התסריטאית החרדית: "בתחילת החזרה בתשובה, עשיתי קאט לכל העשייה שלי"

את מרלין וניג פגשתי בקורס תסריטאות חדשני. במבט ראשון היא נראית כמו חרדית קלאסית, אשת אברך, אם לשבעה ילדים. ואז היא נעמדה מול כולנו והחלה ללמד מהו תסריט אמתי, איך עורכים סינופסיס וטריטמנט, וכיצד להגיש תסריט לקרנות לעידוד הקולנוע, וכולנו נאלמנו דום. מה הקשר בינה לבין הקולנוע, הבמה והמדיה?

"את לא הראשונה שמתפלאת", מחייכת מרלין בהבנה. "וזה ברור. כתסריטאית, מבקרת וחוקרת קולנוע, המקצוע שלי הוא באמת סדין אדום לנפש. הוא דורש מיומנות ויכולת חספוס שקשה מאוד להגיע אליה סתם כך, ובמיוחד כאדם דתי. בתחום שלי רמת הסכנה לאיבוד התום עצומה, ולכן אי אפשר להיכנס אליו בלי ההגנות והכלים המקצועיים שבמשך שלושים שנה סיגלתי לעצמי. באופן אישי, רק לאחר התנתקות ארוכה – חזרתי ליצור עבור הציבור הכללי, כאשר הרגשתי מוכנות. המומחיות עושה את ההבדל באופני הגישה שלי, ברציונאליות ובענייניות, בצורה שממדרת את ההשפעה החיצונית לחלוטין".

לא בזבוז, מימוש פוטנציאל

אני מבינה שכבר היית בתחום, עזבת אותו וחזרת. בואי תיקחי אותנו לתחילת הסיפור - כיצד הגעת בכלל לתחום התסריטאות?

"את דרכי בכתיבה התחלתי מאז שאני זוכרת את עצמי. מגיל עשר התחלתי לפרסם טקסטים. בהתחלה פרסמתי בטלטקסט, אחר כך בשבועון הילדים 'כולנו'. משם המשכתי לשבועון הנוער 'ראש 1', וכתבתי גם את מוסף 'תיכונטו', שיצא במשך תקופה מסוימת כחלק מעיתון 'כל העיר'. במקביל הופעתי בתכניות טלוויזיה לילדים ולנוער, ועשיתי שירות צבאי בעיתון צה״ל 'במחנה'. המשכתי ועשיתי שלושה תארים ראשונים, כאשר התואר השני שלי בתאטרון ואת התזה והדוקטורט כתבתי בתחום הסרטים. כתבתי תסריטים, וכתבתי ביקורות על סרטים בגופי תקשורת בשלל המדיות. תחום הכתיבה והיצירה הוא בנפשי, ואני עוסקת במכלול הז׳אנרים הקשורים בו: יצירה, מחקר, פרשנות וביקורת וכמובן הוראה".

צילום: יעל פרלוב

ואז חזרת בתשובה... והעולם התהפך?

"בדיוק כך. באותה תקופה עבדתי בחדשות ערוץ 2, ואז גיליתי את היהדות ביחד עם בעלי, וניצבתי בפני קונפליקט אדיר. אי אפשר לחזור בתשובה ולהישאר בעולם הקולנוע בו זמנית. זהו עולם מסוכן לנפש, עם לחץ חברתי אדיר וסחף קשה. אני תמיד משווה את התחום שלי לניתוח לב פתוח. לא כל אחד יכול להיכנס ולנתח סרט, כי זה פיקוח נפש. אפשר לומר זאת אחרת: האם מפקידים את הנפש אצל מי שאינו מנתח בכיר, או פסיכיאטר בכיר? ברור שלא. אז מה ההבדל כאן? פתי מי שחושב שאין לו בעיה להיכנס לסרטים ולצאת שלם. בן רגע, או אחרי סרט אחד או שניים, האדם הופך את עצמו לבר עניין. לסרטים יש כוח השפעה באופן שאתה נכנס אליו אדם אחד - ויוצא אדם אחר, ולכן אם אין הגנות, זה כמעט בלתי אפשרי.

"בתחילת התשובה עשיתי קאט לכל העשייה שלי בציבור הכללי, במשך הרבה שנים. כשהגיעו אליי הצעות עבודה בתחום - סירבתי לכולן. עצרתי הכול בבת אחת, וזה היה קשה מאד. שיניתי כיוון והתחלתי לכתוב וליצור בתוך הציבור החרדי. זו הייתה בחירה לא שגרתית ומורכבת מאד. תחום הדרמה, ובייחוד התסריטאות, לא היה קיים כלל בציבור החרדי. לא היו מצגות ולא סרטים, ופתאום היה עלי להתחיל אותו מאפס, כשאני עצמי עדיין לא בטוחה במקומי. חששתי מאד מהצעד הזה, וידעתי שיש לו מחירים – בפרט בסטיגמות הפנים חרדיות, אבל מנגד – הבנתי שבחוץ זו כבר לא אותה האלטרנטיבה בשבילי".

