זכו לתאומים אחרי 17 שנה: "לא חייבים להעריך את האור בגלל החושך שבדרך"

רחל מגן ובעלה היטלטלו  במשך שבע עשרה שנה בין ייאוש לתקווה, בין אכזבה לאהבה, בין חזון לאבדון, עד שהאור הפציע להם כמו פרוז'קטור ענק, מסנוור אבל טוב, טוב מאוד. "היו רגעים שאמרתי לעצמי – 'זהו, עד לכאן, לא יכולה יותר, אני לא מכונה'. אבל כנראה הרצון להמשכיות החיים, הרצון לחבוק ילד שלי ולא של אחותי, שלי ולא של גיסתי, שלי ולא של השכנה או החברה, הרצון הזה היה חזק מכל דבר אחר והוא ניצח", אומרת רחל מגן.

צילום: משפחת מגן

לא יכולים עוד

היא הייתה רווקה כמו כל הבחורות, התחתנה כמו כל חברותיה, וחיכתה כמו כל האנושות. חיכתה שנה, וילד עדיין אין, אבל מי נלחץ אחרי שנה? עברו שנתיים, עברו שלוש, והפרפרים בבטן החלו לפרפר. לא ממש לחץ, אבל רצון חזק להיות כבר אם בישראל. באותו זמן רחל לא ידעה שגם הקב"ה רוצה זאת, אבל קצת אחרת.

מתי הבנתם שאתם בבעיה?

"אף פעם לא מבינים ולא רוצים להבין, אבל פונים לרופא על מנת להגשים את הרצון שהפך אצלנו כבר לחלום, וזה קרה אחרי חמש שנים. הרופאים בדקו מה הבעיה, ואמרו לנו שהכל בסדר ואין שום בעיה. זה לא מרגיע, זה מלחיץ יותר, כי אם יש בעיה - אז יש לה פתרון, ואם אין בעיה, אז לא מחפשים פתרון והמצב נשאר כמות שהוא, שנה ועוד שנה, דמעה ועוד דמעה, חרדה ועוד חרדה, וחוזר חלילה".

פניתם לארגונים שמתמחים בנושא?

"בהתחלה פנינו לארגון 'בוני עולם', שבאמת נתן לנו את כל הנשמה ואת כל הידע שיש לו, כולל סיוע כספי בהוצאות הרפואה. לאחר מכן פנינו לרב משה שלזינגר, יו"ר ארגון פרי חיים, והוא שלח אותנו לכל מיני סוגי רופאים. משם התחלנו להתגלגל מרופא לרופא, מבדיקה לבדיקה, מטיפול לטיפול, סיוט שלא נגמר".

לאחר שבע עשרה שנה של ציפייה זכו רחל מגן ובעלה לחבוק תאומים – בת ובת קטנים וחמודים. במהלך שיחתנו נשמעים שוב ושוב קולות הבכי הזערוריים. אני עוצר את השיחה, לא רוצה להפריע לבכי מתוק כזה שכבר שבע עשרה שנים לא נשמע  בין כותלי ביתם.

חלמתם שזה ייקח שבע עשרה שנה?

"אתה אומר לי שבע עשרה שנה, ואני תוך כדי צובטת את עצמי, מה, עברו שבע עשרה שנה? זה לא יכול להיות, זה הרבה זמן, זה נראה לי שעברו עשר שנים, לא יותר. הזמן טס".

אומרים שלכל דבר, גם אם הוא רע, יש צד חיובי. איזה דבר טוב  היה לך בתקופה הארוכה הזאת?

"במשך התקופה היו לי ולבעלי הרבה שעות של פנאי, של בניית הזוגיות, של טיולים וחוויות. אם אין ילדים - לפחות שיהיה בן זוג תומך ומחזק, שזה אחד הדברים העיקריים שמחזיקים את בני הזוג, המתמודדים במצבים כאלה. זה חובה וזה הכרח".

מה הקושי הכי גדול שהיה לך?

