"כשהתינוק נולד ולא נשם, צעקתי ’ריבונו של עולם, תעזור לי’"

לפני עשור, בחג החנוכה, קרה הנס הפרטי שלנו. התכוננו ללידת בננו הבכור, ולאחר לידה קשה, שנמשכה 23 שעות, יצא התינוק לאוויר לעולם, אך משהו אחד היה חסר – קול של בכי. מיד לאחר הלידה, הוא נלקח ממני לידיהם של הרופאים המסורים, ובחסדי שמיים, חזרה לו נשימתו לאחר דקות ספורות. בשבילי היה ברור שקרה פה נס גדול, כיאה לחג החנוכה, אבל עבור בעלי – באותו רגע החל תהליך ארוך של תשובה, שרק חיכה לרגע המתאים להגיע. לי לקח קצת יותר זמן, אבל עבור אלדד, בעלי, זה היה רגע משמעותי בחייו החדשים, גם כאבא טרי וגם כבעל תשובה.

"ידעתי שחייב להיות בחיים משהו מעבר"

אלדד דוד פריאנט (38) גדל במושב רמות נפתלי שבגליל העליון, לאמא מרוקאית ואבא טוניסאי, הוא הקטן מבין ארבעה אחים. הוא מגדיר את הבית שגדל בו כ"מסורתי", למרות שכיום זו נראית לו הגדרה פחות מתאימה. "שמרנו על כשרות, עשינו קידוש בשבת, היו סממנים של חגים, אבל לא הלכנו לבית כנסת או שמרנו שבת", הוא מספר. "להיפך, לבית הכנסת לא התקרבתי, כי תמיד היו שם ריבים, וזה ממש הרתיע אותי".

על מה כבר יש לריב בבית הכנסת?

"היה שם זלזול גדול, אנשים היו מעירים אחד לשני. גם להעיר צריך לדעת איך, ולפעמים זה ממש התפתח לאלימות מילולית. עכשיו אני מבין שלצעוק ולבזות מישהו בשם הדת זה ממש לא תקין, אבל אז חשבתי שככה זה ולכן לא ניסיתי אפילו ללכת לשם".

בכיתה ב', כשרוב הילדים לומדים על מעשה בראשית, אלדד החל לשאול שאלות. "שאלתי שאלות שהיו מאוד לא אופייניות לילד בן 7. למדנו על בריאת העולם, אבל אני רציתי לדעת מה היה לפני כן. אף אחד לא היה יכול לתת לי תשובה, אבל לא הפסקתי לשאול. יום אחד, ההורים שלי לקחו אותי לבקר משפחה, שהבן שלה חזר בתשובה ולמד להיות רב".

והוא סיפק לך תשובות?

"הוא ענה לי תשובות מאוד גבוהות שלא יכולתי להכיל. אני לא ממש בטוח שיש דרך להסביר את זה לילד בן 7. בכל זאת, התשובה עמוקה מאוד, אבל הייתי חייב לדעת מה קרה לפני מעשה בראשית, איך פתאום נוצרה מציאות. שמעתי כל מיני דברים כמו שהיה פיצוץ, אבל זה לא נשמע לי הגיוני. איך היה פיצוץ ונוצרו בני אדם, ידעתי שחייב להיות משהו מעבר, והאדם היחידי שיכול לענות לי על השאלות היה אדם עם מגבעת. דווקא התשובות שלו, שהיו יותר מסתוריות, התקבלו אצלי יותר, והבנתי שיש מתכנן לעולם, מישהו שלקח, בנה וסידר את הכול. דבר הרבה יותר הגיוני ממשהו מקרי שנוצר בצורה כל כך מדויקת".

בשנות נעוריו, אלדד החל לחפש רוחניות. "כל העניין של טיולים בהודו היה אז מאוד אופנתי", הוא מספר. "ידעתי שאני חייב קצת רוחניות בחיים, ואני וחבר התחלנו לעשות מדיטציות אצל מישהי מהמושב, מה שאחר כך התברר לי בדיעבד כעבודה של התבוננות והתבודדות. עברתי תהליך ארוך מאוד של גילוי עצמי, וכל התפיסה שהנחתה אותנו הייתה גישה של יהדות. אז לא ידענו את זה, חשבנו שזה יותר 'שאנטי' של המזרח".

למה נער בגיל 15 מחפש בכלל רוחניות?

"אני לא יודע להסביר את זה, זה תמיד משך אותי. לא הסתדר לי שזה הכול בחיים, ידעתי שצריך להיות משהו מעבר. איכשהו התגלגלנו לשם, אבל בשורה התחתונה, מישהו הוביל אותי לשם. למדתי ראיית עולם של אמונה, וכל התהליך הזה חיזק אצלי את האמונה שיש בורא ושקיים סדר מופתי בעולם".

