גלית לוי: "הציעו לי לומר ’שמע ישראל’, וזה היה נראה לי מוזר"

גלית לוי (38) נולדה בדימונה למשפחה של מוזיקאים. כשהייתה בת 7, המשפחה עשתה 'עלייה' לראש העין, ושם היא החלה לטפח את הכישרון המוזיקלי שבה. במהלך השנים, הרגישה גלית שמשהו חסר לה ולא ידעה להסביר מהו, עד לרגע שגילתה את הקב"ה.

"סבי, עליו השלום, היה מוזיקאי בנפשו. הוא עבד בכור האטומי כדי לפרנס את ששת ילדיו, והוא תמיד הרגיש קצת פספוס כמוזיקאי, אבל הוא חיבר הרבה שירים יפים, מה שהשפיע עליי לכתוב גם כן", מספרת גלית.

אמה לימדה אותה לנגן על אורגן, ובכיתה ד' הצטרפה גלית לתזמורת המנדולינות של ראש העין. "לאחר שנה, מנצח התזמורת העביר אותי לגיטרה בס. בתור ילדה שגדלה בשנות ה-90, רציתי לנגן מוזיקת רוק, מה שלא כל כך התאפשר בתזמורת, אז המשכתי לנגן עם כל מיני להקות מקומיות".

צילום: אור דקל

לא רציתי שהשבת תיגמר

בצבא שירתה גלית בדובר צה"ל ונכנסה לסוג של "גלות מוזיקלית", כפי שהיא מכנה את אותה תקופה. "עד גיל 21 לא הייתה לי מערכת סטריאו בבית. זה היה מגוחך. מוזיקאית בלי מערכת. ניסיתי למצוא את המקום שלי, גם מבחינה אישית וגם מבחינה מוזיקלית. בגיל 23 חזרתי לנגן, ובמקביל למדתי תקשורת ומוזיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אבל הרגשתי שחסרה לי חתיכה מהפאזל. עוד לא ידעתי שזה נקרא השגחה פרטית. ניסיתי לדפוק על המון דלתות כדי להתקדם מקצועית ואיכשהו זה לא קרה. אני זוכרת שהייתי בבית הוריי ופתחתי עיתון. בכל פעם הייתי רואה בשער דמות חדשה, ולבי נחמץ. לא מקנאה שלילית, חס ושלום, פשוט ראיתי אנשים אחרים בגיל שלי מצליחים ואני נשארתי במקום".

בתור אחת שגדלה בראש העין, המסורת לא הייתה זרה לה. "האוכלוסייה פה מאוד מגוונת, אבל אפשר לומר שיש הרבה דת ומסורת. גם מי שלא נראה דתי, בדרך כלל שומר שבת. אנחנו בביתנו שמרנו כשרות בסיסית, חגגנו חגים, אבל לא ידעתי מי זה הקב"ה. הוא היה פחות נוכח בחיי. אני זוכרת שעברתי תקופה לא פשוטה במהלך הלימודים, וחברה הציעה לי לקרוא 'שמע ישראל'. זה היה נראה לי כמו פתרון טכני. אפילו לא הבנתי מה זה. לא ידעתי שאני יכולה לדבר אליו, וזה מה שהיה חסר לי. לכן לא היה לי מנוח".

כיצד החלה ההתקרבות לדת?

"אני תמיד אומרת שזה לא בא מתוך משבר או טרגדיה, חס ושלום. היו תקופות שהיה לי חיבור, והיו תקופות שהיה לי ניתוק. גם בתור משוררת שאבתי את ההשראה שלי מהתנ"ך. הייתי מחוברת מאוד מבחינה ספרותית, אבל לא מעבר. ניגנתי בהרכב מוזיקלי, וערב אחד, אשתו של הזמר הזמינה אותנו לביתם. ברגע שהיא פתחה את הדלת, הרגשתי כאילו מצאתי את האחות האבודה שלי. התחברנו בצורה שלא ניתן לתאר. זמן קצר לאחר מכן, היא הזמינה אותי לעשות איתם שבת ולא רציתי שהשבת הזו תיגמר".

מה הרגשת?

"שבת, במובן הטוב שלה.  עד אז ראיתי את השבת כמשהו מעיק. החברות שלי מראש העין דיברו תמיד על כל מה שאסור לעשות ואף פעם לא שמעתי מה טוב בשבת. פתאום הבנתי. וככה זה קרה. הרבה אנשים שחוזרים בתשובה אומרים שזה לא תמיד מעשה מודע של 'לרצות לעשות משהו', זה פשוט אור שמאיר לנו, ואנחנו מראים סימן שאנחנו מעוניינים".

איך חווית את השינוי?