"היו לי הרבה קשיים. עד ההיריון התקין עברתי ארבע הפלות, ובכל פעם זה שבר אותי מחדש. יש תקווה, היא מתנפחת כמו בלון, לאט-לאט, ואז - בום אחד גדול, כל האשליות מתנפצות לי בפרצוף. כל הדמיונות איך אני מחזיקה ילד קטן ביד, ילד שלי, הכל פתאום מתרסק לתוך הנשמה. וזה פעם אחר פעם, שובר בהחלט. אבל זה לא הניסיון הכי גדול שלי, היה לי ניסיון גדול יותר. היה זה באחת ההפלות שלי. אושפזתי לאחר מכן במחלקת נשים בבית החולים מעייני הישועה, ובקומה מתחתיי הייתה אחותי הקטנה, בעיצומה של לידת הילד החמישי שלה. ברור שאני שמחה בשמחתה, אבל לראות את אמי נקרעת לגזרים זה נורא ואיום. בקומה אחת היא בוכה, ובקומה מתחתיה היא מחייכת. אז מה היא, שמחה או עצובה? לא ידעתי. זה היה ממש משפט שלמה ככתבו וכלשונו".

איזו השתדלות רפואית עשיתם במהלך התקופה?

"מה לא עשינו? אל כל הרופאים ששלחו אותנו הלכנו, ומה נראה לך? זה עולה הון תועפות, כל פגישה של עשר דקות עם רופא עלתה לנו אלפיים ₪, ככה מהמותן, כאילו זה גדל על העץ. כל טיפול שהצליח או לא הצליח עלה לנו עשרת אלפים ₪. אנשים מבחוץ רואים זוג ללא ילדים והם חושבים לעצמם 'מה הם עושים עם הכסף? הרי אין להם הוצאות על ילדים'. אבל הם לא יודעים שההוצאות הן בשביל שיהיו ילדים, וזה הרבה יותר יקר".

היו רגעים של שבירה?

"כן. לאחר ההפלה הרביעית והאחרונה הלכתי שוב לרב שלזינגר. אמרתי לו: 'כבוד הרב, עד כאן! אני לא יכולה יותר, מה יהיה?'. הרב חשב, ואז שלח אותי לפרופסור קראפ, מומחה עולמי להפלות בבית חולים תל השומר, והשבירה הזו, הזעקה הזו, היא שהצמיחה את הישועה. שאלתי את עצמי, איפה הרב היה עד עכשיו? למה הוא לא שלף לנו עד עכשיו את פרופסור קראפ, ורק עכשיו הוא נזכר? אבל אחרי שבע עשרה שנה הספקתי להבין שלא הרב שלזינגר מנהל את העניינים ולא פרופסור קראפ מונע את ההפלות, אלא בורא העולם הגדול והנורא, והוא רצה שרק עכשיו יהיו לי ילדים, ולא דקה קודם".

צילום: משפחת מגן

מה עשיתם מבחינה רוחנית?

"עשינו את כל הסגולות והתפילות האפשריות. הפרשות חלה חדשים לבקרים, ח"י רוטל, סעודות אמנים, ישועות, קברי צדיקים, קבלות, צומות, תחינות, קבלת שבת עשר דקות לפני הזמן ומה לא".

מה הרגשת? איזה סגולה הועילה לכם בסופו של יום?

"זה מעניין מאוד, כי בשנה האחרונה הגעתי כבר לשבירה, והפסקתי עם כל הסגולות, לא היה לי עוד כוח, אבל את התהילים לא עזבתי, וגם לא את בורא עולם. הייתי מדברת אתו כמו ילדה לאבא במילים פשוטות, לא מילים גבוהות. הוא לא צריך את המילים הגבוהות, הוא רוצה שנדבר אתו כפי שאנחנו, וזה מה שעשיתי. כל דבר טוב שקרה לי – אמרתי: 'אבא, תודה'. קמתי בבוקר - אמרתי 'אבא, תודה'. הלכתי לעבודה - אמרתי 'אבא, תודה'. חזרתי מהמכולת - אמרתי 'אבא, תודה'. על הכל לומר תודה, כי כל מה שיש לנו, גם אם זה לא כל מה שאנחנו רוצים, זה עדיין הרבה מאוד. במקביל לתפילות ולתודות, התחלתי להתנדב בעזר מציון בשמירה על ילדים חולים בבתי חולים, שם בעצם הבנתי שיש הרבה מה לתרום לילדים של הקב"ה. אף אחד לא מבקש שם כסף, הם רק רוצים את הידיים שלך, את החום שלך, את המגע, את עצמך. ואז, תוך שנה, נושעתי".

צילום: משפחת מגן

"אנשים עברו את הכביש"

איך הסביבה קיבלה אותך לפני שנולדו הילדים?

