אסתר פרסטר: "בגיל 17 גיליתי שאני יהודיה"

"מה את רוצה לשמוע, בעצם?" תוהה מעט אסתר פרסטר, "אני כמו כולם. לומדת, עובדת, מתקדמת ברוך ה', הכול נפלא. על איזו שונות את רוצה לשמוע?" היא באמת חלקה ושמחה כל כך, ואני כמעט מתפתה להאמין לה. אבל כשאני רואה את התמונות המגוונות התלויות על קיר ביתה – וכל דמות משפחתית שם מספרת על עולם אחר ומרתק, אני מבינה שלא טעיתי.

דווקא היא, למודת ניסיון ארוך כשונה בין שווים, יכולה לאלף אותנו מתובנותיה המחכימות.

תחנה ראשונה: ניגריה

אסתר נולדה בפולין לאמא יהודיה ואבא ניגרי. "יותר נכון - יש לשניהם אזרחות פולנית, אבל בעוד אמי נולדה בפולין, אבא שלי נולד בניגריה", היא מדייקת.

איך הם נפגשו כששניהם באים משני קצוות המדינה?

"בדיוק היום בבוקר חשבתי בהשתאות: איך הגעתי לפה? איך קרה הפלא הזה? איך ה' תכנן את זה? זה באמת נשמע לא הגיוני, אבל הסיפור מתחיל בכלל מניגריה: אבא שלי נולד בכפר ניגרי קטן. כשהיה בן שתיים עשרה נפטר אביו, ואחד מהדודים לקח עליו חסות. הוא טיפל בו במסירות ואפילו שלח אותו ללמוד באוניברסיטה, בפוליטכניקה הניגרית. הדוד מימן לו את כל ההרצאות והלימודים כדי שתהיה לו השכלה נאותה. התרבות הניגרית מלאת משפחתיות ומסירות, באופן שאנו כלל לא מבינים. לסבא שלי היו ארבע נשים, וכולם במשפחה עזרו לכולם. הוא היה ראש השבט, קשוח ונכבד מאוד, ורוב הכפר היה מורכב מצאצאיו. אבי אמר לי לפני כעשר שנים, שבכפר הקטן ההוא יש לי יותר ממאה ושלושים בני דודים מדרגה ראשונה. אולי היום הם כבר התפזרו לכל העולם... הם מתגוררים בדרום ניגריה ומשתייכים לדת הנוצרית, ואינם מוסלמים כמו המתגוררים בצפון ניגריה. איכשהו, לא נראה לי שאבקר שם בזמן הקרוב. מבחינה פוליטית זה לא בטוח, סבי וסבתי נפטרו כבר מזמן, והתמונות המפחידות של סבי - ראש השבט המנוח, גם לא גורמות לרצון עז להיפגש...

"אבי למד באוניברסיטה, ובאחד הימים אחד מבני דודיו סיפר לו שנוצר שיתוף פעולה עם מדינות זרות להחלפת סטודנטים, ואם הוא רוצה ישנה אפשרות להגיע לאוסטריה ללימודים גבוהים. הרעיון מצא חן בעיני אבי והוא ניגש למבחני הקבלה, יחד עם אלפי סטודנטים נוספים מרחבי ניגריה שביקשו להתקבל לתוכנית. הוא עבר את כל המבחנים בהצלחה גדולה, כאחד מתוך שלושה סטודנטים שעברו את מבחני הסף בציונים גבוהים, וקבל הודעה חגיגית על קבלתו לפרויקט. אך יחד עם האישור, הודיעו לו הבוחנים שמדובר בטיסה לפולין ולא לאוסטריה. פולין של שנות ה-80 הייתה אז מדינה קומוניסטית, בשליטת ברית המועצות, ואבי התאכזב מאד על השינוי בתוכניות. הם הודיעו לו שהטיסה אמורה להיות בעוד שבוע, והוא כבר החליט לבטל את הצטרפותו.

"מארגני הטיסה התעקשו וטענו: 'ממילא התקבלת לתוכנית, קח את כרטיס הטיסה ותחשוב במשך השבוע אם לנסוע או לא'. הוא הסכים בחצי פה, לקח את הכרטיס והלך משם בידיעה שהוא לא נוסע.

יום לפני הטיסה הגיע אליו אחד הדודים ואמר לו: 'אין לך מה לחפש פה, בניגריה. תכניס כמה בגדים למזוודה, תיסע, תראה מה קורה שם, תנסה משהו חדש, ומקסימום תחזור'. הוא כמעט הכריח אותו לצאת לדרך".

