מוריה מייסון: "פתאום קלטתי שהיום שלי לא דפוק, והכל תלוי בי"

באחד הימים המתישים ביותר של החופש הגדול, כאשר מוריה מייסון, אמא לארבעה קטנטנים, מצאה את עצמה בשעת ערב מתישה עם בית מבולגן, ילדים צורחים, חביתות שנשרפו, ואינספור נקיפות מצפון, היא שוחחה במקרה עם חברה.

"לא עשיתי היום כלום", היא התלוננה באוזני החברה, "אוף, איזה יום דפוק!"

"מה זאת אומרת 'לא עשיתי כלום?'" התרעמה החברה, "החלפת טיטול לתינוק? זה גם משהו. הכנת ארוחת ערב? כל הכבוד לך. אז מה אם החביתות נשרפו? את שלך את עשית. לקחת את הילדים לגינה? איך את יכולה לומר שלא עשית כלום? הרגע הזה אנחנו מסיימות לשוחח ואת כותבת לעצמך את כל מה שעשית!"

מוריה מיהרה לציית לדברי החברה. היא סיימה את שיחת הטלפון והחלה לכתוב, לכתוב, ולכתוב. את הכתיבה הזו היא ממשיכה עד היום, וממליצה עליה בחום לכל אישה ואם, שמחפשת בסך הכל לקבל כוחות בתוך יומיום עמוס, שגרתי ולעתים קרובות גם סוחט.

המטרה: להתמלא

"אני אישה רגילה", היא אומרת כשאני מבקשת ממנה לספר על עצמה, "ברוך ה' זכיתי להיות אשת אברך, ומבחינתי זה הדבר המשמעותי ביותר בחיים שלי, כי הלימוד של בעלי ממלא גם אותי. לאחר שהתחתנו חיכיתי קצת עד ההיריון הראשון, ובמהלך הזמן הזה הספקתי להתבונן על עצמי מבפנים וללמוד דברים שלא הכרתי. גיליתי שיש עולם שלם שמתרחש מתחת לפני השטח, וניסיתי לתרגם אותו למילים ולמשפטים". מוריה אהבה מאז ומעולם לכתוב, ומבחינתה היה זה אך טבעי להעלות את הדברים על הכתב.

ההתבוננות הפנימית הזו ליוותה אותה גם אחרי שהחלו להיוולד ילדיה בזה אחר זה. "הייתי יושבת בצד, מתבוננת בילדים שלי בזמן שהם משחקים, ואוספת לי בדרך תובנות קטנות מהחיים".

מה למשל?

"הייתי מרגישה את ההנאה מלראות את הילדים שלי יחד, ואומרת לעצמי: 'היי, גם הקב"ה מתבונן עליי בדיוק ככה, וגם הוא נהנה לראות שאני עושה את רצונו'; הייתי ניגשת לשטוף כלים ומהרהרת בליבי על כך שכאמא אני זוכה לשטוף כל כך הרבה פעמים אותה צלחת, לנקות שוב ושוב את אותה רצפה, והכל בסבלנות, כי זוהי השליחות שלי. התובנות הקטנות האלו סייעו לי להבין מה זה אמא ומה כולל התפקיד שלי בעולם".

התובנות האלו המשיכו להוביל אותה קדימה. "בעברי הייתי טיפוס שקורא כל היום תהילים ומעיין בספרי מוסר והגות", היא מספרת על עצמה. "מרגע שהגיעו הילדים לעולם, זה פתאום פחות מצליח לי. למשל אחרי הדלקת נרות שבת, אני כל כך רוצה לשבת ולהתפלל קבלת שבת בנחת, אבל עם ילדים זה פשוט לא הולך. בתחילה הייתי מרגישה נקיפות מצפון, כביכול מה שווים ההספקים שלי אם לא קוראת תהילים או אם אני כועסת על הילדים? אמרתי לבעלי פעם שאם הייתי מקבלת כסף על ייסורי המצפון כבר היו לנו כמה נכסי נדל"ן מושקעים, אבל מכיוון שאני לא מקבלת כסף, אני צריכה לפתור אותם באופן דחוף. האמת היא שלפעמים הייתי אפילו מקנאה בבעלי, כשראיתי אותו שומר על הילדים ופשוט 'נמצא איתם', בשונה ממני שרק יושבת ומתייסרת במחשבות..."

אבל המחשבות הרבות, הובילו אותה, כאמור, לעוד ועוד תובנות על החיים. את התובנות האלו היא החלה למסור במסגרת הרצאות העצמה לנשים וכן לפרסם אותן בטורים בעיתון אינטרנטי שהיא מפיצה בקרב נשים. "גיליתי פתאום שההרהורים האישיים שלי שמעסיקים אותי כל היום, הם בעצם הרהורים שחווה כל אישה ואם. הם תוקפים אותנו מתוקף היותנו אימהות, והם כל כך הגיוניים. עם הזמן התחלתי לקבל עוד ועוד טלפונים מנשים שרוצות לספר על תחושות דומות, ופתאום התוודעתי לצורך הגדול הזה – לחשוב, לדבר ולהבין שגידול הילדים מביא אתו הרבה תהיות ומחשבות. השאיפה הסופית שלי בכל החיזוקים שאני נותנת לכולן היא להפיץ את התחושה של 'בלעדיך למה לי חיים'. כנשים ואימהות יש לנו הזדמנות לחוש את קרבת ה' ממש בכל יום ובכל שעה, ובלעדיו החיים שלנו פשוט לא שווים".