אז מה עשית? אנשים אחרים במקומך, היו עוזבים את התסריטאות לגמרי.

"הקב"ה עזר, והעשייה שלי לא נעצרה בכלל: לימדתי הרבה, יצרתי פרויקטים מרתקים בסמינרים ובמסגרות שונות - כולן חרדיות, ואפילו כתבתי וביימתי סרטים והצגות במסגרות סטודנטיאליות. בתחילה אף לא קראנו לכך תסריטאות והשתמשנו בכל מיני שמות מעורפלים, כמו 'קורס ספרות לכתיבת במה'. התייעצתי המון לפני כל שלב, היו לי לפעמים אינספור שאלות לרבנים, אבל לא התייאשתי. רציתי להכיר את הציבור החרדי באמת, ולהמשיך ולהתחזק בתורה ובמצוות בלי לוותר על אף פסיק. זה לא היה קל, ולפעמים גם לא מובן: היה סרט חרדי שהשתתפתי בבימוי שלו, וכאשר שלחנו אותו לנשות חינוך כדי שיעברו ויבקרו אותו, הן פסלו לנו חלק מרכזי מאד במוזיקה של הסרט. הן טענו שזו מוזיקה רחובית. היה לי אכפת מאד, ולא הצלחתי אז להבין מה הבעיה במוזיקה הזו.  כמובן שלא הייתה לי בררה. חתכנו את כל החלק הזה בסרט והחלפנו לו את המוזיקה. אישית, לא אהבתי את המוזיקה החדשה שהכנסנו, והרגשתי שהמוזיקה המקורית התאימה הרבה יותר. הרגשתי גם שזו כבר לא הדרמה שלי. הסרט המאכזב הזה עבר יותר מידי שינויים והתערבויות...

"בעבר, לפני כעשרים שנה, זה היה קורה לי הרבה, לצערי, כי באמת לא הכרתי מספיק את העולם החרדי, ועדיין לא ידעתי מה נכון ומה מתאים. ברוך ה', היום זה לא קורה בכלל, ואני עצמי יודעת להבחין מה מתאים לנו ומה לא. ככל שאני נמצאת שנים רבות יותר בעולם החרדי – אני כבר מכירה את הגבולות שלנו ומזדהה איתם מרצוני. לא לחינם כתיבה על הסרטים החרדים הפכה להיות מפעל חיי בתחום המחקר.

"אומר לך עוד משהו: המקצוע שלי עוסק באיכות, ועל הפרמטר הזה אי אפשר להתפשר. סיפור טוב הוא סיפור טוב. ויותר מכך, מעולם לא התנצלתי על זה שאני בעלת תשובה, אלא השתמשתי בכך למינוף והתקדמות – עם כל הדיוקים הפנים חרדיים. נכון שאני לא יכולה ליצור כמו אישה חרדית מבית, ונראה לי שזה מובן וגם לא מצופה ממני. אני משתדלת להיות ישירה מאוד במה שאני עושה, לא להתפשר על שום פרמטר מקצועי, ולתרום מיכולותיי ככל האפשר".

כיצד הגיבו הקולגות שלך על המעבר לעולם החרדי?

"היו שאמרו 'איזה בזבוז', אבל אני יודעת שדווקא החזרה בתשובה אפשרה לי לזכות במימוש הפוטנציאל הנשי שלי במלואו. אני חושבת שרק בדרך התורה והיהדות, אפשר להגיע לשיא שלנו כנשים בשני המישורים. בעולם הגדול נותנים לנשים להרגיש כאילו יש  סתירה בין העבודה לאימהות, ולרוב הן נאלצות להקריב את ההגשמה הנשית שלהן לטובת הצלחה בקריירה, וזה עצוב. חברות שלי מגלות כיום שאומנם הן מיצו כישרונות ופיתחו קריירה, אבל את הרכבת האישית שלהן הן החמיצו, ולעולם לא יוכלו לזכות לילדים משלהן. לפעמים התובנה הזו מגיעה מאוחר מדי, וההחמצה כואבת מאד ושוברת לב. לעומת זאת אני זכיתי ברוך ה' במהלך עשר השנים האלו לשבעה ילדים מקסימים, בלי עין הרע, והמשכתי לעבוד ולהתקדם בלי הפסקה. עם השנים הוכחתי שלא וויתרתי על רף מקצועי גבוה, יחד עם היותי אשת אברך ואם לשבעה. מה זה אם לא מימוש העצמיות שלי וההגשמה האישית?".

(צילום: shutterstock)

לדבר בשתי שפות

מתי חזרת ליצור ולפעול גם בציבור הכללי?