תחנה שניה: פולין

והניסיון צלח? כיצד חווה הסטודנט הניגרי את מעבר היבשות והצניחה לעולם זר ומוזר?

"אכן, זה היה מעבר מהמם חושים עבורו. אבי נחת יחד עם שני חברים מהאוניברסיטה על אדמת פולין. מדינה לא מוכרת וגם לא מסבירת פנים, בוודאי לא לכהי עור כמותם. הסטודנטים הנבוכים נשלחו לאוניברסיטה בוורשה, אך המנהלים שם התנערו מיד ואמרו שזו כנראה טעות, והם לא אמורים ללמוד אצלם. משם הם הועברו ללודז' – וגם שם טענו המנהלים שהם לא מקבלים סטודנטים מניגריה ועליהם לפנות לקראקוב. גם בקראקוב לא הסכימו לקבל אותם והסטודנטים הזרים נשלחו לעיירה קטנה ואלמונית בשם ז'שוב. זו הייתה עבורם אכזבה נוספת במסע הטלטלות, אבל לא הייתה להם בררה והם פשוט נשארו במקום. באוניברסיטה המקומית והקטנה אף אחד לא היה דובר אנגלית, ואבי נאלץ ללמוד פולנית במהירות – כי אחרת לא הייתה לו כל דרך לתקשר.

"בתקופת לימודיו בז'שוב, פגש אבי באמי. היא למדה בלובלין הרחוקה, אבל בני משפחתה התגוררו בז'שוב. היא לא ידעה מאומה על יהדותה, ורק ידעה שאימה באה ממשפחה יהודית וניצלה בשואה. אימה ניתקה כל קשר עם היהדות, ואפילו התאמצה להפגין סממני דבקות בדת הקתולית. במדינה האתיאיסטית לא הייתה משמעות לדת היהודית, והשניים – פולניה ממוצא יהודי ובחור ניגרי, החליטו להקים יחד את ביתם. אמי אפילו לא הבינה את הבעייתיות שיש בנישואין כאלו.

"הכול התפלאו מאד על הקשר המוזר ביניהם, איך יתכן שאפריקאי מתחתן עם פולניה? זה היה לשיחת היום בעיירה. נראה לי שעד היום תושבי העיירות הקטנות לא מסוגלים לקבל מישהו שנראה שונה מהם. אני נולדתי בשעה טובה, בבית חולים בלובלין, בת בכורה במשפחה, ופתאום הגיעה המהלומה. אבי נאלץ לחזור לניגריה.

"מתברר שמדינת ניגריה מימנה את לימודיו, במסגרת תכנית ממשלתית שהתנתה את תשלום הלימודים בחזרתו של הסטודנט לניגריה, כדי שיעבוד שם. הוא כבר היה אב לתינוקת רכה, אבל התנאים היו קשוחים, ותוקף הוויזה שלו פג. הפולנים לא התחשבו בנתונים האישיים, ולא הסכימו לתת לו אזרחות פולנית. בלית ברירה נפרד אבי ממשפחתו הצעירה וחזר לניגריה.

"בניגריה הוא עבר הרבה הרפתקאות, כשהקשר בינו למשפחה נשמר בקושי. טלפונים ניידים לא היו קיימים אז, ושיחות הטלפון היו יקרות להחריד. המכתבים הוחלפו בינו לבין אמי בקצב איטי כשהם מנסים לגשר על פני המרחק הבין-יבשתי. רק בסביבות 1993, כשהייתי בת תשע, הצליח אבי לחזור אלינו לפולין. הקומוניזם קרס, וברוח הדמוקרטית שפשטה באזור – העניקו הפולנים ויזה גם לאבי, וסוף סוף התאחדה המשפחה. אחר כך נולדו לי אח ואחות נוספים, והוריי קנו בית והתבססו".

איך מנהלים חיים משותפים, כשהאב ניגרי והאם פולניה? האם הפערים לא גדולים מדי?

"קודם כל אדגיש שוב שאמי לא הבינה את הבעייתיות האמתית, בכך שהיא נישאת לגוי. מיותר לציין שזו בעייתיות גדולה יותר מהשילוב של אב ניגרי ואמא פולנייה. רק היום אני מבינה את זה.

