לכל משפחה יש אלבום, פרק ה': מבחנים

לפרקים הקודמים בסדרה, לחצו כאן.

המורה זילבר חשבה שתצטרך ודאי לחזור ולשוחח עם שבי על נושא הגרביים, כי מן הסתם שיחה אחת לא תספיק על מנת לשכנע אותה בנושא. לכן כל כך התפלאה לראותה למחרת נרגשת, נסערת וחיוך זורח מאיר את פניה.

- המנהל הכריז על תחרות קישוט בין הכיתות - סיפרה בהתרגשות - במשך שלושת השבועות הקרובים כל הכתות תעמולנה על קישוט הכתה. מקבלים חומרי קישוט ללא הגבלה כמעט. המנהל לא חוסך באמצעים. בתום שלושת השבועות תעבור וועדה בין הכתות והכתה שהקישוט שלה יהיה היפה ביותר תזכה בפרס - טיול חינם!

היו היום דיונים בכתה באיזה נושא לבחור. רותי ויינר - היא הבת הכי כשרונית בכיתה תרכז את כל הפעילות – סיפרה, וכל נושא הגרביים צלל אל נבכי העבר והיה כלא היה.

גם בנות כתתה של אתי נסחפו לפעילות זו. במשך שלושת השבועות לא דיברו אצל הזילברים אלא על מבצע הקישוט. כל כתה שמרה בסוד את רעיונותיה, כשהן מבקרות בכיתות השכנות, רואות את הקישוט העולה וצומח בהן ומנסות לנחש את הרעיון המרכזי וכיצד יראה בסוף. כולן רוצות לדעת מי תזכה בפרס.

כתה י/2 בנתה קישוט סביב אמרתו של ר' ישראל סלנט, "כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן". הן עיצבו נר גדול מנטף של נרות על גבי פוליגל, עיצבו לו שלהבת מרשימה בצבעים צהוב, אדום וכתום שהודגשו על ידי נייר צלופן צהבהב. במרכז ציירו סנדלר יושב על ספסל, לידו סדן ועליו מורכבת נעל.

- השיר שבנות י/2 חיברו ממש נוגע ללב - סיפרה שבי - הן חיברו לו אפילו מנגינה. ממש מרגשת. אני יודעת לנגן אותה בגיטרה - רמזה.

הביאה את הגיטרה החלה פורטת עליה כשהיא מלווה את שירתה בצלילים ענוגים.

כל זמן שהנר דולק

אפשר עוד לתקן.

כל זמן שהמיתר שלם אפשר עוד לנגן.

כל זמן שאתה עוד חי

תוכל להתקדם.

אז הבן

שהעולם הוא עגול,

עף לו פתאום,

אל תתעצל -

נצל את היום!

נושא הקישוט של ט/3 היה השגחה פרטית, והן חפשו רעיון שיבטא נושא זה.

תמי הציעה להשתמש בדקלום "הצעדים". רותי ציפתה את הקיר הארוך העובר לאורך הכתה בנייר צהבהב דק כשהיא מקמטת אותו על מנת שיתן תחושה של חול. מסול חום גזרה שתי זוגות של סוליות. זוג גדול וזוג קטן. הדביקה אותן בצורה אלכסונית כאילו הם עקבות בחול. מאמצע הלוח נשארו העקבות הגדולות בלבד. בצד כתבה אחת הבנות בכתב עגול, אחיד ויפה:

- אבא, למה עזבת אותי במקומות שהיה לי הכי קשה?

- עזבתי? למה אתה חושב כך בני?

- כי במקומות שהיה לי הכי קשה יש רק זוג עקבות אחד!

- נכון! אתה צודק! באותם מקומות שהיה לך קשה נשאתי אותך בזרועותי.

- גם אותנו נושא הקב"ה - אמרה המחנכת - לנו נדמה שאנחנו עושים, שאנחנו מחליטים, שאנחנו עצמאיים - אך זוהי תחושה מוטעית!

- אמנם כן. צריך להפנים את האמונה בקב"ה ולהתחזק במחשבה שהכל מאתו יתברך למרות שנדמה לפעמים כאילו יש לנו שליטה על העניינים.

- אנשים דומים לילד קטן ששואף להטיס מטוס - אמרה המורה זילבר לשבי ולאתי לאחר הדלקת נרות שבת - אביו מביא לו מקל של מטאטא והוא רוכב עליו ומדמיין שהוא הטייס. כשאביו מבקש ממנו להסתכל דרך החלון ולהתבונן כביכול בעננים עונה לו הקטן שהוא לא יכול כי הוא צריך להתרכז בהטסת המטוס. כך בדיוק אנחנו נראים כשאנחנו חושבים שהמעשים או תוצאותיהם הם בידינו.

