מסע חיזוק מיוחד מקולמוסו של האדמו"ר גאב"ד מרוקו, רבי יאשיהו פינטו שליט"א

ישנם דברים שאדם חייב להפנים בנפשו ולדעת בצורה ברורה, שהחיים והעולם הם דבר שנע ומתקדם ונוסע, ולא דבר שחוזר על עצמו.

במרוצת החיים, האדם מתחיל להאמין שהחיים הם כמו סרטון חוזר. היה את אתמול, יש את היום, יהיה את מחר, כך האדם מתחיל להאמין שזה סרטון שחוזר, וכל יום הוא העתק פחות או יותר של אתמול, ולפעמים יש שיפורים וכן יש תקלות.

אך זו היא טעות קשה ביותר, ועצת היצר הרע להשאיר את האדם בתוך מעגל קטן, בלי שאיפה לצאת מעולם קטן שהיצר גזר על האדם, עם גזרות מאוד מצומצמות ובלי ראיה בריאה לעולם האמיתי של הקב״ה.

ולכן האדם צריך לדעת, שכל רגע הוא שונה לחלוטין מרגע שעבר. שום רגע לא דומה לרגע הקודם, ושום תפילה לא דומה לתפילה שעברה. כל דבר הוא עולם פרטי לעצמו ואין שני לו ואין דומה לו, והכל נע ומתקדם לעולמות ומציאות אחרת.

ולכן עלינו לחזק בנפשנו וללמוד להעריך כל רגע ולשמור כל דבר מהחיים, כי זה דבר יחיד ובלעדי ואין שני לו, והוא חד פעמי. כל תפילה היא חד פעמית, יקרה מפנינים ומפז, ולא תשוב ולא תחזור. התפילה הבאה, גם היא עולם חדש שלא יחזור. כל יום הוא יום יחיד שלא יחזור, ושום דבר לא דומה כהוא זה לדבר הקודם.

צדיק גדול, אחז בידו שני תפוחים שהיו דומים מאוד, ואמר לתלמידיו: כל תפוח הוא עולם לעצמו. אינו דומה לא במראה, לא בטעם ולא במאומה.

כך כל החיים, אינם דומים במאומה רגע לרגע, יום ליום, זמן לזמן, חג לחג, הכל עולם חדש, וכל יום הקב״ה מחדש בטובו עולם ומציאות חדשה.

ולכן אנחנו חייבים להיות ערניים, איתנים, יצירתיים ועומדים על המשמר ביסודות הנעלים ובקנינים שרוכשים ורכשנו משחר ילדותינו. הפרשות של השבועות האלו, שהם היסודות של חיינו, מלמדים אותנו על שלושת האבות, שלושת הצינורות של העולם.

אברהם, יצחק ויעקוב הם המובילים הראשיים של התפילות, ההשפעות, הם יצרו לנו דרך לעבור ולהעביר בהם את כל בקשותינו.

אברהם סלל דרך לאדם שחייו מאירים ומצליחים, להכניע את ליבו ולהבין שהכל מהקב״ה, ולהודות לה׳ על הטוב והחסד אשר גמל הקב״ה את האדם.

יצחק סלל דרך לאדם שחייו הם עליות וירידות, בין השמשות, האור והחושך מעורבב ביחד, אדם שיש לו טוב אבל במידה גם קושי וצער. ויעקוב בנה וסלל את הדרך לאנשים שחייהם מלאים בקשיים ובמרורים.

ואנחנו יכולים להבין את עומק בנית הדרכים שבנו לנו אבות העולם, אברהם, יצחק ויעקוב, על ידי מכשיר הטלפון.

לפני שנים רבות עמד חכם וידען גדול, ובחכמה עצומה בנה את מכשיר הטלפון. הוא עשה מעשה גדול, שעל המעשה הזה עשרות שנים מושתת שכלולים ועוד דברים עצומים, סביב הטלפון שיצר ובנה, וכך בלי עמל, איש פשוט היום במדינה נדחת, מרים את מכשיר הטלפון ומדבר עם סוף העולם בצורה ברורה, נוחה, והכל על הבסיס ועל החכמה, של האדם החכם שבנה ראשון את המכשיר הזה.

כך להבדיל בין קודש לחול, אברהם יצחק ויעקב, כל אחד בנה לנו מסלול של תפילה, השפעה, שפע בכל הזמנים ובכל המצבים בטוב.

שחרית, מיסודו של אברהם. בזמנים המורכבים והבינוניים. מנחה, מיסודו של יצחק, וכאשר קשה ורע לאדם. תפילת ערבית, מיסודו של אבינו הזקן יעקב.