"באופן מעשי אני יכולה לציין שהוריי גרו בפולין, ואורח החיים הפולני השפיע עליהם ועלינו יותר מהתרבות הניגרית. אמי היא פולניה אמתית, נותנת את כל-כולה לבית ולעבודה וקשורה מאוד למשפחה. היא הקימה עסק מצליח של קופות חולים פרטיות, ומנהלת אותו ביד רמה על מאות המטופלים שיש לה. בלי להתחשב כלל בעבודתה התובענית – היא עושה הכל בבית בעשר אצבעותיה, מבשלת, מנקה, מכבסת, ולא מסכימה לקחת שום עזרה. אפילו לאחיי הצעירים שלומדים באוניברסיטה היא מבשלת יום יום ומציידת אותם באוכל ביתי ובריא, בלי להסתמך על אף מסעדה או חנות מזון. בכל פעם שהיא עוברת בשוק, היא קונה את כל מה שמוצאת לפי העונה, וכובשת, מבשלת, מחמיצה, משמרת ומאחסנת הכול במחסן שמתחבא במדרגות מתחת לבית שלנו. אם יקרה משהו חס וחלילה, החנויות נסגרות, או קטסטרופה אחרת של סוף העולם, שלא תבוא, אנו מסודרים עם אוכל לשנתיים... ככה היא אמא שלי. מה שנקרא, פולניה אמתית.

"אבי שונה ממנה מאד, וכפרופסור הוא מלמד באוניברסיטה וגם מוסר שיעורים פרטיים לתלמידים. השיעורים שלו מפורסמים מאד בין הסטודנטים. הוא בעל אופי חזק אבל שקט. מדי בוקר מוקדם, לפני צאתם לעבודתם היומית, תוכלו לראות אותם עובדים ביחד בגינה הגדולה שסביב הבית: מעדרים, מנכשים ומטפלים בצמחיה הענפה במלוא המסירות והאהבה. הם למדו להסתדר, כשאימא הופכת להיות דיפלומטית יותר, ואבא ראש השבט שלנו, אבל שלא כמו אביו, הוא קשור וקרוב מאד לילדיו".

אחת מול כולם

איך הרגשת את, כילדה קטנה למשפחה מעורבת?

"אף פעם לא חשבתי על עצמי כשונה. הורי תמיד אמרו לי: "לא משנה איך את נראית, או מאיזו משפחה את באה. מה שהכי חשוב הוא השכל שיש לך. תהיי את! תלמדי להתמודד בעולם הזה, להילחם על מה שחשוב בשבילך, ואם את יודעת מה לעשות - לא משנה מאיזה רקע את באה. כי בסופו של עניין את תמיד יכולה להסתדר.

"לאבי היה חבר נוסף ממשפחה ניגרית, שהתגורר באותו כפר, הגיע אף הוא לפולין והקים בה משפחה. הם לא חשבו כמו ההורים שלי, והיו בטוחים שאם יש להם ילדים מעורבים צריך להחביא אותם בקופסה ולגונן עליהם בלי סוף, כי הם שונים ומשונים. אותי ואת אחיי לא גידלו כך. זרקו אותנו למים עמוקים ולימדו אותנו להתמודד ולשחות.

"אם היו אנשים שלא כל כך אהבו אותי, פשוט לא התייחסתי אליהם. אני בכלל לא זוכרת תגובות חריגות למראי, תמיד הייתי אנרגטית ופעילה, כך מעידה אמא שלי, ואף פעם לא עצרתי לבדוק מה אומרים עלי הסובבים אותי".

היית כה מחושלת ואיתנה כבר מגיל קטן?

"מה הבעיה? אם יש כמה כלבים ביחד, ומביאים לידם חתול קטן, והוא אף פעם לא יוצא מהשכונה להכיר חתולים אחרים, הוא יחשוב באמת שגם הוא כלב... והוא בדיוק כמותם.   מעולם לא חשבתי שאני אחרת מכולם. גם כשהגעתי כאן לארץ, לא הפריע לי המוצא שלי. אם מישהו אומר משהו לא לעניין, אז אני פשוט לא מסתכלת ולא מגיבה. אגב, כאן בארץ שמתי לב שעולים רבים שפוגשים אותי, השאלה הראשונה שלהם היא 'איך את מתמודדת?', ואני בכלל לא מבינה את השאלה. הם כל כך מרוכזים בשאלת השונות ובעניין של כן גזענות או לא גזענות, ולא מסוגלים לראות אותי כעוד אחת, רגילה, כמו כולם. הם רק רואים את הצבע שלי ונדרכים.