*  *  *

- בכתה י"א/2 עשו קישוט מדהים - סיפרה שבי - הן ציפו את לוח הכתה במגזרות נייר של עלי גפן בצבע ירוק וצהוב. הבנות הקפידו לגזור את עלי הגפן במספריים משוננות. אחת הבנות המוכשרות יצרה עיגולים מגרביים צבועות בסגול וממולאות באקרילן אותן סידרה כאשכול ענבים תחת הכותרת "אשתך כגפן פורייה"!

- נראה לי שיהיה קשה מאוד לוועדה להחליט מי הכתה שתזכה בפרס - אמרה שבי למורה זילבר שרק צחקה בחיוך צופן סוד.

- בוודאי המורה שמעה משהו בחדר המורות! על איזו כתה מדברים? - התחננה לדעת ועיניה נוצצות בציפייה לבדל של רמז.

- את לא מצפה ממני שאגלה לך - השיבה המורה ועיניה מחייכות.

- אני לא הבת של המורה - אמרה שבי בהבנה אך בעצב מה.

- גם לו היית בתי, לא הייתי מגלה לך. זה עניין של יושר.

- אבל אני כל כך סקרנית! - קראה שבי במתח.

- תאלצי לחכות כמו כולן. כולן במתח.

- מחר תתפרסם ההחלטה - סיפרה שבי בהתרגשות לאביה. היה זה כשאכלו את הארוחה העיקרית שלהם בערב, כרגיל.

למחרת, מיד לאחר שחזרה הביתה נכנסה למורה זילבר ואמרה:

- המורה ידעה שכולן תזכינה בפרס! המנהל החליט להוציא את כל בנות הסמינר לטיול! נוסעים לגולן! כמה נפלא!

- נו, הבנות מרוצות? - צחקה המורה זילבר.

- עד לב השמיים! - הכריזה שבי בעיניים מלאות התלהבות ומרץ נעורים.

- אני מקווה שמלבד החוויה של קישוט הכתות והטיול שיהיה לכן, גם יישאר לכן המסר עליו עבדתן בשלוש השבועות הללו - אמרה המורה זילבר ושבי, לפני שפנתה להתארגן לטיול הספיקה לומר - אני בטוחה שהמסרים של השגחה פרטית, של ניצול כל רגע בחיים ושל מהותה ותפקידה של בת ישראל הופנמו בנו יותר מאשר אם היינו חשופות לסדרת הרצאות משעממת.

- כל ההרצאות משעממות? - תהתה המורה זילבר.

- לא. אני מגזימה! הסמיקה שבי - יש הרצאות שמשאירות אותך עם נקודות למחשבה, שמעוררות לשינוי ולשיפור - התנצלה - אך הן מעטות. הפעילות הזו של קישוט כתה הייתה דרך שונה ומעניינת להפנמת הערכים אלו. ומלבד זאת, הכתה התגבשה מאד. נוצרו קשרים חמים בין הבנות. וזה רווח נוסף שיצא לנו מכל הפעילות הזו. לעולם לא אשכח תקופה זו - הבטיחה שבי בהתלהבות.

*  *  *

- קרה משהו? - שאלה המורה זילבר את שבי כשפגשה אותה בחדר המדרגות וראתה את פניה הנפולות.

- יש יום הורים בשבוע הבא - השיבה שבי מודאגת - אני לא יודעת איך זה יהיה? האם אבא שלי יצטרך לשבת בין כל האימהות? המחנכת אמרה שהיא לא רוצה לקבל טלפונים.

- אני מניחה שאם אביך יתקשר למחנכת, היא תבין את רגישות המצב ותדווח לו בטלפון על התקדמותך בלמודים. היא תבין שזה מקרה יוצא דופן. הייתי מציעה לך - הוסיפה לאחר הרהור קל - לגשת אליה בהפסקה ולשאול אותה אם אביך יוכל להתקשר אליה ומתי.

עיניה של שבי אורו למשמע הפתרון הפשוט. ניכר היה שאבן נגולה מלבה. אולם המורה זילבר לא הייתה שלימה כל כך עם העצה שהציעה. הרי יש גם מסר לא מילולי שאותו אי אפשר להעביר בטלפון. ומלבד זאת, האם ידע האב להתעניין אודות מצבה הרוחני של בתו? אודות החברות אליהן היא נמשכת?