"אני לא זוכרת איזושהי החלטה דרמטית, זה בא די בטבעיות. בתחילה הייתי לובשת חצאיות מעטפת על הג'ינס ואחר כך עברתי לחצאיות רחבות יותר. שמרתי שבתות, אבל המשכתי לנגן בלהקה. לא ממש הבנתי מה הבעיה שאישה תנגן בהרכב של גברים. לאחר מכן הבנתי על בשרי מה הבעיה. ההלכה יודעת טוב מאוד מה עובר בנפש שלנו במצב כזה. תמיד הייתי בעמדת מגננה או נחיתות סביב גברים, אפילו שידעתי את הכישרון שלי. תמיד הרגשתי שהייתי צריכה להוכיח את עצמי, וניסיתי למצוא את המקום המדויק עבורי".

צילום: נטלי ארביב

איבדתי אמון שאי פעם אתחתן

תהליך התשובה התחזק מיום ליום. גלית עזבה את ההרכב, התחילה להתפלל, לשמור שבת, לשנות את לבושה, ובעיקר לדבר עם אלוקים. "התשובה נתנה לי כלים פשוטים ופרקטיים לשמחה, ויישמתי אותם. לאחר שסיימתי את התואר, הבנתי שהדרך המוזיקלית שלי כבר לא תעלה בקנה אחד עם הדרך הרוחנית שלי, אז פניתי לדרכים אחרות". ואז הגיע רגע הקמת הבית. את בעלה דותן היא הכירה בכיתה ב'. "גדלנו ביחד בראש העין, הוא היה ילד אהוב על כולם והיינו 'חברים'. כשהתבגרנו, מדי פעם היינו אומרים שלום אחד לשני ברחוב, אבל לא מעבר. בגיל 27 כבר איבדתי אמון שאי פעם אתחתן ואקים בית. התפללתי למצוא זיווג. יום אחד נזכרתי בדותן והחלטתי לשלוח לו הודעה. קבענו להיפגש ומאז לא נפרדנו".

כיום, השניים חובקים בת ובן, ומצפים לצאצא נוסף בקרוב, בעזרת השם.

איך קיבלת את האימהות?

"בשמחה ובאהבה. זה שינה אותי לטובה. חיכיתי לזה בכיליון עיניים. זה השלים לי עוד משהו שהיה חסר לי בחיים וזה גם הסתדר עם אורח החיים שסיגלתי לעצמי כאמא שעובדת מהבית".

בשנים האחרונות, גלית מנחה ערבי הפרשות חלה ואירועים משמחים אחרים, בשילוב של מוזיקה ותוכן חיובי, מעבירה סדנאות חשיבה חיובית, ועוסקת כמאמנת אישית ועסקית. את כל עיסוקיה היא עושה במטרה אחת – לשפר את איכות חייהם של המשתתפות, דרך חשיבה חיובית והמון שמחה.

למה בחרת להיות עצמאית?

"רציתי לנהל לעצמי את הזמן. תמיד הייתי אינדיבידואליסטית, ולא רציתי לשאול מתי אני יכולה לאכול או לקום מהכיסא. התחלתי לעבוד מהבית כי לא רציתי לבלות שעות רבות בחוץ. הייתי שכירה בכמה חברות תובעניות והבנתי שזה לא בשבילי. אז נכון, מדי פעם אני נשברת ואומרת די לעצמאות, אבל אז אני מבינה שלא נולדתי בשביל להיות שכירה".

מתי התחלת להנחות הפרשות חלה?

"זה לא הגיע ביום אחד. אני זוכרת שעשיתי הפרשת חלה בביתי והזמנתי כמה חברות וקרובות משפחה. הייתי אחראית לתוכן וגם לכיבוד, פשוט עשיתי הכל מאפס. ראיתי שזה הלך טוב, אז התחלתי לפרסם את עצמי. עם השנים גם התפתח הסיפור האישי שלי והשילוב של המוזיקה באירוע. העיסוק הזה בשמחה נותן לי הזדמנות 'לחזור על החומר'. זה ממלא אותי ואני לא מרגישה טובה יותר מאף אחת. להיפך, הערבים האלה עוזרים לי להתחזק בעצמי".

עם כל מה שעברת עד היום, מה היית אומרת לגלית לפני 12 שנה, שרק התחילה את התשובה?

"אני חושבת שהיום הנושא של חזרה בתשובה הוא מאוד פומבי ומדברים על זה יותר. אני מאמינה  שלכל אחד חייב להיות מנטור, סוג של חונך שיכול לדבר איתך בגובה העיניים. 'עשה לך רב וקנה לך חבר', זו דעתי. אני הייתי כל כך מבולבלת בהתחלה כי הקשבתי לכל מיני אנשים, עד שבניתי את מי שאני היום, ואני מודה על כך. אני בקשר מצוין עם ההורים שלי, לא נגרם איזשהו נתק בגלל החזרה בתשובה, ובחרתי להיות נטועה בתוך הקהילה שלי. אני רואה בזה זכות, וממש טוב לי ככה".