"גם כשאני לא מתקבלת למקום מסוים שרציתי, או שאני חושבת להיכנס לעבודה מסוימת – ולבסוף אני מקבלת תשובה שלילית, לעולם לא אחשוב: טוב, זה בטח בגלל שאני ממוצא מעורב. או – בטח בגלל שאני פולניה/ לא מקומית/ או כל סיבה חיצונית אחרת. מה פתאום? מה הקשר בין קבלה לעבודה לצבע העור ולמוצא? יכול להיות שאני לא מתאימה בגלל נתונים אחרים, אולי ההשכלה שלי לא מספקת לדרישות המשרה, ואולי הגיע לפניי מישהי שמתאים יותר והם לא צריכים עוד עובדים. זה הכול. אם אני רוצה מאד להיכנס או לקבל משהו מסוים, אתפלל לקב"ה ואבקש ממנו. הוא יחליט אם זה מתאים לי או לא, ואם זה טוב עבורי או לא. כי זו האמת - לא כל מה שאנו רוצים, באמת מיועד עבורנו. לכן אין שום סיבה לתלות כל אכזבה במוצא שלי, כי הוא פשוט לא סיבה.

"בכלל, לא כדאי להשוות בין מה שיש לנו לדשא של השכנים. אם אסתכל על הסובבים ואבדוק כל הזמן מה יש להם ומה יש לי, מה הם קבלו ומה אני – לעולם לא אצליח לשמוח בחלקי. ובוודאי לא אשמח אם אאשים את כל העולם בכישלונות ובחסרים שלי. במקום להתלונן ולהרגיש מקופחת – תמיד אעדיף לבדוק בעיניים פקוחות: מה חסר לי? מה אני צריכה? ומה אני יכולה לעשות כדי להשיג אותו? מה שביכולתי ובאמת מגיע לי – אף אחד לא יוכל לקחת ממני. כי רק הקב"ה אחראי על כל ההצלחות והוא, יתברך שמו, בוודאי שלא מסתכל על צבע העור...

"לא מזמן אמרו לי ידידים חוצניקים בהשתוממות: 'איך את מדברת! את ממוצא מעורב, מתגוררת לבד, בלי קהילה הומוגנית, ובלי תמיכה משפחתית בארץ, ובכל זאת יש לך עוז לדבר ולדרוש כמו כולם?' אבל אני רק חייכתי והסברתי: "אלו לא החסרונות שלי. זה הכוח שלי! רק בזכות אלו עבדתי תמיד בכל הכוח, השקעתי הרבה יותר בכל מטרה, ולמדתי כיצד להתקדם עוד ועוד בלי להתייאש".

תחנה שלישית: אנגליה

מתי בעצם, הגעת ארצה?

"לפני שהגעתי לארץ הייתה לי תחנה קודמת ומשמעותית מאד בלונדון. לאחר שסיימתי את בית הספר התיכון, שלחו אותי הוריי ללמוד ולהתפתח בלונדון. הם התאמצו לממן לי את שכר הלימוד בהתחלה, ובהמשך עבדתי ולמדתי כדי לממן את שכר הדירה שלי. בלונדון הוצאתי תואר ראשון ותואר שני, אבל יותר מהלימודים האקדמיים, רכשתי שם ידע יקר בהרבה: דווקא בלונדון, הרחק מהבית, גיליתי את יהדותי. למעשה, כשהייתי בת שבע עשרה סיפרה לי פעם אמי בסוד כי אמה היא בת למשפחה יהודייה. אבל זה לא אמר לי כלום, פשוט כלום. אפילו לא ידעתי שבעקבות זאת גם אני זוכה להיות יהודייה.

"באוניברסיטה שוחחתי עם כמה סטודנטים, ואחד מהם, בחור פולני, סיפר לי שהוא מצא במשפחתו שורשים יהודיים. לא הופתעתי. באותם ימים, ולמעשה עד היום - כמעט כל פולני שלישי מחפש קשר יהודי וגם מוצא. זה ממש אופנתי שם. לצערנו, הייתה התבוללות עצומה בפולין – אם זה קרה לפני השואה במשפחות שלא שמרו על הדת (כמו סבתי שנישאה ללא יהודי), אם במהלך המלחמה, כאשר יהודים הסוו את זהותם כדי לשרוד, ואם לאחריה, כאשר ניצולים רבים העדיפו להמשיך ולהסתיר את יהדותם ולהיחבא מכל צר ועוין. כך כיום לשליש מהאוכלוסייה הפולנית  יש שורשים יהודיים, ורבים מהם אבדו לעמנו לנצח.

