לכל משפחה יש אלבום, פרק ו': מקום של יציבות?

לפרקים הקודמים בסדרה, לחצו כאן.

שנת הלימודים של כתה י' החלה כשברקע סדרת פיגועי התאבדות של מחבלים בתוך אוטובוסים. "והיה רק זוועה הבין שמועה", כדברי הנביא ישעיהו. עיני הבנות היו קרועות לרווחה, והאימה ריצדה בהן באופן מבהיל.

- מחבל מתאבד התפוצץ באוטובוס בירושלים! יש נפגעים רבים! - זה היה ה"בוקר טוב" בו הקבילו זו את פני זו. היו בנות שהגיעו להסעה ברגע האחרון, כשקורי השינה ניכרים עדיין על פניהן. אחרות הגיעו רעננות. אלו גם אלו מרצינות לשמע החדשות. הדאגה והחרדה משותפות לכולן.

- איזה מוות מחריד ומשונה - הצטמררו.

- "בימים ההם רבו העבדים המתפרצים" - אם אנחנו, עבדי השם, מורדים בו, מידה כנגד מידה הקב"ה מודד לנו וממריד עלינו את הערבים - אומרת אחת הבנות.

- בואנה נגיד תהלים - מציעה אחרת. מיד נשלפים ספרוני התהלים, וכל האוטובוס הופך לגוש תפילה הנוסע קדימה, אל עבר התיכון, להמשך של יום רווי נתונים מזוויעים.

השמש מחממת והזיעה הדביקה מוסיפים אף הם לתחושת המחנק.

כמו פסקה פעימת לב משותפת ובדממה הדקה שומעים רק הדים מהאירוע המזוויע. מי שומע את קול השם?

לפתע אין הבחנה בין חילוניים לדתיים, בין לאומיים לחרדים. כולם, לתדהמת כולם, באותה קלחת. לאן שפונים שומעים חדשות בקולי קולות ורואים אנשים צמודים למקלט הרדיו, שהפך לחמצן של המדינה. שבי, כמו חברותיה, שומעת את הדיווחים ממקלט הרדיו של האוטובוס. הנסיעה מחיפה לקרית אתא אורכת כשלושת רבעי השעה. אמנם בבוקר יש הסעה, ובה אין אמורים לשמוע חדשות, אלא שקשה היה לשלוט על הנהג באותה תקופה. פסקו הצחקוקים שליוו תדיר את הנסיעה. גם השיחות שבין הבנות פסקו. החלק הכי נחמד ונעים של היום הפך לסיוט! כל אדם שעולה לאוטובוס נחקר על ידי עשרות זוגות עיניים. האם הוא "משלנו" או אולי, חס ושלום, עוד רגע הם יצללו במערבולת של כאב וזוועה?

כל אחד הנראה מעט מוזר או משונה מעורר תזוזות עצבניות.

היכן הכי כדאי לשבת??? תוהה היא.

הבנות נדחקות לקצה האוטובוס. יושבות עשר על הספסל האחורי. לשבי לא היה מקום, ונעמי הציעה לה לשבת על ברכיה. לפעמים תוקפת חרדה את שבי. לפתע היא חשה שהדופק שלה מהיר, שחסר לה אוויר לנשימה ושהיא כמעט נחנקת.

באחד הימים עלה לאוטובוס מישהו שהיה נראה חשוד בעיניה.

- אני לא נשארת פה! - חשבה מסויטת.

- נעמי, אני יורדת! - לחשה לה בשפתיים חיוורות.

- השתגעת? - נזעקה נעמי - הלא אנחנו בצומת דשנים ויש עוד כשני קילומטר עד שנגיע למרכז?! .

- נעמי, אני יורדת!

- את לא נורמלית! - זעקה נעמי - יש עוד שלוש תחנות! נצטרך ללכת המון ברגל.

- אני מצלצלת! היצור הזה נראה מחבל! עכשיו אני יורדת! - האוטובוס עצר בתחנה.

- את מדמיינת! - קראה נעמי שקמה ללכת בעקבותיה.

- לא אתן לה ללכת לבד! - מלמלה נעמי שתפסה את תיקה ברגע האחרון וירדה אף היא.

- את רואה! - הוכיחה אותה נעמי בהביטה בצער באוטובוס המתרחק - הכל בסדר! סתם ירדנו! רק בעוד עשרים דקות יגיע האוטובוס הבא. אני חוששת שידאגו לי בבית - הפטירה.