"לא נעים לומר, אבל צריכים להחזיר אותם בתשובה. היו כל מיני סוגים של נשים, יש כאלה נחמדות יותר ויש כאלה פחות. ישנן חברות שהייתי כמו אויר עבורן, אפילו לא אומרות שלום, ועכשיו פתאום הן עוצרות לידי, כאלו הן מכירות אותי מאיזו צומת חדשה. מה קרה? מי שיולדת אחרי שבע עשרה שנה, הקרניים שהיו לה קודם נשרו או נשברו? הדברים הגיעו עד כדי כך, שהיו כאלה שכשהיו רואות אותי, הן היו עוברות את הכביש. במקום לעודד, לחזק, לומר מילה טובה, הן היו בורחות. אבל אני לא כועסת, אני מבינה שחוט השדרה שלהן חלש מכדי לדעת איך להגיב בסיטואציות כאלה, לכן הן טמנו ראשם בחול כמו בת יענה, ואני הפכתי ללא קיימת".

איך ההרגשה להחזיק שני תינוקות שהם שלך?

"האמת, שעדיין לא עיכלתי. זה נראה לי כמו חלום. אני מזיזה את הראש כדי לראות שזה אמתי, שזה שלי. כשאני הולכת להחזיר אותם מהמטפלת, אני שואלת אותה: 'תגידי, זה שלי? את בטוחה?' אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוצאתי אותם מהמעון. התרגשתי במיוחד, בכיתי בלי סוף, לא האמנתי שזה שלי. כל השנים הייתי רגילה להוציא ילדים של אחרים, ועכשיו אני מוציאה את הילדים שלי".

צילום: משפחת מגן

איך זה לטפל בשני ילדים?

"בהתחלה זה קשה מאוד, אבל כשמתרגלים - הכל זורם. הרי גם ילד אחד אני לא מבינה איך אפשר, זה קשה מאוד, אבל כשמתרגלים נהיה קל. אותו הדבר בשניים. אבל לא אגיד לך שאין זמני לחץ. בעיקר כששניהם מחליטים לבכות ביחד ובעלי לא בבית, אני לא יודעת למי לפנות ראשון. בסוף אני מרימה את שניהם ביחד, ואז אני לא יכולה לתת לאף אחד לאכול, כי אני מושבתת. ומתחילות הצרחות, ואף אחד לא מוכן לחכות, בקיצור - צרות של מאושרים. אבל גם בתוך הצרחניה שפתחתי בבית, אני לעולם לא מניחה את התינוק במיטה, עם בקבוק וחיתול שעוטף אותו. לא בשביל זה חיכיתי שבע עשרה שנה. תמיד אני מרימה אותם ומאכילה אותם, ואם שניהם רעבים, אז אני מרימה את שניהם. איך בדיוק - אני לא יודעת, אבל כשרוצים - מצליחים".

לסיום, איזה מסר את רוצה להעביר לזוגות שעוברים ברגעים אלו התמודדות כמו שלך?

"אני רוצה לומר לכל הזוגות חשוכי הילדים, דעו לכם שאף על פי שלא רואים את האור, הוא קיים. לכן אתם חייבים להיות בשמחה כל הזמן, כי בזמננו יש פתרון לתשעים וחמשה אחוזים מהבעיות. אל תחליטו מעצמכם שאתם מהחמישה אחוזים האחרים. כי אם נופלים לעצבות, זה בטוח לא יעזור, לא לחיי היום-יום, ולא לפריון. תהיו חזקים".

למגן חשוב להדגיש כי הדברים נאמרו במטרה לחזק את כל הזוגות הממתינים למתנות שלהם, ומעל הכל - להודות לבורא עולם על נסיו הגדולים.

סיפורם של משפחת מגן הוא חלק מסדרת כתבות בפרויקט 'מחושך לאור', לרגל חג החנוכה. מכירים אנשים נוספים שיצאו מחושך לאור? אתם מוזמנים לכתוב לנו למייל support@htv.co.il​

חיה שדמי: "הייתי בהלם, שום דבר לא הכין אותי לכזה תרחיש"

"כשהתינוק נולד ולא נשם, צעקתי ’ריבונו של עולם, תעזור לי’"

מתוך המיצר זעקתי להקב"ה: "תציל את עיניי, ואני אשמור עליהן"