מצמרר: "הוא סיפר לאחי מתי הוא יידרס ואיפה הוא יידרס"

"חיים בנימין בן שושנה רייזל", זה השם לתפילה שנישא בפי עם ישראל במשך שבועות ארוכים. הילד בנימין ביגלאייזן נדרס לעיני אחיו במהלך חול המועדפסח בשנה שעברה, בתאונת פגע וברח בצומת הרחובות גולדה מאיר ויצחק מירסקי בירושלים. במשך יותר מחודשיים הוא אושפז ביחידה לטיפול נמרץ ילדים בשערי צדק, ובתום מאבק ממושך על חייו, הוא נפטר.

"אם נגזר עלינו מה שנגזר - לפחות יש לנו מזל שהנהג הפוגע ברח", אומר ישראל מאיר ביגלאייזן, אביו של בנימין. כשאני מרים גבה לנוכח אמירתו המוזרה משהו, הוא מסביר לי: "בגלל שהנהג ברח, המשטרה הייתה במרדף אחריו, כלי התקשורת פרסמו את תמונתו, וזה ייצר תהודה ציבורית רחבה מאוד. 'כן תפסו את הנהג, לא תפסו, הודה בחקירה או שתק'. בגלל זה עם ישראל התחבר לסיפור שלנו, וכולם התפללו על בנימין ז"ל. ללא הצורה הזאת, את מי זה היה מעניין? הרי כל יום נהרג אדם בתאונה דרכים, ונפצעים כמה, האם מישהו מתפלל עליהם?"

לא שכחתי מהסרטן

במהלך השיחה עם הוריו של בנימין, אני מבין שסיפור האמונה והניסיון שלהם לא התחיל עם הטרגדיה של בנימין ז"ל. "זה לא הסיפור הראשון שלנו במשפחה", אומר לי ישראל מאיר.

למה אתה מתכוון?

"לפני חמש שנים סיימתי שנתיים של ניסיון גדול בהתמודדות עם מחלת הסרטן, שקפצה אצלי לביקור לא מוזמן. היו אלו שנתיים של טיפולים ותופעות לוואי נוראיות. חוץ מהחרדה שאפפה אותי בוקר וערב, היה לי גם את הסיוט של תופעות הלוואי. היו כל מיני סוגי תופעות מוזרות, אחת מהן, למשל, התבטאה בזרם חשמל שהייתי מרגיש בכל נגיעה שנגעתי באצבעותיי. זה היה קשה מאוד, כי פשוט לא יכולתי לעשות כלום - לא לחייג בטלפון, לא לכפתר חולצה, לא לאכול עם הידיים, כלום, ממש כלום, כי זה כאב. אבל התקדמתי דרך זה, ולמדתי כמה האצבעות של האדם חשובות. למדתי להודות על כל הטוב הרגיל והטבעי שיש לנו בחיי היום-יום והשגרה".

צרות אחרונות השכיחו את הראשונות?

"לא רק אתה שואל אותי, גם אנשים וחברים שואלים אותי: 'האם שכחת מהסרטן?', ואני עונה להם: 'אני מקווה שלא', מכיוון שזה מאפשר לי ונותן לי תזכורת להודות מידי יום על מה שהקב"ה כן נתן לי, וזה הרבה מאוד. כשבריאים - לפעמים שוכחים, והניסיון של אז נתן לי הרבה כוח להתמודד עם הניסיון הקשה יותר שבא לאחריו, בפטירתו הטראגית של בני בנימין ז"ל".

אתה חושב שיש קשר בין המקרים?

"בטח שיש קשר, את שניהם עשה הקב"ה, והוא יודע למה הוא עשה, אף על פי שאני לא בדיוק יודע".

הוא עוצם לרגע את עיניו ונזכר בפרטים הקשים: "בנימין ואחיו ירדו מאוטובוס שהביא אותם מקרית ספר. בנימין התחיל לחצות את הכביש, ואז הגיח רכב במהירות מופרזת, פגע בו וברח. אבל גם כאן שום דבר לא קרה במקרה, רואים שמישהו כיוון את הכל בדיוק, ואני אפרט. בנימין התארח בחול המועד עם אחיו הגדול אצל אחי בקרית ספר. כששמו פניהם לחזור, הם חיכו בתחנה לאוטובוס העולה לירושלים. קו המידע הראה להם שהאוטובוס צריך להגיע בעוד עשר דקות, אחר כך בעוד חמש דקות, אחר כך בעוד דקה, ואז אין אוטובוס, הוא לא הגיע. לאחר מכן הראה שוב קו המידע שהאוטובוס צריך להגיע בעוד רבע שעה, בעוד עשר דקות, בעוד דקה - ונעלם. כך הם חיכו בתחנה במשך ארבעים דקות. ומה אתה חושב, מי דאג שהאוטובוס יתעכב, הסדרן? ממש לא. הקב"ה החליט שהוא רוצה את הפרח שלי אצלו, אז הוא עיכב את האוטובוס, עד שהרכב הדורס יעבור בכביש כשבנימין ירד אליו".

