנגמר החג? חכו, חכו, רק תיפרדו יפה מהחג הזה וכבר מחכה לכם הפתעה נוספת. עכשיו נתחיל להתכונן לחג פורים!". ומיד היה מתחיל לספר איך היה חג הפורים פעם, כשהיה ילד בירושלים.

כל חג היה הפתעה. כל מועד היה מילוי ציפיות.

אבי היקר, הרב אלעזר ברנדווין, היה דמות נערצת גם בקרב תלמידיו, שאותם לימד בהנאה וביצירתיות כפי שנהג בנו, ילדיו.

אבא היה מספר שאצלו בכיתה ישנם כל החגים: ילד ששמו פסח, ילד ששמו חנוכה, ואלו היו באמת. ורק בגלל שאין לו בכיתה ילד ששמו תשעבאב, (כך אמר זאת, במילה אחת) – רק בגלל זה נשאר יום זה יום אבל. כי חנוכה ופסח הם מועדים שמחים, בזכות הילדים האלו שקוראים להם בשמות החגים.

שני הילדים הללו, פסח וחנוכה, היו ילדים מתקשים, מבתים קשים, ילדים חסרי כל שהיו זקוקים לעידוד. אבא היה מעודד אותם בכך שהם ילדי החג, שאותו הזכיר שמם.

הוא היה מעלה על נס את שמו של חנוכה, ונותן לו את כל הכבוד והיקר במשך חודש תמים, וכך נהג גם עם פסח. גם בבית שלנו היה מספר עליהם, כל אחד בחודשו, ובמקום לראות את החסרונות, ראה בהם רק את היופי.

ברבות השנים, כשגדלתי, הבנתי מה אבא עשה. הבנתי שהוא חיפש איך להעלות על נס כל ילד בכיתה. כשלא מצא משהו מיוחד על שני אלו, החליט להיעזר בשמותיהם, שמילאו את ייעודם לכל  דבר.

אני בטוחה שהילדים בכיתה העריכו מאוד את פסח וחנוכה. גם אני כילדה הערכתי את פסח וחנוכה, כאילו היו הטובים שבחבורה.

מאבא למדתי שלא חסר לבן אדם דבר אם הוא יודע לצפות ולייחל. אם הוא יודע לחכות ולקוות. העולם הוא עגול. יום אחד אתה למטה, יום אחר אתה למעלה.

אם תדע, כשאתה למטה, להסתכל למעלה ולראות את השמש, אתה תעלה לכיוונה ותתחמם בחומה. יום אחד אתה חלוש ואומלל, אבל אם תדע לייחל למחר, לצייר את העתיד באור יקרות – אז יום אחד תגלה שזה פשוט קורה.

לכל מועד שמסתיים – יש התחלה חדשה.

מועד חדש הרי הוא אור חדש, שאם נשכיל לראותו מרחוק, אז הדרך אליו תהיה הרבה יותר קלה.