משום תחושת האחריות לשבי, אחריות שנטלה על עצמה, פנתה באחת ההפסקות אל המחנכת והתעניינה אודותיה. המחנכת שמחה לספר לה ששבי משקיעה רבות הן בלימודים והן בבניית אישיותה. השתתפותה בכתה מעידה על נפש רגישה ורצון לדבוק באמת. גם הבנות אליהן היא נמשכת הן בעלות תוכן ערכי וחיובי. יש בכתה בנות אחרות שאפשר להגדיר אותן כ"יושבות על הגדר", כלומר, תיתפסנה תמיד לגבול הדק ותשתפשפנה בו כשהן גורמות להוריהן ולמורותיהן להחסיר פעימת לב ולבדוק האם אין כאן חריגה, כל מהותן היא התרסה והזמנה להתמקחויות. ברוך השם, שבי אינה מתקרבת אליהן. יש בה, לדעתה של המורה, מהחוסן והיציבות של מי שיש לו "עמוד שדרה רוחני".

- אני משערת - אמרה המחנכת - שכשהיא תקים בעזרת השם בית, יהיה זה בית יהודי נאמן המיוסד על אדני התורה והיראה והחסד.

*  *  *

- מחנה! - קראו הבנות בהתלהבות זו לזו. עיניהן ברקו וקולותיהן העידו על ההתרגשות בה היו שרויות. רעיון המחנה הסעיר אותן ומלא את כל שיחותיהן מבלי להותיר מקום לעניין אחר.

- נוסעים ליד בנימין - הכריזה שיפי שתמיד ידעה הכל לפני כולם. מאיפה ידעה? - היה זה סוד כמוס השמור רק לה.

- זה מקום נפלא! - קראה שירה - גם אחיותי הגדולות שהו בו ב"קעמפ". הן סיפרו שהנוף מדהים, החדרים מקסימים, המיטות נוחות, יש שם ווילונות חמודים ומקלחות נקיות. מתקני השעשועים אינם רחוקים מהחדרים ונמצאים בתוך כרי דשא נרחבים. אתן יודעות שזו בעצם פנימייה לבנות המשכירה את החדרים בחופשות?

- מה פרוש "חדרים מקסימים"? - דאגה שושי.

- תראי, אין זה מלון חמש כוכבים. אלו ביתנים בעלי שתי כניסות נפרדות. בכל מחצית ביתן יש שלושה חדרי שינה. בכל חדר ארבע מיטות. יש גם פינת ישיבה קטנה ומקלחות אבל בהחלט סביר שם.

יושבות הן חבורות חבורות ומתכננות מי מביאה מה. ככל שמתקרב מועד היציאה למחנה גואה ההתרגשות. מה שמגביר את המתח הוא עניין שיבוץ החדרים. נבחר וועד מצומצם שכלל מורה ושתי תלמידות שאמור היה להחליט על השיבוץ. למזלה של שבי הוחלט לפרסם את הרשימה לפני המחנה. לחרדתה ראתה ששובצה עם בנות שלא היו לרוחה.

- מה אעשה שם? - בכתה כשדיברה עם המורה זילבר - ניתקו אותי מהחברות שלי, תקעו אותי עם בנות שאני לא מוכנה להתחבר איתן... הן תסתודדנה כל הזמן כי לא תרצנה שאשמע את השיחות שלהן ואני... גם אני אינני רוצה לשמוע על מה הן משוחחות.

- נסי לבקש להחליף חדר - הציעה לה.

ניסיתי - קראה בכאב ובחוסר אונים - אך הן אמרו שאם יתחילו עם ההעברות - לא יהיה לזה סוף.

אותו לילה הייתה שבי מתוסכלת. בבוקר הלכה לבית הספר ועיגולים שחורים מעטרים את עיניה - עדות לשנתה הטרופה. מירב, שירה ושולמית שובצו באותו חדר, שיפי ושבי - בשני חדרים נפרדים.

- אימא שלי הציעה לא לצאת השנה ל"קעמפ" - אמרה שיפי - יש בנות שהוריהן לא מרשים להן עקרונית לישון מחוץ לבית. לי מרשים, אך אם יש חשש בליבי שהחברה הזו אינה מתאימה - עדיף להישאר בבית!