לא הייתה זו הפעם היחידה או האחרונה ששבי ירדה מהאוטובוס כמה תחנות לפני התחנה 'שלהן'. בדרך כלל, הייתה נעמי מתמרמרת, אך מצטרפת לשבי על מנת שזו לא תלך לבדה במקום השומם.

*  *  *

בלילות הייתה שבי מתהפכת על משכבה, מתקשה להרפות את עצמה. מתקשה להירדם. באותה תקופה השאירה מנורת לילה קטנה דולקת בחדרה, אך גם האור לא עזר לה לגרש את הפחדים. לא הייתה עולה על משכבה עד שבדקה שכל התריסים מוגפים והדלת נעולה פעמיים... כן, מובן שהם החליפו את הדלת לפלדלת. המחנק בבית היה נורא, אבל הוא היה גרוע פחות מחרדותיה של שבי. אף לאחר שעלתה על מיטתה הייתה יורדת כמה פעמים לבדוק אם לא שכחה, חלילה, להגיף את התריסים או לנעול גם את הבריח, או אולי אביה הרים את התריסים עקב המחנק שבבית ושכח להגיפם.

שבי לא הייתה היחידה שסבלה מחרדות באותה תקופה. חרדות אלו החריפו כשמתאבד פוצץ עצמו בתוך אוטובוס בחיפה, סמוך לשכונת חליסה. היה זה במסלול האוטובוסים היוצאים מן העיר. כן, גם האוטובוס לקריית אתא עבר דרך אותה שכונה.

הצוות החינוכי החליט לעשות "מסע התעוררות" בסוף השנה לקראת חדש אלול. הוחלט על שני ימי עיון. הובאו רבנים שהתפרסמו בכושר הסברתם המעולה, והם דברו עם הבנות.

- צריך להאמין שהקב"ה מנהיג את העולם! הוא עשה, עושה ויעשה את כל המעשים.

- בכל הקב"ה עושה את שליחותו!

- הביטוי המעשי של האמונה זה הביטחון. אם את מאמינה שהקב"ה משגיח על העולם אבל את לא מאמינה שהוא יכול להציל אותך ממחבל, יש לך אמונה אבל אין לה ביטוי מעשי.

- אבל אני לא יודעת מה נגזר עלי בשמים, אני פוחדת! - הגיבה אחת הבנות.

- צריך לפחד מהקב"ה! המחבל הוא רק כלי בידו, יתברך. אין הוא יכול לעשות דבר לבדו אם אין הקב"ה רוצה בזה.

- איך אני יכולה לדעת אם הקב"ה רוצה בהצלתי? - רצתה בת אחרת לדעת.

- באמת אין דרך לדעת זאת! עלינו להתחזק ולעשות את רצון אבינו שבשמיים, להתחזק יותר בתפילות, בצניעות, בבין אדם לחברו. אנחנו צריכים לבטוח בחסדיו של הקב"ה ולהתפלל שנישא חן מלפניו ויתמיד השגחתו עלינו ויושיענו.

- כל אחת יודעת במה היא צריכה להתחזק - אמרה המחנכת - "שופטים ושוטרים תיתן לך בשעריך" - שערים אלו הם שערי הלב. בלבך את צריכה שיהיו לך גם שופט וגם שוטר. שופט, על מנת שיעריך את התנהגותך ויבקר אותה. והשוטר, תפקידו להעניש אותך בייסורי מצפון אם לא נהגת כמו שהקב"ה רוצה. השופט והשוטר יכולים לכוון אותך רק בתנאי שאת רוצה לעשות את רצונו יתברך, אבל אם הרצון שמנווט אותך הוא לאטום עצמך, חלילה, הרי הוא דומה לעפעף. העין יכולה לראות למרחקים עצומים, אבל קרום דק של בשר מונע ממנה לראות אף את מה שלצידה. גם הרצון לעשות רע וללכת בתאוות הלב מדמים את קולם של השופט והשוטר שבלב.

*  *  *

נזכרה שבאחת השבתות, בשעה שטיילה עם המורה זילבר, עם מוישי שעוד היה קטן וישב בעגלה ועם סבתא מילר, הנשים שפגשו סיפרו בהתרגשות על בית הבד שנמצא בשטח של רזניק.