הגמרא מביאה מחלוקת האם תפילת ערבית רשות או חובה ? אחד מגדולי עם ישראל דעתו שחובה, והשני מגדולי עם ישראל סובר שרשות. משום שאיך אפשר לחייב אדם להודות להקב״ה בלב שלם ובנפש חפצה, כאשר רע לאדם, וקשה לאדם.

אך נפסק להלכה, שגם ערבית חובה. וכשם שחייב להתפלל שחרית כאשר טוב לאדם, וכשם שחייב להתפלל מנחה כשהזמן מורכב, כך חובה להתפלל כאשר האדם מרגיש וחושב שרע לו ומר לו.

יעקב אבינו מגיע לבית אל, מקום מקודש, מקום טהור שהוא שער השמים, מבקש יעקב לישון שם. לוקח מאבני המקום לבנות חומה לגופו, מחיות רעות.

האבנים רבות בינן לבין עצמן, על מי יניח צדיק את ראשו, אנחנו צריכים להבין שהאבנים לא רבו בינן לבין עצמן ממש, כי אבן לא מדברת, זה דבר דומם, אלא המלאכים של האבנים, לכל דבר בעולם יש מלאך. הם רבו בינם לבין עצמם.

ומדוע רבו ? משום שמהאבנים האלו נבנה בית המקדש, וכל אבן שישתמשו בה תהיה פסולה לבנין בית המקדש, כי לבית המקדש בחרו והביאו רק דברים קדושים ומקודשים, ששום זר ושום אדם לא השתמש בהם, ועל זה רבו המלאכים והתווכחו, האם להישמר שיעקב לא ישן וישתמש בהם וכך ישארו טהורים ושלמים לבנין עדי עד, לבית המקדש, או להשתמש בהם בשמירה על הצדיק, ובזה יאבדו את זכותם לבנות בהם את בית ה׳.

אך האבנים הגיעו למסקנה ששנת יעקב וקבלתו את דרך הצער ועבודת ה׳ בחושך ובקושי, גדולה ועצומה מלהיות חלק מבנין בית המקדש. 

ולמוד זה למדו מאברהם אבינו, שהניח את הקב״ה שבא לבקרו אחרי ברית המילה כשהיה חולה, ורץ אברהם לקיים מצות הכנסת אורחים. האמונה, העזרה, התפילה, המצות, חשובה ועצומה בצורה ובמידה שאין שני לה, ובסוף זכו אותם אבנים שהתמסרו לצדיק, להיות אבן אחת שבנויה משנים עשר אבנים. שישה בצד אחד, ושישה בצד שני, חצי כנגד תלמוד בבלי וחצי כנגד תלמוד ירושלמי.

המרוץ של החיים וגם כאשר הוא בדרך עקלקלה וקשה, וערפילי חושך גדולים, היא חובה להתפלל ולהודות להקב״ה.

גדולי וקדושי עם ישראל בקבלה מדור לדור, שהזמן המעולה ביותר להשיג את ההשגות הנעלות, היא בזמן החושך, הקושי, הצער, המרור. נהינו לעם הנבחר, מתוך עבדות ושעבוד בארץ מצרים. יעקב אבינו בנה את בנין עם ישראל, עם שבטי יה, מתוך חושך מוחלט. רדיפת עשו, בזיזת אליפז, רמאות לבן, חילול דינה, מוות של רחל, העלמותו של יוסף, כך נבנה בנין עדי עד, עם ישראל, ולכן תפילת ערבית חובה.

במרוץ החיים שרגע לא דומה לחבירו, וכל רגע הוא עולם ובעל משמעות ותיקון עולם, צריך להפנים ולדעת שהאזורים האפלים בחיים הם האזורים המקדימים, לימי הרוח והשלווה והשפע. ומי שנשאר עומד על הכאב והצער, ומקדש את העצבות ואת המסכנות, הוא חוטא להקב״ה וחוטא לעצמו ולעולם כולו.

ודאי שהיצר מצייר דמיונות וחזיונות של אסונות, ומעלה לאדם ברגשות את כל נקודה רעה וקשה בחייו ואף מעלה בנפשו מבזקי אור של גלגולים קודמים, וכל זה בעולם הדמיון אשר הוא מסוכן ביותר, עולם הדמיון אם משתעבדים לו והולכים איתו בכל צורה ובכל מצב מאבדים את החיים. אין דבר מסוכן בחיים יותר מלהשתעבד לעולם הדמיון, הוא עולם מסוכן, עולם בלי אחריות, עולם בלי כללים, עולם של הפקר שאין לו מעצורים, חייבים לעצור את עולם הדמיון ברגע אחד  ולדחות אותו מנפשו מיד, ולהכנס לידיעה שהעולם נוסע וזורם, וכל רגע הוא עולם ומציאות חדשה, ודאי עם כל מה שנמצא איתנו הטוב הרע, הכל נמצא בתיק של כל אחד וכל אדם ברבות הימים צריך לעשות סדר בתיק שלו, אך להמשיך ולא להפסיד את הדקות שחולפות ולא יחזרו ולדעת בבירור שתפילת ערבית חובה.