אבא של שבי לא היה מסוג ההורים שלא ירשה לבתו לצאת ל"קעמפ". כנער בארה"ב זכר לטובה את ה"קעמפים" בהם השתתף. לכן השתומם מאוד כששבי הודיעה לו על סירובה לצאת למחנה.

- תתקשר למחנכת ותסביר לה - בקשה, התחננה.

- מה להסביר לה?

- תסביר לה שאתה מעדיף שאשאר בבית מאשר שאשהה עם בנות שעלולות להשפיע עלי לרעה - הציעה לו.

- אבל זה לא מדויק - העיר לה - הלא אינני חושב כך ונראה לי שלשקר זה לא פחות חמור.

- אז מה אעשה? - פרצה בבכי - בשום פנים ואופן לא אלך ל"קעמפ" הזה!

- אני חושב שזה בדיוק מה שאומר למחנכת - אמר - אומר שאת מעדיפה להישאר בבית מאשר להשתתף במחנה שבו מחייבים אותך להיות בחדר יחד עם בנות שאינן לרוחך.

- אני מאוד מעריכה זאת - אמרה המחנכת - בוודאי אין זה דבר קל לקבל החלטה כזו, אבל למדתי שמהחלטות בעלות מניעים חינוכיים וערכיים אין מפסידים.

*  *  *

באותו קיץ, כשהעולות לכתה י' היו במחנה, שהתה שבי אצל המורה זילבר ועזרה לה בפעילות החסד השכונתית. המורה זילבר ראתה זאת כחלק ממחויבותה לדאוג לקשישים ולבודדים שבשכונה. היא ארגנה נשים שבשלו מאכלים וארגנו אותם בתבניות חד פעמיות סגורות. את המאכלים סידרו על מגשים וחלקו על פי רשימה. שבי שמחה מאוד להשתלב במפעל חסד זה. היא עצמה בישלה כמות גדולה של אורז, אפונה וגזר ברוטב עגבניות וכן אפתה ארבע עוגות. את הכל חילקה למנות וערכה על מגשים. את המגשים הקפיאה במקפיא הענק אותו שלחה להם סבתא סטון מארה"ב. לקראת שבת נטלה את הרשימה מהמורה זילבר וחילקה אותם בעגלה אותה ייעדו לחלוקה זו.

- מה קרה לרבנית זילבר? - שאלו הקשישים המודאגים

- האם אין היא בקו הבריאות? שאלו אחרים.

- ברוך השם - המורה זילבר מרגישה מצוין אלא שאני מחליפה אותה היום, ולי קוראים שבי! המורה זילבר מוסרת לכם שבת שלום.

- נחמד מאוד - מתמוגגים הקשישים והקשישות - יש דור המשך למפעלי החסד. ברוך השם!

*  *  *

ג'רי הרגיש שהוא נסער כולו. כמה ניסה להתעלם מהקולות שעלו מלבו וגינו אותו על אורח חייו, על נישואיו עם דורותי, על התכחשותו לעמו ולאלוקיו. אמנם הוא לא השתמד, הוא לא הלך לכנסיה, אבל הרגיש בכאביה של נשמתו ובגעגועיה לתפילה אמתית, לאמירת קדיש, ל"יהא שמיא רבה מבורך מעתה ועד עולם", לסליחות באלול, לתפילות ראש השנה ויום כיפור, להתרגשות של תפילת נעילה.

לפעמים עלו בזיכרונו זמירות שבת שנתקלו בדממה המרוקנת של חייו הנוכחיים. זיכרונם של מאכלי שבת או חג העלו בו דמעות. הרשעים מלאי חרטות - זכר את ר' מאיר חדש המשגיח אומר זאת. זכר את בית המדרש בחברון, את המולת הלומדים, את אברום שעיה החברותא שלו. מה אתו היום? האם הוא זוכר אותו?

לא! עדיף לשכוח! מן הסתם נפל אל תהום הנשייה של השכחה. מי זוכר אותו? למי אכפת ממנו? הן הוא בגד במשפחתו, בחבריו מהישיבה, במשגיח. יכול הוא לראות בעייני רוחו את עיניו של המשגיח נעוצות בו בחמלה. קולו של המשגיח מתנגן באוזניו כאילו הוא שומע זאת כאן ועכשיו.

- דע לך, יקירי, בניין צעירים - סתירה! נדמה לך שהאצ"ל, ההגנה ופעולותיהם הם שיביאו לנו את המדינה? דע לך שגם אם תקום מדינה היא לא תחזיק מעמד! הרע מכלה את עצמו! החזו"א אמר שהמדינה היא הגלות האחרונה שלנו. בכלל הוא אמר שהמדינה תתקיים רק כמה עשרות שנים, ומה הן כמה עשרות לעומת יותר משלושת אלפים שנה שהעם היהודי קיים?