זה מה שהוביל אותה לצאת לאחרונה ביוזמה מעניינת – 'פנקסים ממוגנטים' להצמדה על דלת המקרר. "הפנקס הוא למעשה בעל 40 דפים ומחובר למקרר. יש בו דפים שונים עם כותרות שונות, כאשר לכל כותרת יש עיצוב משלה ומשפט חיזוק המשתנה מדף לדף. בין הכותרות ניתן לראות לדוגמה 'דברים טובים שעשיתי היום', או 'תפילה אישית', 'פרגון לעצמי', וכדומה. זה מגיע עם עט ומעטפה לשמירת הדפים".

מתי את ממליצה להשתמש בפנקסים האלו?

"אני יכולה לספר על עצמי - לפני כשבוע התחיל להחשיך והייתי צריכה להכניס את הילדים הביתה. ממש לא היה לי כוחות להתחיל ארוחת ערב, מקלחות והשכבה, בטח לא עם מצב הרוח המעפן שהם היו בו ועם הכוחות הדלוחים שהיו לי. לקחתי דף של 'תפילה אישית' וכתבתי כמה דקות. הילדים אפילו לא שמתי לב, אבל לי זה נתן כוח, והכניס אותי לעמידה הנכונה מול הילדים, מול עצמי, מול הקב"ה כדי להתחיל את הסרט-נע".

איך הגיבו נשים שרכשו את הפנקסים?

"התגובות היו ממש מדהימות", מתרגשת מוריה, "בעיקר על הרעיון שחיזוק יכול להיות גם משהו קטן ולאו דווקא משהו גדול כל פעם מחדש".

בתוך המרוץ היומיומי - למי יש זמן לכתוב בכלל?

"אני לא חושבת שצריך לכך זמן, אלא מספיקה דקה או שתיים של כתיבה. לא סתם קראתי למגנטים האלו 'מילוי ממגנט', כי באמת לאחר הכתיבה מקבלים כוח להמשיך לעשות דברים בבית".

להאמין בעצמי

במהלך הכתיבה והעיסוק בנושא, עולות לך גם שאלות שנותרות חסרות מענה?

"כן, בוודאי. הרבה מאוד שאלות אמוניות, שבסופו של דבר מופנות בדרך כלל לבעלי. אני זוכרת את עצמי אחרי לידת הבן הראשון כשאני תוהה ולא מצליחה בשום אופן להבין מה הקב"ה רוצה ממני. הרי אם הוא רוצה שאהיה אמא בריאה וחזקה, אז שיגרום לתינוק לישון בלילה, כדי שאוכל לתפקד ביום. אחרת אין סיכוי שאצליח לעבוד אותו. יש גם הרבה שאלות שמעסיקות אותי בנוגע ללימוד התורה של בעלי, כמו למשל - האם הקב"ה רוצה שאטריח אותו לצאת מהכולל כדי להחזיר את הילדים מהגן, וכך יהיה לו פחות זמן וכוח ללמוד?

"יש לי גם ילד מאתגר בבית, עם בעיות תחושתיות מאוד קשות. היום אנחנו כבר ברוך ה' יודעים להתמודד עם זה, אך הייתה תקופה ארוכה בה לא ידענו מה לעשות. במשך שעות הוא היה נשכב על הרצפה ודופק ראש בקיר. מזל שיש לי קצת הומור ושהצלחנו לעבור את הקשיים האלו. כיום אני כבר יודעת לעשות לו את העיסויים הנדרשים כדי לאזן, אך במהלך התקופה של ההתמודדות התקרבתי מאוד להקב"ה. הבנתי גם את החשיבות בשמירה על הגוף שלנו, וכמה חשוב שלא רק אטפל בילדיי, אלא שאדאג גם לעצמי לתוספי מזון נדרשים ולפעילות גופנית. בכלל, זה קידם אותי הרבה יותר למודעות.

"אני חושבת שהחשיבה והכתיבה גם מעלות לי בעיקר - חזרה לעצמי. לדוגמה, אם למשל אני מתוסכלת מכך שבעלי לא לקח אחריות על משהו, אני יכולה די מהר לשים לב שבעצם זה כיסוי של תסכול על עצמי, שאני לא לקחתי אחריות בעניין הזה או דומה לו... זה מוביל כמובן לאפשרות של בריחה להאשמות או בחירה לעבודה אישית.

"והעיקר", היא אומרת, "למדתי להעריך את עצמי גם אם הבית שלי אינו כליל השלמות. אני יודעת שלבית הפרטי שלי יש צבעים משלו וזרקורים משלו, הם שונים משל כל השכנות האחרות, ואם אזכה להעריך את הבית שלי – אזכה לשכינה. זוהי תמצית החיים שלי".

ליצירת קשר עם מוריה: moriyatal@gmail.com