- מה זה מה שמצאו שם?

- בית בד?

- כן.

- ובכן, בית הבד שימש בימי קדם מקום לכתישת זיתים ולעצירת שמנם. הוא נקרא כך על שם הקורה הגדולה הנקראת בד שבה היו כובשים את הזיתים.

- מה? זה ישן כל כך? - התפלאה שבי.

- הו כן, בית הבד הזה עתיק מאוד! וודאי מימי התנאים והאמוראים.

- אבא מקריא לי סיפורים מ"כה עשו חכמינו", ושם תמיד הוזכרו תנאים. התנאים היו גרים פה בקרית אתא? - שאלה בתמיהה.

- איך קראו למקום בתקופת התנאים אינני יודעת – ענתה לה בחביבות - אבל במשנה מוגדר המקום שלנו כ"בין אושה לשפרעם". מקום זה היה מושב הסנהדרין. לא רחוק מכאן, בשפרעם, קבור התנא רבי יהודה בן בבא.

- התנא שנרצח על ידי הרומאים?

- נכון! - החמיאה לה - הרומאים רצו לשבור את רוחו של עם ישראל. הם אסרו על סמיכת חכמים ביודעם שללא התורה אין קיום לעם ישראל. רבי יהודה בן בבא ברח עם חמשת תלמידי רבי עקיבא הצעירים, וכשהיו בין אושה לשפרעם שמו לב שהרומאים רודפים אחריהם. רבי יהודה הסמיך במהירות את החמשה לרבנים, בצוותו עליהם לברוח. הם הצליחו להימלט, אבל רבי יהודה, שהיה כבר זקן, נתפס על ידי הרומאים שעשו אותו ככברה בנעצם בו את חרבותיהם - המשיכה מורה זילבר לידע את שבי בהיסטוריה של המקום.

שבי עיוותה את פניה בסלידה.

- רבי יהודה בן בבא מסר את נפשו על מנת להבטיח את המשכיות מסירת התורה מדור לדור. הוא קבור בשפרעם.

- אוי, ליד הערבים? - הזדעזעה שבי.

- היום יש שם ערבים - צחקה - אבל עוד לפני הקמת המדינה התקיים בשפרעם ישוב יהודי. אני מכירה יהודי שאביו היה שם גבאי. בית כנסת זה נמצא בשפרעם אף כיום.

- אני מפחדת מהערבים!

- אין סיבה לפחד מהם! הערבים מאמינים שקברי הצדיקים שלנו שומרים עליהם. דעי לך, שבי, שזו מצווה לא לפחד מהם אלא רק מהשם יתברך. אבל אני חייבת לספר לך על שפילברג.

שפילברג היה גר גם הוא במקום שעכשיו נמצא רחוב סוקולוב. הוא עבד בבתי זיקוק והיה מלא חששות מהערבים שעבדו אתו. הוא הלך להתייעץ ולהתברך מהרב הצדיק, ר' שלעמקה מזוויהל. ולמה דווקא אליו?

היה זה מפני שר' שלעמקה היה צדיק מיוחד במינו. הוא היה אדמו"ר עוד בעיירה זוויהל, אך כשעלה לארץ רצה להיות נסתר, ולכן עוד בדרך הוא זרק את כל בגדי האדמו"רות שלו לים, ועלה לירושלים. שם למד בכולל "חיי עולם" כמו כל אברך אחר מן השורה.

פעם הגיע לכולל יהודי מזוויהל. כשראה את האדמו"ר הוא זיהה אותו מיד, ומאז התפרסם. האדמו"ר היה הולך להתפלל בכותל מדי יום ביומו. היה הולך דרך שער שכם. הגבאי שליווה אותו פחד מאוד, מפני ששער זה היה ידוע כמסוכן ליהודים. הערבים שם היו חצופים ונועזים, ולא פעם פגעו באלו שעברו שם. הציע הגבאי ללכת דרך שער יפו, אלא שר' שלעמקה ענה לו ואמר: אתה יכול ללכת דרך שער יפו. אני אלך דרך שער שכם.

- האם אין זה מפחיד? שאל הגבאי, והאדמו"ר ענה לו שמי שיש לו יראה מהשם יתברך, אין לו מקום בלב לשום יראה אחרת!