"במשך עשר שנים התמקדתי בפן התיאורטי ובהוראה, ופחות ביצירה, ואת יכולות הבימוי שלי ניתבתי לעולם החרדי. לאחר מכן ביקשתי להכין את התזה לתואר השני, ובחרתי להתמקד בעולם שלי. באותה תקופה לא רציתי להתעסק בקולנוע הכללי ולחקור אותו, וכך כתבתי ספר שלם על ההתפתחות של תחום הסרטים בציבור החרדי. ברוך ה', הספר הפך לרב מכר – ובעקבותיו קיבלתי מינוי להיות חברת מועצת הקולנוע הישראלי. ואז התחולל הקאמבק: הקב"ה קרא לי לחזור, ובבת אחת קבלתי הצעות שונות לעבודה עם הציבור הכללי. הפעם הרגשתי שאני כבר במקום אחר. לא הייתי חוזרת בתשובה מתחילה שחוששת מכל הערה או שאלה. הייתי בטוחה במקומי כחרדית וכבעלת מקצוע, וראיתי שדווקא ממקומי זה אוכל לתרום את הפן הספציפי שלי לחברה. הגעתי עם רף מיומנות גבוה שהתחיל מגיל צעיר מאוד. המסלול שלי מלכתחילה היה מנותב לשם, ולא התחלתי אותו מרקע חרדי, מה שעכשיו מאפשר לי יכולות תמרון גבוהות״.

האם נראה לך שבתור חרדית את עדיין מצליחה לדבר ולפנות גם אל הציבור הכללי?

"לתחושתי, כיום יש בישראל שתי מדינות: מדינה חילונית ומדינה חרדית, ודוברים בהן שתי שפות שונות. אני מתרשמת כי כבעלת תשובה וותיקה, אני דוברת את שתי השפות... לפני עשרים שנה לא ידעתי ולא הייתי במקום הזה. לקח לי זמן להבין את ההבדלים בין ה'מדינות', ולפנות לכל קהל בשפה שלו.

"אפשר לומר שיש לי ערוץ הידברות משלי לחברה החילונית, וזאת באמצעות הסרטים שאני כותבת או מביימת, הביקורת שאני כותבת, המחקר והיצירה. לא להאמין כמה סטיגמות שגויות מתנפצות כשאנשים פוגשים אותי. קיימים המון סטראוטיפים שליליים על החברה החרדית, והמפגש עם אמא, עובדת, יוצרת ותסריטאית, משנה את דעתם כליל. אנשים נרגעים מכל הלחץ האנטי חרדי, ופעמים רבות הם אפילו מתחזקים ממש ביהדות. הפחד לאבד את הזהות המקצועית שלך עם החזרה בתשובה מלווה אנשים רבים, ולא פעם הוא שמונע מהם מלעשות את המהפך בשלמותו. כשאנשים פוגשים אותי, הם מבינים שחזרה בתשובה היא לא וויתור, אלא זכות. הם רואים שזהו גן עדן לזכות להקים בית יהודי, ועם זאת לממש הגשמה מקצועית. בסך הכל לא נעלמתי ולא נמחקתי. רק צמחתי, התקדמתי בכל התחומים וקיבלתי נקודת מבט חדשה על החיים ופרופורציות תואמות".

ישנם תחומים מקצועיים שוויתרת עליהם והפסקת לבצע בגלל גבולות ההלכה והתורה?

"אני לא רואה זאת כוויתור, אלא כבחירה מקצועית שלי והעדפות אישיות. נכון, הסיבות שלי הן עקרוניות יהודיות, אך זה לא בהכרח ויתור. לדוגמה, אני לא עושה קולנוע דוקומנטרי. זאת משום שבתיעוד דוקומנטרי, בו מתעדים אנשים אמתיים שחיים ביננו, ישנם דיני נפשות, ולעיתים נטייה ללשון הרע ולהוצאת דיבה. בדרך זה לא כמו סרט על דמויות בדיוניות, שלא ייפגעו ממה שנאמר עליהן בסרט, והחיים שלהן לא עלולים להיהרס מתסריט כזה או אחר. באנשים חיים אני לא רוצה לפגוע, ולא מעוניינת לערוך מניפולציות על האמת.

"אולם הוויתורים האלו לא גורעים מאומה מההתקדמות המקצועית שלי. מי שלא מוותר על העקרונות שלו, מעריכים אותו ומחכים לו. כי כשאתה נסחף בזרם, אתה לא מעניין אף אחד. וכשאתה עומד על העקרונות - אתה רק מרוויח".

צילום: ניתאי יחזקאלי

תיזוז בין עולמות

האם היצירות שלך הושפעו באיכותן מחזרתך בתשובה?