כשאני מנסה לדבר עם ישראל  מאיר, על זהות הנהג הדורס שפגע וברח ללא הגשת עזרה, הוא לא נותן לי. "אנחנו לא מבזבזים את האנרגיות שלנו ב'איך קרה? ולמה קרה? מי אשם? ולמה ברח?', כי אז אנחנו מפספסים את הלקח האמתי".

לא חשוב לכם שיענישו את הפוגע?

"אנו לא רוצים לבזבז את האנרגיות הרוחניות וספוגות האמונה שלנו בהתעסקות ביצר הנקמנות, שלא יחזיר לנו את בנימין. אנו גם לא כל כך משתפים פעולה עם חקירת המשטרה, כי מריח לנו שהם לא בדיוק רוצים את האמת, אלא רק לסמן וי על התיק ולסגור אותו. המצב כעת, שיש בידי המשטרה שני חשודים, שכל אחד טוען שזה לא הוא. המשטרה ביקשה שניכנס ונשכנע אותם להודות. אבל שאלנו רב, והוא אמר שלא בטוח שמי שזה הוא - באמת יודה. לכן הוא פסק לנו לא לשתף פעולה. החוקר אמר לי: 'אתה כנראה רוצה שרוצחים יסתובבו ברחוב'. אמרתי לעצמי: 'אם באמת אכפת לך שלא ימותו אנשים, אז בוא איתי לרחוב, ואני אראה לך מה אפשר לתקן ולסדר לפני שקורה האסון הבא'".

הוא הרגיש

אתה חושב שבנימין ז"ל הרגיש שעומד לקרות לו משהו?

"הגמרא אומרת שהאדם לא יודע דברים, אבל המזל שלו יודע. במשך כמה שנים בנימין סבל מסיוטים קשים. הוא היה מתעורר בלילה וצועק: 'אני לא רוצה למות, אני לא רוצה למות'. מובן שטיפלנו בזה, אבל לאחר מעשה אני מבין שזה לא היה סתם. היה עוד מקרה מצמרר - חודש לפני התאונה הוא התארח אצל אחי בקרית ספר, ואז הוא אמר לו: 'אתה רוצה לשמוע בדיחה?' משנענה בחיוב החל לספר: 'היה ילד אחד שעמד בטרמפיאדה ליד החיידר שלי בכביש גולדה מאיר פינת מירסקי, וחיכה לטרמפ. עצר לידו רכב והנהג שאל את הילד: 'לאן אתה צריך להגיע?'. הילד ענה: 'לא יודע', והנהג המשיך הלאה. לאחר כמה דקות הגיע עוד נהג ושאל את הילד: 'לאן אתה צריך להגיע?'. הילד ענה: 'לא יודע', והנהג המשיך. לאחר כמה דקות עמד רכב ברמזור, וכשהרמזור התחלף - הגיע הרכב ודרס את הילד, כמו שהילד אמר שהוא לא יודע לאן הוא צריך להגיע, באמת הוא לא ידע'. זאת הבדיחה שהוא סיפר לאחי. אחי אמר לו: 'מה מצחיק בבדיחה הזאת?', וגם אמר לאשתו 'איזו בדיחה מוזרה הוא מספר לנו'. עבר חודש, ובאותה הצומת, איפה שהחיידר שלו בדיוק, ה'בדיחה' התממשה במציאות. הוא לא ידע, אבל הנפש שלו הרגישה".

מה המסר החיובי שהבנתם במהלך תקופת האשפוז?

"הבנו עד כמה עם ישראל הוא עם מיוחד שאין כמותו בכל העולם. כולם היו סביבנו כל הזמן, שימחו, עודדו, חיזקו וגם הוזילו דמעה, ואלו אנשים שלא הכרנו קודם, מעולם לא ראינו אותם. כזה חסד אין בכל העולם, רק אצל עם ישראל. להבנתנו זה גם חלק מהנשיקות שקיבלנו מהקב"ה. נכון שקיבלנו סטירה, אבל לא צריך לזלזל בנשיקות הרבות. לפעמים היו אלו נשיקות קטנות, ולפעמים נשיקות גדולות. אנחנו לא יודעים מה הסיבה לכל דבר, אבל ברור לנו שזה לא סתם, אין סתם ואין מקרה, להקב"ה יש ניסיון בעולם הזה יותר ממני, והוא אף פעם אינו טועה. ברגע שאני יודע זאת ומשריש את זה בתוכי, הכל נהיה הרבה יותר קל".