"באותו יום, כשסיפר לי הסטודנט על חיפושי השורשים שלו, הערתי לו כבדרך אגב שגם לי יש שורשים כאלו, וסבתי – אמה של אמי, היא יהודייה. הוא חשב לרגע ואמר לי: 'אם אמה של אמך יהודייה – גם את יהודייה'. זה היה נשמע לי כמו בדיחה לא מוצלחת. 'מה פתאום? אתה לא מבין במתמטיקה', צחקתי, 'אני רק רבע יהודייה'.

"אולם למרבה הפתעתי הוא התעקש ועמד על שלו: 'לא ולא, לפי ההלכה את יהודייה. לא רק סבתא שלך, אלא גם אמך וגם את'. הייתי המומה, אך כשהשתכנעתי שהוא צודק – אמרתי לעצמי בהחלטיות – אם אני יהודייה, אני גם רוצה לנהוג כיהודייה. אולם מה עלי לעשות? מה זה אומר, להיות יהודייה?

"במושגים המעטים שהיו לי אז, ידעתי על יום המנוחה של היהודים, ובו במקום החלטתי לשמור שבת. קניתי ספר הלכה, קראתי אותו בכוחות עצמי ומדי שבוע שמרתי שבת ככל ידיעותיי הדלות של אותם ימים. אני לא חושבת שהבנתי הכול, אבל התחלתי, וזו הייתה התחלה אמתית ומלאת נחישות.

"בינתיים הספקתי להתחתן, לעבור לגור בצפון לונדון ולהמשיך לשמור שבת. סיימתי את התואר השני שלי, והתלבטתי היכן כדאי לי להמשיך ללמוד לדוקטורט. הייתה לי מחשבה שאולי אסע לארץ היהודים כדי לעשות שם את הדוקטורט, אך אם כך – אמרתי לעצמי – אני לא נוסעת למדינה זרה בלי להבין את השפה המדוברת בה. שמעתי על מורה טוב לעברית והתחלתי ללמוד אצלו פעמיים בשבוע.

"ואז הגיע ראש השנה, והמורה המליץ לי ללכת לחב"ד. מי זה חב"ד? מה זה? מה יש שם? לא ידעתי, אבל הסכמתי. הלכנו לבית חב"ד, לקחתי סידור ובקשתי להתפלל הישר מהמקור העברי. לא הרשיתי לעצמי לעיין בתרגום האנגלי, אף על פי שהייתי עדיין בשלבי רכישת הא' ב', אבל עקשנית שכמוני לא הרפתה, והתפללתי במאמץ ובגמגום את כל התפילה בלשון הקודש. זה לקח לי הרבה זמן, אבל אמרתי לעצמי: יש כל  כך הרבה דברים שאיננו מבינים, לא נורא. יהיה לי עוד דבר אחד שאיני מבינה. ודווקא בזמן שהתפללתי, הייתה לי תחושה נעימה מאד. הרגשתי שאני 'בבית', הרגשתי שאני מבינה כל מה שקורה אתי מאז נולדתי, אני לא לבד עוד.

"מאותו ראש השנה נמשכתי לקהילה היהודית בעיר. פגשתי חברות יהודיות נפלאות, ולאט לאט הבנתי את גודל הזכות בהיותי יהודייה. זה כבר לא היה נתון סטאטי בתעודת הזהות. זה הפך למרכז חיי. משפחות יהודיות הזמינו אותי להתארח אצלן בשבתות, חברות קראו לי ללכת איתן לשיעורי תורה, ומיום ליום התרחב והעמיק הידע שלי ביהדות – ובעקבות זאת, גם אורח חיי השתנה בצעדים גדולים, משמחי לב.

"עדיין עבדתי בקליניקה במרכז העיר, יצאתי עם חברות ולמדתי במקביל בלי הפסקה. הייתי עמוסה מסביב לשעון, אבל מאושרת".

תחנה רביעית: ארץ הקודש

"ואז סיפרה לי חברה על תכנית של משרד החינוך בישראל, שהם מממנים כרטיסי טיסה למי שמתנדב בארץ למשך תקופה. 'נשמע מעניין', אמרתי לה, 'אבל אני חייבת לחשוב על כך. לא יכולה לקום ולנסוע בין רגע'. החברה לא הרפתה: 'מה אכפת לך, לכי תירשמי אחר כך תחשבי'.