"מאז ומתמיד המטרה שלי בכתיבה הייתה תיקון העולם, וגם היום זו התכלית שלי ביצירה: לספר סיפור שיעורר מחשבה, שישפיע על הצופים, שכאשר אדם יכנס לצפות בסרט – הוא יצא ממנו אדם אחר. טוב יותר. מאז שחזרתי בתשובה, היצירות שלי באמת נהיו טובות יותר, מיטיבות יותר. ביהדות יש עושר ועומק גדולים מאד, וזה מוביל את היצירה האישית כמה רמות קדימה. כמובן, זאת בנוסף לכישרון כתיבה ולמיומנות, שהם הבסיס הראשוני ליצירה טובה. לדעתי, יוצר שאין לו חשיבה יהודית, שאין לו אמונה, שאין לו שאלות על הקיום – פעמים רבות כתיבתו חסרה. אני רואה זאת באופן חד משמעי: כל היצירות העמוקות, המעניינות, המרתקות באמת – נכתבו על ידי בעלי תשובה או על ידי מתעניינים ביהדות, או אפילו חוזרים בשאלה, חלילה. המבט של יהודי מאמין, מחפש וחושב – הוא מבט אחר, מעמיק, מחובר ואמתי יותר.  

"לפעמים אנו לא מעריכים עד כמה התורה מקיפה את כל חיינו והופכת אותם לאחרים. היום קשה לי להבין איך אנשים קמים ליום בלי תורה, לשבוע בלי שבת קודש... זה פשוט נשמע לי מפחיד. לפעמים אני אומרת לילדים שלי, שגדלו כחרדים מבית בשכונה שמורה וחרדית: 'אתם לא מבינים איזו זכות יש לכם. אין לכם מושג באיזה גן עדן אתם חיים. וברוך ה' שאינכם יודעים מה קורה בחוץ. אבל דעו לכם, אתם צריכים לקום בכל בוקר בשירה וריקודים'.

"לא רק זה, גם היותי אם תורמת ליצירה שלי משמעות מיוחדת. הולדת הילדים הופכת אותנו לבני אדם שלמים, עמוקים יותר, מבינים יותר. לא יעזור מה שכולם מבחוץ יגידו – האימהות יודעות כמה מהות נבנתה בהן דווקא בזכות הילדים. ההורות פותחת את הלב, והיצירות הופכות להיות עמוקות יותר והרבה יותר מלאות במשמעות".

כיצד מגיבים בני משפחתך לעיסוקך המיוחד והלא שגרתי?

"הילדים שלי, כחרדים מבית, לא מעורבים בעשייה המקצועית שלי. הם יודעים באופן כללי במה אני עוסקת, אך לא יודעים איך, איפה ומתי. הבנים שלי לומדים בישיבות גבוהות, והבנות - במסגרות החרדיות, וכל העיסוק שלי מנותק מעולמם. וטוב שכך. לגבי המקוריות שבעיסוק שלי, ברוך ה', אנו זוכים שבעלי אברך, ואני חושבת שללא עובדה זו, באמת היה לי קשה להתקבל בחברה באותו האופן עם העשייה המורכבת שלי. הבחירה שלנו בחיי תורה הייתה מוחלטת כבר בתחילת דרכנו, וביטאה שותפות עמוקה לאורך כל הדרך של החזרה בתשובה ואימוץ אורח החיים הדתי. הבית שלנו, למשל, פשוט מאוד. על רקע זה, גם הבחירות הלא שגרתיות שלי מתקבלות יותר בהבנה, ופחות מפריעות לי ולבני הבית".

איך את מצליחה לתזז בין העולמות, כשמצד אחד את חרדית השומרת על קלה כבחמורה ואמא לשבעה, ומצד שני תסריטאית מפורסמת?

"יש לי עצה שנראית פשוטה מדי, אבל היא שווה הרבה: להקפיד על טלפון כשר. ולא, זו לא מליצה. יש לי את אותו פלאפון פשוט וכשר כבר חמש עשרה שנה, ולא החלפתי אותו גם כשכיהנתי כחברת מועצת הקולנוע, ובהמשך כחברת הנהלת איגוד התסריטאים. גם כיום, אני מכהנת כחברת דירקטוריון ויושבת בוועדות ציבוריות בתחום, ולא החלפתי מכשיר נייד. לפעמים מפיקים ואנשי תעשייה 'משתגעים' ממני בגלל זה, כי אני לא נוכחת בקבוצות ווטסאפ 'קריטיות' לדבריהם. אולם דווקא זה מה שמעניק לי בעזרת ה' את שלוות הנפש ואת היכולת להיות בקונטרול מלא בכל אפיקי העשייה המגוונים. אני חושבת שווטסאפ זה בזבוז זמן, ושאין צורך בהודעות סמס, כי ממילא אין תחליף לשיחה ישירה. זה הטיפ האמתי שלי, ומי שיאמץ אותו – רק ירוויח".