ביגלאייזן החליט גם לקדם יוזמה המעריכה את הדקות שיש לנו עם הילדים שלנו, והצורך לנצל אותן. הוא קרא ליוזמה "דקות יקרות". לצורך כך הוא הקים אתר אינטרנט, שבו אנשים מקבלים על עצמם לחסום אפליקציות מיותרות, או מתחייבים על שעות, או אפילו דקות, שהם לא נוגעים במכשיר שלהם. וכך הוא פותח את דבריו: "אני יושב ליד שולחן הארוחות עם אשתי וילדיי, מזלג ביד אחת והטלפון שלי ביד השנייה, מחלק את כל ההודעות, וההודעות החדשות החשובות מאוד, שמופיעות כל הזמן על המסך שלי, ואז הטלפון מצלצל: 'נפגע על ידי מכונית... בנימין... טיפול נמרץ... בוא מיד...'. הדבר הבא שאני יודע הוא שאני יושב במיון, הרופאים ניגשים אלי, ראשם מורכן: 'אנו מצטערים לומר זאת, אבל זה רע, רע מאוד. סקרנו את סריקת ה-CT... זה עניין של שעות, אם לא דקות'. ואז זה מכה בי, כמה יקר כל רגע שיש לנו עם ילדינו ובן / בת הזוג. אם רק הייתי מבלה כל ארוחת ערב בשתי ידיים, וראשי מתמקד בהנאה של המשפחה שלי, לא בודק איזה הודעות הגיעו. כמזכרת לבנימין שלנו, בואו נחדש את המיקוד שלנו במשפחה, ובמה שחשוב באמת בחיים. אני יודע שקשה להתעלם מהטלפון, וההודעות הללו יכולות להיות ממכרות. אבל בואו נתחיל, אפליקציה אחת בכל פעם. מחק אפליקציה אחת שמוצצת יותר מדי זמן מהחיים שלך, התחייב לכבות את הטלפון במהלך ארוחת הערב, או לחסום זמן שלא תבדוק את הדוא"ל שלך, כל דבר שיעזור לך להתמקד מחדש במה שחשוב באמת. בוא נראה כמה זמן אנחנו מרוויחים יותר מדי יום, זמן שנוכל לבלות עם בן / בת הזוג שלנו, ילדינו, חברינו ושכנינו".

צוואה של תורה

גם אמו של בנימין מרבה לדבר על נשיקות וחיבוקים מהקב"ה. קשה להישאר אדיש לנוכח הדברים.

"כשבנימין נפטר", היא מספרת, "שהינו בחדר לצדו וידענו שצריך לארגן הלוויה. אני הייתי בסערת רגשות, ואמרתי שאני רוצה שייטמן בהר המנוחות. כל היועצים והעסקנים אמרו לנו שאין סיכוי לקבל שם קבר. אבל רציתי מאוד והתעקשתי. התקשרתי לחברה קדישא האחראית על חלקת חסידים, וביקשתי קבר לילד שלי, הם אמרו לי: 'אין סיכוי, חבל על זמנך'. אמרתי להם שסבא וסבתא של בעלי טמונים שם, הם המשיכו לטעון שאין מקום. לאחר כמה דקות, בעוד אנו שוהים בחדר, התקשרו אלינו מהחברה קדישא, ואמרו שהם מצאו חלקת קבר בהר המנוחות, אבל זה ממוקם בין קבר של איש לקבר של אישה, האם אין לנו בעיה עם זה. התקשרנו לרב והוא אמר שאפשר לפתור את הבעיה. האיש של החברה קדישא אמר לי 'כבר שלושים שנה שלא קברנו כאן, זה נדיר מאוד'. ואיפה הקבר? סמוך מאוד לסבא ולסבתא של בעלי, שנפטרו צעירים.

"יתרה מכך", היא מוסיפה, "בעזרת משקפת אני רואה מהקבר את הבית שלנו, ומהבית שלנו את הקבר, עד כדי כך שקרובי משפחה שמחפשים את הקבר של בנימין, אני מדריכה אותם מהמרפסת דרך המשקפת: 'קחו שמאלה, עכשיו עוד למטה ותגיעו'. לזה אני קוראת נשיקות בתוך החושך, סייעתא דשמיא גדולה. ברור לי שהחלקה הזאת תוכננה עשרות שנים קודם, היא פשוט חיכתה לבנימין שלנו. בעיניי זה כמו הדברים שהקב"ה ברא בערב שבת בין השמשות. סוג של אמירה של ריבונו של עולם: 'אני יודע שקשה לכם מאוד מה שעשיתי, אבל אני עושה משהו קטן שיקל מעליכם את הכאב והצער'. אלו הנשיקות שלי".

איזו צוואה השאיר לכם בנימין ז"ל?

"תקופה לפני שהוא נפטר, הוא אמר לי שהוא רוצה לכתוב ספר תורה. צחקתי בליבי על היוזמה, אבל אמרתי לו שזה רעיון יפה מאוד, ולצורך כך צריך לאסוף הרבה כסף. הוא לקח קופסה, וכל 10 אגורות שהיו לו - הוא שם בתוכה. צחקנו שבקצב כזה אולי בעוד חמישים שנה יהיה לו מספיק בשביל לכתוב ספר תורה. כשסיפרנו את זה בימי השבעה למקובל הרב גמליאל רבינוביץ שליט"א, הוא אמר לנו שזאת הצוואה של בנימין ז"ל, שנכתוב לזכרו ספר תורה. בדיוק לשם כך אנו חוסכים כסף ועורכים מגבית, כדי לממש את הדברים".

ליצירת קשר עם משפחת בייגלאייזן: ymb@cellularisrael.com