למסקנה חייב להתפלל ולהודות לה׳ גם כשקשה וחושך על פני תהום, זה טלפון שיסד אבינו הזקן להקב״ה, בכל החושך, להודות ואז לבקש מהקב״ה ולשפוך לפניו שיחו.

עשר שנים עברנו חושך גדול בכל המובנים. אף אדם בעולם לא יודע העומק של השבר שעברנו בגוף, בנשמה, בחיים, בבית האסורים, במוות של קרובים וכו׳ וכו׳, והכל זה חסד מהקב״ה, וכל מה שעבר היה מירוק, זיכוך ואהבה להקב״ה שרק מתחזקת ואין שום שאלה להקב״ה.

אנחנו חולים במחלה שמוות יכול להגיע בכל רגע, וכך עוברים יום יום עם מחשבות, מה זה המות, איך זה המות, מה יהיה עם הילדים הקטנים, מה יהיה עם הישיבה, עם האלמנות, היתומים וכו׳ וכו׳

ומוסרים מודעה להקב״ה בשמים: שהכל באהבה ושמחה גדולה, כך רצון הקב״ה שנעבוד אותו. אלו זמנים שהיצר מנסה להיכנס ולערער את הכוחות הנפשיים, אך בשום אופן הדלת של האמונה ושל העוצמות הנפשיים של ״שובה ישראל״ אטום חתום וסתום.

לפני שיוצאים למלחמה עמד הכהן ואומר לכל החיילים: ״מי האיש הירא ורך הלבב ישוב לביתו״, מי שירא, פחדן, לא בעל נפש חזקה, ישוב אל ביתו.

כל אדם יעשה סדר ברור בראש שלו, כאב זה דבר מובן, צער זה דבר מובן, ייאוש זה לא דבר יהודי, גם בית המקדש נחרב, וחללים רבים היו ונהרות של דם, שנים על שנים השקו את הגפנים של שונאי ישראל, והעם הזה עמד איתן, והיה במרירות, אך לא ביאוש.

נדע לזהות את היצר הרע שעולה על ההזדמנות הזאת, לייאש, לקרר, להפריע, לשאול שאלות ולהציק. לדעת לזהות את היצר הזה, כיצר אחר, שרק נכנס למקום לא לו, לעשות את עבודתו להוריד אותנו בעבודת ה׳ הזכה והתמה.

מכל מכותך ה׳ ארפא, מהמכות של הקב״ה נרפאים, מתעלים, מתחזקים, יש לנו דרך ברורה, יציבה ובדרך הזאת נלך, לא נטה ימין ושמאל, נסתכל על הטוב שהקב״ה גמלנו, ונכנס לחיזוק עצום אשר כמוהו לא היה.

קהילת קודש ״שובה ישראל״ היא בית למחפשי דרך ה׳, והיא על דרך מ יב׳ שערים הפתוחים בשמים, שעל כל שער כזה נאמר ״שפטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך״, זה דרך עם שער לשמים, נחזק ההנהגות, המנהגים, התורות וספר דברים יהיה האור שבמגדלור.

נפיץ בכל מקום את ״בשרו מיום ליום״, כי כל יהודי שנהיה חלק מהדרך הזאת, מאיר את העולם ומשפיע שפע רב מכל העולמות.

״ה׳ עוז לעמו יתן, ה׳ יברך את עמו בשלום״, כל אחד יקבל על עצמו קבלות של חזוק, לחזק את דרך האמת, ובע״ה בקרוב נזכה ״ובא לציון גואל״.

העולם עומד לפני סערה גדולה, והקהילה היא האי הבריא והבטוח כעין תיבת נח, להנצל מכל הנסיונות והזרמים הקשים, לערעור היהדות האמיתית ודת ישראל.

הקורבן שלקח הקב״ה מ״שובה ישראל״, הוא קרבן של בהתקרבם לפני ה׳.

הקרבה והדבקות העצומה, מלחמה היא עם הס״מ וכל חילותיו.

ואנחנו בשם ה׳, הוא יעזרינו על דבר כבוד שמו.

מתפלל ומבקש מהקב״ה, תהיה נפשי כפרת כל כלל עם ישראל, וכפרת כל הקהילה האהובה עלי, אהבת עולם, ומפה ולהבא כתבינא לטובה, לברכה, להצלחה ולישועה. באהבה מרובה,

יאשיהו יוסף