את יודעת שהאדמו"ר היה טובל במקווה לפני כל תשובה או ברכה שנתן? והוא אמנם ברך אותו בכל טוב ובשמירה מיוחדת.

רק לאחר שהתברך חזר שפילברג לעבוד בבתי הזיקוק בלב שקט. והנה פרצו הפרעות. הערבים בבתי הזיקוק השתוללו והתפרעו. בראשם עמד הר אדם רחב גרם, שגובהו היה כשני מטרים. הוא התקרב לשפילברג כשהוא צורח ומאיים לפגוע בו, וכל מאתיים הערבים המתפרעים אחריו. ליבו של שפילברג החסיר פעימה ואולי יותר מפעימה. כשהערבי ההוא התקרב אליו עד שיכול היה להבחין בעיניו האדומות מזרות האימה - התמוטט הלה ומת על המקום.

כל הערבים היו המומים. הם נסוגו לאחור כשהם ממלמלים בחרדה ששפילברג הוא יהודי קדוש. מאז לא העזו לפגוע בו. את רואה, אין מה לפחד מערבים. ממה שצריך לפחד זה מהעבירות שבידינו, כי כשהגויים מציקים לנו זה עונש על העבירות שלנו.

- אבל אנחנו שומרים שבת ומקיימים מצוות. למה אנחנו צריכים לפחד מעבירות?

- גם אם אנחנו שומרים שבת ומקיימים מצוות אין זה אומר שאין לנו עבירות - צחקקה צחוק קצר ונבוך - וחוץ מזה יש את החילוניים, ואנחנו אחראים גם למעשיהם של אלו שאינם מקיימים מצוות.

- אבל איך אנחנו יכולים להיות אחראים עליהם? - לא הבינה שבי - הרי מי שאחראי הוא יותר חזק ויותר גדול, ואילו אנחנו, החרדים – מעטים, והם, החילוניים - הרבים?

- החוזק לא נמדד בכמות האנשים, שבי, החוזק נמדד באמונה בצדקת הדרך. ברוב הדורות היינו אנחנו, החרדים לדבר השם, המעטים, ובכל זאת מכל הרבים לא נשאר זכר, ואילו מי שהלך בדרך ישראל סבא - שרד!

- אז מהיכן הגיעו כל החילוניים? - תהתה שבי על קביעתה. משום מה הרגישה שהיא יכולה לשאול את המורה זילבר הכל, ולהביע בפניה את כל מחשבותיה וספיקותיה.

אבל המורה רק חייכה חיוך עצוב. לפתע היה לה נדמה, לשבי, שהיא נמצאת הרחק ממנה...שמשהו מטריד אותה מאוד...

- אם כולנו נחשבים כאדם אחד - הרהרה שבי בקול - זה...זה כאילו שמוטי רזניק עזר לעצמו?

- בדיוק כך, חמודה, כשיהודי עוזר לחברו זה כאילו שעזר לעצמו ולפעמים זוכים לראות את זה בחוש ממש שכן מה שאדם עושה לעצמו הוא עושה!

אלא שכעת לא עזרו לה הזיכרונות להירגע. והיה רק זוועה הבן שמועה הייתה מציאות מבחילה! הלוואי, הלוואי והייתה לה את יראת השמים של הזוויהלר רב'ע, אבל מה לעשות שהמאורעות מבלבלים אותה, גורמים לה למהומה בלב ובנפש והיא תוהה האם אי פעם אפשר להגיע ליראת שמים שכזו?

*  *  *

החיים המשיכו לזרום מבלי להתחשב בפחדים ובחששות. שרו עליהם, ספרו עליהם ואפילו המחיזו עליהם מחזות. כמו ניסו להתמודד עם הקשיים בעזרתם. כמו ניסו להדגיש באמצעותם את ערכי הנצח ולגרום להם לדלג מעל למציאות העכשווית. - ללכת או לא ללכת? - התלבטה שבי.

כל החברות כבר קנו כרטיסים להצגה הגדולה "בת מלך". גם היא הייתה רוצה ללכת יחד איתן. לה עצמה יש כשרון למשחק, והייתה נהנית לראות כיצד אחרות מציגות. אבל יותר מכך נהנתה מהמפגש המסעיר בשעות הערב במרכז הכרמל, מהשיחות שלאחר ההצגה, בהן היו הבנות מעריכות את ההצגה מבחינת התוכן, המציגות, אופן הצגת התפקיד והתפאורה.