היום נדמה לך שכולם מטים שכם על מנת להקים את סוכת דוד הנופלת אבל אין זה נכון. אתה עוד תיווכח לדעת שאלו שמוליכים את העם הם עצמם מבולבלים. יכול להיות שהם מאמינים בקב"ה שכן יש להם נשמה יהודית. אבל מי שלא מאמין באחד משלושת היסודות של י"ג העיקרים שזה אמונה בקב"ה, אמונה בתורה שנתן לנו ובמסירתה עד ימינו, ואמונה בשכר ועונש - הוא אפיקורס. ובלי תורה הם נופלים בקלות למהמורות של מידות רעות, של פעולות מתוך מניעים אנוכיים, והם מנצלים את כיסופי העם לארצו על מנת לשלוט בו, להשתלט עליו ולשנות את מהותו.

אנחנו עם סגולתו של הקב"ה ואת זה הם מנסים להרוס. לא! אין הם בונים! הם באים להרוס במסווה של בניה! אל תתפתה להם!

התפקיד שלנו עכשיו הוא להתמיד בלימוד התורה הקדושה!

אני מבין שזה מסעיר להשתתף באימונים של האצ"ל וההגנה, שזה נותן תחושה של עוצמה כשמשתתפים בפעילויותיהם נגד הבריטים והערבים אבל זו עצת היצר הרע. התגבר על עצמך! שמע לקול הרבנים וציית להם. האמן לי, אף פעם לא תתחרט!

*  *  *

עכשיו הוא באמת מתחרט, אלא שאז אטם אזניו משמוע. כמו מסך אטם את לבו מפני דבריו של המשגיח, מפני תחנוניהם של הוריו ואחיו ובמיוחד מתחנוניה של אחותו האוהבת. הדמעות שהתגלגלו על לחייה דוקרות אותו אף היום. כן, הוא השליך מעליו את העול כאילו היה קליפת שום אבל העול רובץ על ליבו כאבן מוחצת עד כלות הנשימה כשהוא מלווה ברגשות אשם וייסורי מצפון המכבידים עד בלי נשוא.

אמנם מדינת ישראל קיימת כבר יותר מחמישים שנה, אך נדמה שהיא מתפרקת אט אט. מפעם לפעם עולות פרשיות שחיתות של הקבוצה השלטת המדגישות עד כמה הם מזלזלים בעם ועד כמה הם מנצלים את העם רק על מנת לגרוף רווחים מסוגים שונים... אבל זה היה אף קודם.

זאת יודע הוא מקרוב!

אוי כמה מקרוב!

הן הוא עצמו התפתה להם. בגד באביו, ברבו ובתורה והלך אחרי המנהיגים שהלהיבו אלפים במילותיהם המצוחצחות, במנגינות דיבוריהם. אוי כמה רכו דבריהם משמן והמה פתחים להתגלגל לגיהנום. והוא אמנם נפל!

כמה חבל שלא האמין לרבו, לר' מאיר חדש, לחזו"א, לרבנים חשובים אחרים שיצאו נגדם. הוא חשב שהם מעלילים עליהם. מה מרה הייתה הסטירה שחטף כשגילה את האמת.

אלא שאבא כבר היה אז בעולם האמת, והוא - מעבר לגדר! הוא קרע את כל החוטים שחברו אותו אל ילדותו ונעוריו. החוטים שחברו אותו לשורשיו.

ביניש - היה קורא לו אבא בחיבה כשהיה קטן. כמה אהב לשמוע אותו קורא לו "ביניש". והוא, הוא זה שגרם למותו! הוא שקיצר את חייו!

רגשי האשם רדפו אותו ללא רחם.

עיניו של פרץ חברו וזיכרונו טלטלו אותו. למה? למה הסכים להתחלף עמו? התייסר.

הוא לא יכול היה להתמודד עם עיניהם המאשימות של בני משפחתו. מבטם צרב את ליבו. למה לא שמעת בקול אבא? ייסרו המבטים. למה לא שמעת בקול הרבנים שהזהירו מביטול תורה ומהשתתפות בפעילות תנועת המחתרות?

לא חזר הביתה. לא היה יכול לפגוש במבטים המאשימים הללו.

