"אימפוסטר סינדרום"?! לא, זו צניעות

לנשים מסוימות לא יהיה קל לקרוא את הטור הזה.

בעצם, מה אני מדברת, יהיה להן הכי קל.

בואו נתחיל, ונראה מה יהיה.

אורית, חברתי, ואני, נפגשות מדי פעם, עם דגש על המדי פעם. נפגשות מעט יחסית.

לא בטוחה שאף אחת מאיתנו היתה רוצה להיפגש יותר מהמינון הקיים, בעיקר פגישות בנושא ספציפי מאוד בעבודה.

אורית מקצוענית. אין לה הרבה זמן.

אורית מקצוענית. פעם שלישית, אורית מקצוענית.

היא יודעת, היא יודעת להסביר, יש לה יכולות פנומנליות, לא מכירה עוד הרבה כמוה.

נקודתית. רהוטה. יעילה. כולם מעריכים אותה. אני רק אומרת "אורית אמרה", וכולם נעמדים דום. אורית מוכשרת. פעם רביעית, אורית מקצוענית.

אנחנו יושבות בדרך כלל אצלי במטבח, רק כשמסודר, ורק אחרי שדחפתי כל מה שאפשר לדחוף למגירות לפני שהיא הגיעה, יושבות סביב שולחן עגול, מנורה בצד שעומדת, קלסרים וקפה.

"יואו, את מעולה", אמרתי לה בפגישה האחרונה, היא ניתחה מקרה בצורה שרק היא יכולה לנתח. היא הראתה מהלך, היא נימקה אותו, היה הרבה רציונל במה שהיא הסבירה.

מהר כתבתי את הכל במחברת הספירלה שלי. אף אחד לא היה מנסח סיכום כמו שהיא ניסחה.

"יואו, את מעולה".

"אני ממש לא", היא סיננה תחת שפתיה.

"מה לא?", שאלתי.

"אני לא מעולה".

"מה לא מעולה, את אשת מקצוע מספר אחת, כבר בלימודים כשהיינו צעירות, הברקת, מה לא מעולה? טוב אז מצוינת, את חכמה, את מבריקה".

"אני סתם", היא המשיכה, "אני לא ממש יודעת כלום, אני די אפס".

והיא המשיכה, רועדת בקולה, נבוכה באישוניה, "זה רק פוקס", היא אמרה לי, "מזל משמיים, השגחה פרטית, איך אמרת שאומרים אצלכם. אני לא ממש חכמה. למעשה, אני ממש לא חכמה. הפחד הכי גדול שלי זה שיום יבוא וכולם יגלו את האמת, יגלו שאני לא שווה כלום, שאני לא יודעת, יגלו שאני טיפשה".

"מה?!", זעקתי, "יש לך כל התעודות שאפשר לתלות, עמלת עליהן קשה, אני זוכרת, כולם מעריכים אותך".

באיזו מציאות הפוכה אדם יכול לחיות בתוך עצמו, כמה שונה מישהו יכול להרגיש מול מה שנראה בחוץ, מול מה שכולם חושבים עליו.

באמת אולי עולם הפוך. הרגשתי שהיא כל כך כן חכמה, והיא לא מסוג האלה שצריך לעשות להן עכשיו קולות עידוד של "את כן את כן", כי זה לא זה, וזה לא יעבוד עליה.

"אני סובלת מסינדרום מסוים, תסמונת מסוימת, אני כבר חקרתי את זה. משהו בך, אפרת, בעיניים שלך, בקבלה שלך, בהתעניינות הכנה שלך, בסקרנות, נותן לי בטחון לפתוח את זה עכשיו, את שומעת?".

"מאיזה סינדרום את סובלת?".

"קוראים לזה 'אימפוסטר סינדרום'".

"'תסמונת המתחזה'? שם נוראי, אבל תסמונת מתוקה. תסמונת של בנות יקרות, גם בנים פה ושם", חייכתי.

"מה את צוחקת?".

"רק מחייכת, לא צוחקת".

"מה את צוחקת?", היא המשיכה לשאול אותי, "זה לא מצחיק".

"את יודעת כמה נשים אני מכירה עם התסמונת הזו?", אמרתי לה. "מי משתמש בשם הנוראי הזה? רבות מחברותי המוצלחות, כאלה שעולות על במות, מוכשרות, ידעניות, כשאף אחד לא שומע - אנחנו צוחקות מה יקרה ברגע שכל העולם יגלה".

מספר מילים על התסמונת, לטובת מי שמזדהה: בשנות השבעים של המאה הקודמת, פסיכולוגית בשם רוז קלנס, יחד עם קולגה נוספת, ראיינה כמה בחורות צעירות, תלמידות, שהיו בטוחות, כך העידו על עצמן, שלמרות הצלחתן בלימודים, למרות קבלת ציונים טובים, תעודות ופיד בק חברתי חיובי, הן חיות פחד, יום ולילה, חשות פחד תמידי שהן לא ממש שוות, שהן לא ממש ראויות להערכה, ושהן התקבלו ללימודים רק בגלל טעות של מישהו, מזל חד פעמי ביום הרישום, ושעוד מעט כשיעלו עליהן, וייראו שהן בלוף, יזרקו אותן מהלימודים, למרות כל הנתונים.

קלנס סיפרה שתוך כדי המחקר - ממש הזדהתה אתן, ואף על פי שהיתה מצוינת בתחומה, הרגישה גם היא בצעירותה אותן תחושות ממש. הרגישה שהיא לא ממש שווה.

מחקרה הניב מסקנות רבות, בין היתר, שהתסמונת תוקפת בעיקר אנשים נהדרים ומוצלחים, בעלי תפקידים משמעותיים, אנשים שלעיתים סובלים מחרדה, פרפקציוניזם, ספק עצמי ופחד מכישלון.

שנים אחר כך התגלה שם לתופעה הפוכה: "אפקט דאנינג קרוגר", לפיו יש אנשים שבאמת לא יודעים הרבה בתחום מסוים, וחושבים שהם בעלי יכולת גדולה ממה שיש בהם, שהידע המצומצם שלהם גדול ומספיק - אך למעשה זה ממש לא כך. אנשים שסובלים מעליונות שגוייה, בקיצור, כמו שסבתא שלי היתה אומרת את הפתגם על השוויץ שיוצא ממנו מיץ. תפוזים.

חיבקתי את אורית ואמרתי לה, תרגישי בבית. גם לי יש את זה, כנראה. כל הזמן אני מפחדת שיום יבוא ויגלו שלא אני כותבת את הטורים האלה אלא מישהי אחרת, או שיום אחד יתגלה הבלוף ויגידו שאני לא יודעת איפה לשים פסיקים ונקודות.

"את מכירה נשים דתיות שחשות את התחושה הזו?".

"ברור", אמרתי לה, "מה ההבדל?".

"חבל", היא סיכמה. "אתן כאלה בנות מלך, ביטוי שאת לימדת אותי פעם. אל תילחצו מאף אחת אחרת. אצלכן זה לא סינדרום בשום שם, אצלכן זו ענווה. אתן לומדות עליה, אתן מייקרות אותה. זו צניעות, אתן חיות אותה. תישארו כאלה. אל תשתנו".