- דור של חיצוניות! - הפטירה המורה זילבר - אני לא יודעת כמה זה באמת תורם ליראת השמיים שלכן. אני מתרשמת שכאשר רואים בת מרשימה, עומדת ומגלמת תפקיד של בת ישראל כשרה, כולן אמנם מתלהבות ממנה, אבל יש חשש שאולי הן מתרשמות דווקא מההילה שסביבה, ולא מהדמות שהיא מציגה. האם הן חוזרות לכתה ומתחילות לעשות יותר חסד, מדברות פחות לשון הרע, מכבדות יותר את ההורים והמורות בעקבות ההצגה? אני מסופקת.

- כשמדברים על הערכים הללו הם בכל זאת הופכים לנכס של האישיות - טענה שבי.

- נכון - הסכימה אתה המורה זילבר - אבל הערכים הופכים לנכסי צאן ברזל שלך רק בעקבות מה שאת מעריכה באמת! אדם מגלה את הערכים שלו בעקבות השתפשפות עם האירועים השוטפים אותו. האם בכיתה את מעריכה את הבת הצנועה, בעלת החסד, או שאת נמשכת דווקא לרעשנית שיודעת לעשות הרבה "רוח וצלצולים", בעוד שבמידות או בחסד היא בינונית ומטה?

- לא יודעת.

- את מבינה, פה טמון העוקץ! השאלה היא אם את אינך משוחדת מיופייה של הבת, מהקסם החברתי שלה ומכישרון המשחק שלה? אם אמנם את מתרשמת יותר מהליכותיה ומהתנהגותה הערכית, סימן שבאמת הפנמת את הערכים הנכונים!

שוחחה עם מירב, שולמית, שירה ושיפי. ניסתה לשכנע גם אותן לא ללכת, אלא שמירב לא ראתה שום פסול בראיית הצגות. כל המציגות והמפיקות הן נשים. רק נשים ובנות צופות בהן, ובכלל, התוכן ערכי וזו דרך נהדרת להעביר מסרים, כך אמרה לה בת דודתה מירושלים שהמליצה עליה בחום. שיפי חשבה שצריך להילחם נגד הנטייה לחיצוניות על ידי מחאה ברגלים, כלומר, על ידי אי הליכה להצגה. סבא שלה אמר שהיום החיצוניות באה לידי ביטוי גם בעבודת השם. היא הזמינה את שבי לישון אצלה. כך יקטינו את הניסיון, חשבו.

למחרת בהפסקה שאלה שירה אם היא לא מתחרטת שלא הלכה.

- היה לי קשה - הודתה - אבל אני ממש שמחה שלא הלכתי.

- גם אני - הוסיפה שיפי - היה כזה "כיף", נכון שבי? שאלה אותה, וכל הבנות התעניינו לדעת מה הן עשו.

- היה ערב נפלא - סיפרה שבי - פטפטנו עד שעה מאוחרת בלילה, אתן הלא יודעות, בשעה שתים כל מילה הופכת לבדיחה. הייתי עייפה כל כך שלא הבנתי בכלל מה היא מדברת אלי. רציתי להיות מנומסת ועניתי לה, אך כנראה שזה לא היה בדיוק לעניין. הוי, כמה צחקנו.

מירב שולמית ושירה מצאו עצמן מקנאות מעט בחוויה שחוו שבי ושיפי.

- לא נורא - הרגיעה שירה - עוד מעט, בחופש הגדול, נהיה כולנו ביחד במחנה - אמרה - אני בטוחה שיהיו לנו שם, בעזרת השם, חוויות נהדרות.

*  *  *

ג'רי מצא עצמו מתבודד עם מצפונו, וחלומותיו היו ספוגים געגועים אל העולם ממנו גזר את עצמו. עד... עד שג'יקוב החל להתעניין ביהדות ובציונות. לפתע התגשמו ייסורי מצפונו בדמותו של בנו האהוב, בנו יחידו. הרגיש שהנה הוא הולך לאבד שוב את היקר לו מכל, והוא לא יכול היה לעמוד בזה שוב! הרגיש חסר אונים כל כך. כמו היה מיטלטל בין גלים זדוניים כקליפה, כגזיר עץ יבש ועבש.

מה? מה יעזור לו?