אלא שהמבטים הללו היו מתוך ליבו. הם ליוו אותו בהקיץ ובשינה. והיה להם קול ורעש נורא שהדהד בו ולא נתן לו מנוחה.

 כדי להרגיע את עצמו היה מאשים.

היו לו טענות נגד אביו שהיה נוקשה מידי כלפיו. נגד המשגיח הקטן שדקדק עמו על קוצו של יוד, שלא הבין אותו. היו לו טענות גם כלפי כמה מחבריו בישיבה שזלזלו בו, לדעתו, שדחקו אותו לפינה. והיו לו טענות נגד המנהיגים החילוניים אותם כל כך העריץ בעבר ובעבורם המיר ערכים של נצח בערכים אחרים, בערכים זרים, והם אכזבו אותו כל כך. הרגיש שבגדו בו אישית!

את מי לא האשים?

הוא ראה את כל האשמים!

הוא היה מלא זעם כשחשב עליהם!

אלא שהגמל רואה את דבשותיהם של חבריו, בשלו אין הוא מבחין.

כדי להשתחרר מהקולות האלה היה מטביע עצמו בפעילות וככל שהפעילות הייתה מסוכנת יותר, הייתה זו מרגיעה אותו יותר. אולם היה זה כמו לשתות מים מלוחים כשאתה צמא ומיובש והרגיעה הייתה אשליה וגם היא זמנית בלבד.

"צמאה לך נפשי כמה לך בשרי ארץ ציה ועיף בלי מים", נצנצו בזיכרונו מילותיו של דוד מלכא משיחא. ללא מי התורה נפשו מיובשת מאוד, אלא שהוא לא הרשה לזיכרונותיו להגיע אל לבו. כמו התגונן מפני עמידה מול האמת. דבר שדחף אותו לפעילויות מסוכנות ביותר. אבל זה היה עד שנולד ג'יקוב. אח"כ הדמים את המהומה שבנפשו ורק בשינה היו הקולות מהדהדים בו. כשהתעורר - לא זכר מהם מאומה.

*  *  *

אורות החלו מנצנצים מולו. ראשו כאב ולא יכול היה לשאת לא רעש ולא אור. היה מסתגר בחדרו לאחר שדורותיי הגיפה את כל התריסים ומתפלש בכאביו. הוא לא ידע מה מציק לו יותר: כאבי הראש או ייסורי המצפון שכתשו אותו עד דק? לא היה לו כוח לחשוב. כמו תותחים יורים תקפו אותו המחשבות אודות מנהיגי הישוב. כן, גם הם אכזבו אותו.

מצא את עצמו קרח מכאן ומכאן. מרוחק מכאן ונדחה משם.

היה לו פשוט שהוא צריך לרדת מהארץ.

מצא עצמו בורח מזהותו, משמו, בורח מעמו ובורח מאלוקיו.

כשהכיר את דורותי אפילו שמח. הוא יתבולל ויאבד כל קשר עם היהדות. אלא שסביה היהודיים של דורותי שיבשו לו את תכניותיו, שכן בגללם, בנם היחידי שנולד להם הוא יהודי.

החליט להכניסו בברית מילה. למה? לא ידע להסביר לעצמו. במשך השנים נוכח לדעת שהוא מצליח לברוח מיהדותו כשם שהוא מצליח לברוח מצילו. קבר את התלבטויותיו בלבו שהיה לארץ גזירה.

בלילות היה מתעורר שטוף זיעה קרה לאחר חלום מבעית. החלום שהיה חוזר על עצמו כל פעם בווריאציה אחרת. פעם היה זוחל עם יואל ופרץ חבריו בדרך אל איזו פעולה של ההגנה ובדרך היה משהו משתבש והבריטים היו מופיעים בפתאומיות ויורים עליהם כשהם קוראים במערכת הכריזה: הלשינו עליכם! בגדו בכם! ופעם חלם שפרץ ויואל צועקים ופניהם מביעות כעס נורא: בוגדים! כולם בוגדים! חלם שפרץ מביט בו במבט מאשים כל כך... אחר כך חלם שאבא צועק עליו: אתה בוגד! בוגד! בוגד! בוגד!

כשהתעורר עוד שמע במוחו את המלה "בוגד" והצטמרר. לפעמים היו חלומותיו מחזירים אותו לישיבת חברון, ללימוד בהיכל כשהמולת הלומדים ממלאת אותו בערגה וכיסופים. לפעמים היה רואה את המשגיח מביט בו ובעיניו תחינה. כך חש עצמו קרוע בין המראות המככבים בזיכרונותיו.