"'אם לא יועיל לא יזיק', היא אמרה לי, ובדיוק כמו אבי, שנים קודם לכן, הסכמתי ומילאתי טפסים בעקבות דחיפתה הנמרצת. עברתי את ראיונות הקבלה וקבלתי אישור, ודווקא כשהשתכנעתי לנסוע ולהתלהב, הגיע פתאום המוקש: הם בקשו ממני לשלוח להם דרכון סרוק, ולפתע התקשרו ואמרו: 'אנו מצטערים, לא ידענו שאת פולניה. התוכנית מיועדת רק לתושבי אנגליה'.

"זה היה לאחר שהודעתי בעבודה על עזיבתי, והכול היה מאורגן לקראת הנסיעה, איך אבטל כך את הכול ברגע האחרון? לא התייאשתי, דברתי עם הממונים ועם הממונים עליהם, הוכחתי את ידיעותיי באנגלית כשפת אם, והגעתי עד למשרד החינוך בארץ, וברוך ה' – בסוף קבלתי אישור. בשנת תשע"ד (2014) זכיתי לעלות ארצה. התנדבתי כשנה בבאר שבע, ואחר כך נכנסתי ללמוד במדרשה. בהמשך עברתי גיור, כי לא היו לנו מסמכים ברורים המאשרים את יהדותי. סבתי המפוחדת החביאה ושרפה את כל המסמכים האישיים שלה מרוב אימה, והמוצא היחיד היה להתגייר. זה לא היה קל מבחינה נפשית, אבל ברוך ה', עברתי גם את זה, ואפילו השתלבתי מאז בעבודתי במשרד המשפטים והשתקעתי בארץ הקודש. היום אני גרה בירושלים – בכיכר הדווידקה. מחלונות ביתי יש לי נוף להר הבית, וכבר מעכשיו אני מתכוננת לרגע בו אראה את בית המקדש יורד אלינו משמים...".

איך קיבלה משפחתך את ההתחזקות שלך ביהדות?

"אמא שלי לא הבינה מה עובר עליי שם, בלונדון, אבל כשהבינה שזה עושה לי טוב, ואני מתחברת לעצמי ומתקדמת - היא שתקה. לאבא שלי היה קשה יותר עם החזרה שלי בתשובה. כשהוא נסע לניגריה הוא התנצר, וחזר אלינו לפולין כנוצרי דתי. כשראה שאני מתחברת לשורשיי היהודיים, הוא הצטער. לדעתו ולדתו, מי שלא מאמין בנצרות – הולך לגיהינום, והוא לא יכול היה לחשוב שזה הסוף שמצפה לי... שוחחתי איתו רבות והתאמצתי להרגיע אותו. אמרתי לו, שכולם מודים שהנצרות הגיעה מהיהדות, ובסוף בטוח יהיה לי טוב בעזרת ה'. הוא לא השתכנע בקלות, אבל דווקא כשהגיע לארץ לבקר אותי, ירדה התנגדותו. הוא ראה כמה אני שמחה, הכיר את מי שאני מכירה והתפעל מהיהודים שפגש. הוא הבין שטוב לי כאן מאוד, ולבסוף אמר לי: 'עכשיו אני מבין. זה מה שאת צריכה לעשות, וזה מה שאני צריך לעשות, וכל אחד בשלו'.

"אחי ואחותי גם הם התעניינו מעט ביהדות בעקבות הביקורים פה בארץ, וזה משמח אותי מאוד. בשבוע הבא בני משפחתי יגיעו לבקר אותי שוב ואני מתרגשת מאד ומצפה להם, ומתכננת לנו לו"ז עמוס טיולים, בעז"ה שכולם ייהנו. חשוב לי שהם ירגישו בבית, ויהיה להם נעים בארץ הקודש.

"ברוך ה', אני מודה לה' על הדרך המפותלת שעברתי. זו הדרך שלי ובה אני צריכה לגדול ולצמוח. אני חושבת שלו היינו יכולים לבחור כל אחד את משפחתו שלו – לעולם לא היינו נולדים. היינו מתלבטים ומתחבטים עד אין קץ – מה עדיף: שיער כזה או כזה? עיניים כאלו או כאלו? הורים כאלו ואחים כאלו? אף פעם לא היינו מצליחים להחליט מה טוב יותר... כך, הקב"ה, יודע כל, החליט בעבורנו ויודע מה הכי טוב בשבילנו. נתמודד כל אחד עם חלקו, נראה את הברכה והפוטנציאל שבכל מתנה, ונשתמש במה שיש לנו".