בתוך עצמו הוא לא מוצא ולו מקום אחד של יציבות, של שפיות... הפחדים שמשהו רע יגיע אליו... יטלטל אותו... מציפים אותו.

לא! הוא לא מוצא בתוך עצמו שום נקודה שהוא יכול להתרפק עליה ולמצוא בה ניחומים, שיכולה להפוך לקרש קפיצה שימנף אותו. שיוציא אותו מהגיהינום בו מצא את עצמו...

הרגיש את עצמו שקוף. חסר נוכחות. על סף פירוק. כמו נסחף אל תוך מערבולת. בלי שליטה...

מה יוציא אותו מכאן?

איזה חוסר אונים!

משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, כציץ נובל - צצו בו לפתע מלות התפילה. כחציר יבש...כעשן שמתנדף ונמוג...כך בדיוק הרגיש!

אל תשליכנו מלפניך, התרפקו המלים על בליבו. לפתע הרגיש שהוא מוכרח משהו. עדיין לא היה זה מוגדר. מין מחשבה עמומה, שעומדת על קצה ההכרה והוא מתאמץ לתפוס אותה ולהעלות אותה אל המקום המודע שלו.

אנו בניך ואתה אבינו... אנו פעולתך ואתה יוצרנו... אנו עמך ואתה מלכנו... אנו עזי פנים ואתה רחום וחנון, אנו קשי עורף ואתה ארך אפים, אנו מלאי עוון ואתה מלא רחמים, אנו ימינו כצל עובר ואתה הוא ושנותיך לא יתמו - התנגנה לה התפילה בזיכרונו ונעלמה במהירות.

קולו של המשגיח הדהד בו, והוא נזכר באחת השיחות בה דיבר על מנשה המלך שהיה במצוקה, וקרא לעזרתם של כל האלילים להם עבד כל חייו, אך הם לא שינו את מצבו. ואז, כשלא היה לו יותר למי לפנות, נזכר שיש הקב"ה וצעק אליו. כן, גם הוא הגיע לתחתית הזו. הרגיש שהוא לא מסוגל יותר.

נכנס לרכב, התניע ונסע.

תחילה נסע סתם, ללא מטרה. הרגיש שהוא נוהג בצורה אוטומטית, רק על מנת להירגע. אבל כשחלף על פני בית הכנסת, החליט לפתע לעצור ולהיכנס. הן כאן אף אחד לא מכיר אותו. מהר, לפני שיתחרט, החנה את הרכב, נעל אותו ומצא את עצמו בתוך ההיכל.

*  *  *

ריחות בית הכנסת הציפו אותו בעצמה.

הפרוכת שכיסתה את ארון הקודש הייתה יפה כל כך. הבימה, הנברשות הארוכות שהשתלשלו מהתקרה, הספסלים שהיו ריקים. כל המראה הזה הביט אל תוך תוכו פנימה והעלה בו זיכרונות של תפילות. קולו החם והעמוק של ר' שולם שבדרון, שאומר "אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם" כפי ששמעו בישיבת חברון, היה מוחשי כל כך, עד הפנה את ראשו לחפש מהיכן הוא מגיע, אלא שהקול בא מתוך תוכו. כל המראה של בית הכנסת והזיכרונות הלמו בו, והוא נסחף אל ארון הקודש. אבל הארון היה נעול. טמן את ראשו בין זרועותיו ובכה...

כמה זמן היה שם - לא ידע. הרגיש שכל נשמתו נשפכת לו שם, קרוב כל כך לארון הקודש, קרוב כל כך לספר התורה המקודש. כמה התגעגע אליהם... רצה ללטף את הפרוכת, לחזות שוב בספר התורה, להריח אותו, לנשק אותו. נזכר בריקודים של שמחת תורה. בשירה. באווירה של בית המדרש... זכר את ריח הסכך וריח ארבעת המינים עורר בו געגוע... כמה הוא חסר אותם....

האמנם יש לו תקווה??? הן יקטלני לו אייחל - בכה בליבו.

אין לי כוח לרחף יותר בחלל, לא קשור לכלום, לא מחובר לאף אחד. "אל תעזבנו אל תרחק ממנו", שמע את קולו המתרפק בתחנונים של ר' שולם, כמו אז, בחברון... "הלבן חטאינו כשלג... זרוק עלינו מים טהורים וטהרנו"...