השנים עברו, ולפני 12 שנים, אני ואלדד התחתנו. חיינו כחילונים, אבל אלדד ידע שמתישהו יגיע אצלו תהליך של תשובה. "ידעתי שזה הכיוון, אבל פחדתי. לא הייתי בטוח שזה הזמן הנכון, והייתי בדמיונות על דתיים. הסממנים של הדת, הכיפה והציצית, לא משכו אותי. רציתי להרגיש את הקרבה של הקב"ה, להגיע לתחושות שהיו לי פעם. ב'מסילת ישרים' כתוב 'להתענג על זיו השכינה'. זו התכלית של האדם מבחינתי, להגיע לעונג רוחני. כשאתה מתחיל תהליך של תשובה, אז נותנים לך סוג של מתנת חינם ואתה מרגיש התעלות. אחר כך זה נלקח ממך, ואז אתה צריך לעבוד קשה מאוד בשביל להגיע לאותן תחושות שוב".

"קיבלתי מתנה והרגשתי כפוי טובה"

בחג החנוכה, לפני 10 שנים, נכנסתי לחדר הלידה וחיכינו לבואו של הבן הבכור שלנו. שם בעצם חל המפנה בחייו של אלדד. "אורון נולד בלידת ואקום לאחר לידה קשה של 23 שעות. אני זוכר שברגע שהוא יצא לאוויר העולם, שאלת אותי למה הוא לא בוכה. אני לא יודע מאיפה הייתה לי החוצפה, אבל אמרתי שהכול יהיה בסדר. עכשיו אני מבין שזו הייתה יהירות מצדי להבטיח שהכול יהיה טוב, עליי. הלכתי יחד עם הרופאים והבנתי שהתינוק נולד עם מצוקת נשימה. במשך כמה דקות הוא היה בטראומה ולא נשם, כתוצאה ממשהו שנתקע לו בגרון במהלך הלידה. הוא היה מונשם, ואני הרגשתי שאני חייב לצאת החוצה, כי הייתי בסערה גדולה מאוד".

אלדד יצא מחוץ לבית החולים ולא ידע למי לפנות. "הסתכלתי ימינה, שמאלה, ואז הרמתי ראש למעלה ואמרתי 'ריבונו של עולם, בבקשה תעזור לי'. פשוט דיברתי אליו בדמעות, זעקתי אליו לעזרה. לאחר כמה דקות, עליתי לטיפול הנמרץ והרופאים אמרו לי שהתינוק חזר לנשום, אבל עדיין מחובר למכונה, ליתר ביטחון".

לאותו תינוק קראנו אורון, והחודש הוא חוגג 10. בעזרת השם, לא נגרם שום נזק נוירולוגי בעקבות הלידה, וכשמו - כן הוא, אור קטן-גדול. באותה תקופה, אלדד פגש בעבודה בחור שחזר בשאלה. יום אחד, הוא סיפר לו על הנס שקרה לנו, ואותו בחור שאל אותו "אז איך עדיין לא התעוררת?". אלדד מספר כי "הדבר הזה ניקר בי, למרות שחשבתי לעצמי איך בן אדם שחזר בשאלה מעז לשאול אותי את זה. במהלך אותו שבוע בעבודה לימדו אותי להניח תפילין, ואותו בחור שחזר בשאלה חזר להניח תפילין בעצמו, זה היה מדהים".

זה בעצם מה שהתחיל את התהליך של התשובה שלך?

"קודם כל, הבנתי שקיבלתי מתנה ושאני חייב להודות לבורא עולם. הרגשתי שאהיה כפוי טובה אם לא אעשה זאת. עדיין פחדתי לעשות את הצעד, אבל התחלתי להניח תפילין והחלטתי לקנות ציצית. כיפה התביישתי לחבוש, אז כל הזמן שמרתי אותה בכיס, וכשהייתי צריך לברך, הוצאתי אותה. בסופו של דבר, נמאס לי להכניס ולהוציא את הכיפה, אז התחלתי לחבוש כיפה באופן קבוע. התהליך של התשובה היה הדרגתי. התחלתי ללכת לבית הכנסת, אחר כך לשמור שבת. כל פעם לקחתי משהו קטן על עצמי. זה כמו שאתה לוקח כוס מלאה במים ומנסה להעביר את המים לכוס אחרת. אם תעשה את זה במכה – זה יישפך, אם תעשה את זה בהדרגה, זה יעבור כמו שצריך. לא יכולתי להיכנס למציאות שונה לגמרי בבת אחת, זה לא היה נכון".

אתה מרגיש שיש דברים שהיית עושה אחרת בהתחלה?

"אני חושב שאין טעויות. עברתי ואני עובר עד היום תהליך. אנחנו מסיימים את תפילת שחרית עם הפסוק: 'דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם', וזה הדבר שהכי מדבר אליי. לעשות הכול בנועם ובשלום".

סיפורם של אלדד ושירי פריאנט הוא חלק מסדרת כתבות בפרויקט 'מחושך לאור', לרגל חג החנוכה. מכירים אנשים נוספים שיצאו מחושך לאור? אתם מוזמנים לכתוב לנו למייל support@htv.co.il​

חיה שדמי: "הייתי בהלם, שום דבר לא הכין אותי לכזה תרחיש"

זכו לתאומים אחרי 17 שנה: "לא חייבים להעריך את האור בגלל החושך שבדרך"

מתוך המיצר זעקתי להקב"ה: "תציל את עיניי, ואני אשמור עליהן"