תחבורה ציבורית בשבת: האם אין גבול להתרסה נגד כבוד שמים?

לחוצפה אין גבול. לא, אנחנו לא מתכוונים למה שקורה במדינה עכשיו וכבר בעצם במשך תקופה די ארוכה, אנו כותבים על פרשת השבוע. רק במקרה (או שלא) זה בדיוק מתאים גם לאקטואליה.

אחרי כל התככנות והרמאויות שלבן מנהל נגד יעקב החל מפגיעה בחיי הנישואין שלו וכלה ברמאויות מולו כמעסיק – עליהן קראנו לאורך הפרשה, אנו מגיעים לסיום. יעקב נוטש את ביתו של לבן בהסכמתן הנלהבת של רחל ולאה בנותיו, וכאשר לבן רודף אחריו הוא מצהיר לא פחות מאשר 'הבנות בנותי והבנים בני וכל אשר אתה רואה לי הוא', כאילו יעקב קיבל את הנישואין בחסד ורכש את הצאן ברחמים.

זה נשמע בלתי נתפס עד שמתבוננים ימין ושמאל ורואים שהאנשים הבלתי הגונים והתככנים, תמיד צודקים, תמיד הוגנים כביכול, וכנראה בהסתכלות המעוותת שלהם הם באמת חושבים כך.

כן, זה גם אקטואלי, אבל לא חדש בעצם, כך טבעו של אדם וכדאי להפנים זאת בהתנהלות מול אנשים כאלו.

ידועים דברי הגמרא ש'בעיקבתא דמשיחא חוצפה יסגי' התרגום המדויק הוא שהחוצפה תתרבה בתקופת טרום משיח. לדעת כל גדולי הדורות אנחנו כבר הרבה זמן בתקופה הזו – ואם צריך הוכחות נוספות אז ריבוי החוצפה היא אחת מהן. חוצפה איננה רק יחס בלתי הולם למבוגרים וכדומה, חוצפה היא בהחלט דוגמת מה שראינו אצל לבן, ומה שנקרא לפעמים עזות פנים וחוסר בושה.

המעניין הוא שלדעת כמה מקורות מהוה פרשת לבן ויעקב בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים' (קדימון) - לתקופה של 'עקבתא דמשיחא', וכפי שציינו לעיל אכן התופעות דומות ואנו חווים את השפעת בעלי החוצפה והעזות מנהלים את העניינים ומשתלטים על המדינה תוך גלגול עיניים צדקניות של דורשי טוב לעמם ולארצם.

פן נוסף של חזרת ההיסטוריה הוא בעובדה שהמציקים ומצירים לשלומי אמוני ישראל – אינם דוקא זרים, אלא גם בני עמם, כפי שלבן שלא מכבר הציג את עצמו על תקן של בן משפחה באמרו ליעקב 'אחי אתה', והוא כן היה בן משפחתו עוד בטרם נישואי בנותיו ובודאי לאחריהן, והנה הוא הופך למי שמסמל את הרצון לאבד את עם ישראל כאמור בהגדה של פסח 'ארמי אובד אבי'.

להכעיס את המלך בביתו

כשחנוכה כבר כה קרוב ונוקש על פתחינו המחכים לאור הנרות שיאיר בהם, מעניין לראות איך הרעיון מתחבר גם לימים אלו.

במקראות וכך גם במדרשים, נמשלת יון לְעַז כאמור על יון בדניאל פרק ח' 'וצפיר העיזים הגדיל עד מאד'. וכן לנמר (בדניאל פרק ז' ורש"י שם) בעלי חיים שיש בהם עזות. 'עז כנמר' מגדירה המשנה. כמו כן דברי הגמרא במסכת ביצה דף כ"ה ע"ב שם נראה ששורש השם עז הוא ממידת העזות. גם כך המשלתה של יון לנמר מבטאת רעיון זה. מדוע יון מסמלת עזות באופן מיוחד?

כותב על כך רבי לוי יצחק מברדיטשוב בספרו 'קדושת לוי' - "אין לך מעיז מן מלכות אנטיוכוס הרשע ...מי שעובר פי המלך בביתו הוא יותר מעיז ממי שעובר דיבורו מחוץ לבית, כן הוא העיז שרצה להעבירם מחוקו רצונו בהיות בית המקדש קיים, לא כן מצרים ומדי פרס שלא היה אז בית המקדש בגלל כן נקרא צפיר העיזים שהוא המעיז יותר".

במילים פשוטות יותר, יון מתייחדת בכך שהיא אינה גלות מחוץ לארץ ישראל, היא גם אינה מחריבה את בית המקדש – הכל נשאר כביכול 'המלך בביתו', ותוך כדי כך יון מנסה להשליט את תרבותה על עם ישראל עד כדי כך שרבים מהם 'מתייונים'. לא רק שיון מצליחה לעשות שמות בחינוך היהודי, היא בולעת גם את הזהות היהודית, וכל זאת תוך כדי היות העם בארצו ועל אדמתו תוך כדי קיומו של בית המקדש בתפארתו... זו חוצפה 'הגם לכבוש את המלכה עמי בבית'?

ושוב אל המציאות שלנו, העובדה שבארץ ישראל מתקיימים חיים שלא במתכונת יהודית – ולא רק כחטא אלא כמדיניות - היא כשלעצמה מתריסה ומחוצפת. גם כשבית המקדש איננו קיים, ארץ ישראל היא המקום הקדוש ומקום שכינה – ויש כאן הכעסת המלך בביתו. אולם יתירה מזאת בחומרתה ובחוצפתה היא ההתרסה המגמתית של חילולי שבת מאורגנים, חילול הדגל של העם היהודי, חילול שרידי היהדות שעדיין חלים על הפרהסיה הציבורית – זהו חטא חמור ועזות פנים שתוצאותיה מי ישורן. כמה חבל שההצטרפות למועדון החצופים הללו נעשית לטרנד, ורק ראשי ערים בודדים עומדים בגלוי ובגאוה נגד המגמה המטרידה.