האמנם בנו לא יתנתק ממנו כשיחזור בתשובה? ואיך יתייחס ג'יקוב אל אמו, שהיא ממשפחה מתבוללת ממש? מה יקרה אם יגלה שהוא היה פעם דתי, וממשפחה דתית מאוד, ואפילו למד בישיבה? ומה תעשה דורותי? הרי אין לה בכלל מושגים ביהדות... האם תעזוב אותו?

לפתע הרגיש שהוא זה שסיבך לכולם את החיים. לאביו, לאשתו, לבנו ולעצמו. מה יהיה? חשב.

הוא אפילו לא זכר כיצד חזר הביתה. למחרת לא היה מסוגל לקום מהמיטה. דורותי הבחינה שחומו עלה. היא נתנה לו כדור להורדת חום, והלכה לעבודתה. נראה היה שהוא מתאושש. סתם איזה וירוס שתקף אותו. הכל היה מקופל וסגור היטב בתוך ליבו מבלי שישתף אף אחד, גם לא את דורותי. וכי מה יאמר לה?

מצא את עצמו מתפלל אל השם ואומר: אתה, ריבונו של עולם, אתה מלך העולם אתה תקיף, אתה בעל כל הכוחות כולם, אתה עילת העילות וסיבת הסיבות, אתה ממציא את כל הנמצאות ואתה קידשת אותנו במצוותיך. אל תדחה אותי, התחנן, קבל את תשובתי... אף על פי שלא מגיע לי, עשה איתי במתנת חינם. כל הפושט יד נותנים לו, אל תמנע ממני את חסדיך...

אחר כך היו עוד כמה פעמים שהתפלל. איש לא ידע. היה מתבודד בחדרו, מוציא את התפילין שרכש לאחרונה, מתבשם מריחם, מנשק אותן בדבקות ובדמעות. לא מבין איך מנע מעצמו כל השנים את העונג הזה.

רעד כעלה נידף בשעה שעמד להניח אותן שוב בפעם ראשונה אחרי כל כך הרבה שנים. לא האמין עד כמה התגעגע לכך. היה מופתע שהוא זוכר עדיין כיצד כורכים...

האמנם קרוב הוא אל השם? והאם השם רוצה אותו אחרי כל העלילות שלו? האם מגיע לו שהשם יקבל את תפילתו? כי לא תחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה... התחנן קולו של ר' שולם והדהד בו...

התבונן לתוך עצמו כשהוא תוהה מה דורותי הייתה אומרת לו ידעה. האם יאבד אותה? אולי יאבד גם את ג'יקוב לו יידע... בעצם לא מגיע לו שהם לא יאבדו לו... הן תמיד איבד את מה שהיה שלו ומה שהיה מחובר אליו, וד' מודד לו מידה כנגד מידה... אולי גם עכשיו הוא הולך לאבד את היקרים לו מכל? האם מה שהוא רוצה לעשות יגרום לו לאבד אותם, או... המחשבות חמקניות הן. הוא לא מצליח לתפוס אותן והן כבר מובילות אותו הלאה למחשבות אחרות... לסרטים אחרים...

אבל הוא לא מסוגל יותר להיות מרוחק מהשם. הוא יתפלל, והקב"ה ירחם עליו ויעזור לו להתקרב אליו בחזרה מבלי לאבד את ג'יקוב ואת דורותי. הפחדים הפיקו לו סרטי אימה אותם חזה בחלומותיו... אלא שהוא לא העז להתפלל שוב או להניח תפילין, עד... עד ששוב בפרץ של רגשות חזר והתפלל. נקרע בתוך עצמו, לא יודע להחליט מה לעשות.

זלזל תחילה בתפילותיו של ג'יקוב, במיוחד כשנסע אחר כך בשבת לבית הכנסת, אבל הבין שג'יקוב פשוט לא יודע שיש סתירה בין מעשיו לבין רצונו להיות יהודי מאמין. דווקא כשביקש ג'יקוב להכשיר את המטבח, תמך בו. פשוט ריחם עליו כשראה כמה רוצה הוא מצד אחד, ועד כמה אין הוא יודע מאידך. הלך עם דורותי ועזר לה לבחור כלים לבשרי ולחלבי. הכשירו את השיש והכיור על פי הוראות הרב והוא עצמו לימד את דורותי לבחור מוצרים כשרים ולהבחין בין ההכשרים השונים.