מתוך המיצר זעקתי להקב"ה: "תציל את עיניי, ואני אשמור עליהן"

"הסיפור המסעיר של חיי החל בדיוק לפני שלוש שנים", אומר לנו הרב אהרון בן אדיבה, כאשר הוא מפנה  מזמנו היקר, בין קבלת קהל בבית ההוראה לבין מסירת שיעורים במדרשות לבנות.

"קמתי בבוקר בהיר של חודש כסליו, נטלתי את ידיי ושפשפתי את עיניי בתימהון. מול עיני הימנית נפרש מין מסך מטושטש וכהה, שלא אפשר לי לראות כלום. כמו קורי עכביש סגרו את כל משטח הראיה שלי מצד ימין. מצמצתי, שפשפתי עיניים, שטפתי ושוב מצמצתי – ועדיין מסך קורים שחור סוגר את מרחב הראיה שלי בערפל מפחיד. 'אני לא יודע מה קורה לי', אמרתי לאשתי בבהלה. 'בעין ימין אני כמעט לא רואה כלום, הכול נראה לי מטושטש! אתמול הראיה שלי הייתה טובה, כרגיל, וכעת אני ממש מרגיש 'שתום העין''".

חושך על פני תהום

אין ספק כי הדבר היה מלחיץ מאוד. "לא היה כל רמז שקדם לכך", אומר הרב בן אדיבה, "יום קודם לכן עוד ראיתי מצוין, ופתאום בבוקר – מסך מטושטש. רעייתי דאגה מאד, והציעה לי לפנות לרופא עיניים מומחה בתחום. היה ברור שזו לא שאלה פשוטה של משקפיים או דלקת עיניים, וחשוב היה לנו לפנות מיד למומחה. התקשרתי לקופה וביקשתי לקבוע תור דחוף לאחד המומחים הידועים - ד"ר חיים כהן. במזכירות טענו שהרופא לא מקבל  כלל פציינטים חדשים בזמן הקרוב, מרוב עומס, אך כשהם שמעו את תחנונינו והסברינו על המקרה הדחוף, ניאות הרופא לקבל אותי לבדיקה בלבד.

עוד באותו בוקר התייצבנו במרפאה, כאשר הדרך למקום עוברת עליי בתחושה מוזרה מאוד, עם התמקדות לא קלה בשדה ראיה חלקי, ומאמץ כפול להשלים את החסר בעזרת העין השמאלית...  בסיום הבדיקה היה הרופא המום, ואמר: 'מזה שלושים וחמש שנה אני מטפל בפציינטים, ודבר כזה עוד לא ראיתי. יש לך חור בקרנית בגודל שלושה מילימטרים. אני נותן לך הפנייה מידית לבית החולים שערי צדק, ובטופס ההפניה ארשום 'דחוף'. הם כבר ידעו איך לטפל בך. לך עכשיו ומיד לבית החולים', הזהיר אותי הרופא.

"מיהרתי עם אשתי לשערי צדק. כשראו במיון את ההפניה, הם דילגו על כל הפרוצדורות והתקבלתי במהירות למחלקת עיניים. נבדקתי על ידי טובי הרופאים, וכולם נבוכו מול התופעה המוזרה. הם חיפשו בנרות הסבר טבעי לחור הפתאומי בקרנית. האם זהו זיהום שנוצר פתאום בעין? כיצד? לא ידעו. איכשהו החליטו הרופאים על טיפול תרופתי ניסיוני, והבהירו לי מראש שהוא לא יהיה קצר, בעיקר מכיוון שהם לא יודעים לזהות את הבעיה, ולכן גם לא יכולים לדעת מיד מה יוכל לעזור".

טיפול רפואי ללא אבחנה? פשוט להיות שפן ניסיון?

"בדיוק כך. לא הייתה לי כל אופציה טובה יותר, אז הסכמתי. הרופאים הורו לי למרוח משחה מסוימת שלוש פעמים ביום, ולאחר עשרים וארבע שעות של אשפוז בהן לא התקדם דבר ולא השתנה – נאלצו לשחרר אותי עם אפס מידע וצרור הוראות להמשך מריחת המשחה. בבית מרחתי ומרחתי מידי בוקר, צהריים וערב, ולא ראיתי שיפור, תרתי משמע.

"חזרתי למעקב בבית החולים לאחר שלושה שבועות, וגם הרופאים נאלצו להודות שאין כל שינוי במצב. הם החליטו להחליף טיפול, והורו לי לעבור למשחה אחרת. שוב מרחתי בצייתנות מידי יום את המשחה, חזרתי אליהם לאחר חודש - וכפי שחשתי במו עיניי - עדיין לא נצפה כל שיפור.

"שוב התלבטויות, התייעצויות רופאים, ולבסוף הם המליצו לי על מעבר לטיפות מיוחדות. חזרתי הביתה עם הוראה לטפטף אל העין האומללה שלוש פעמים ביום את הטיפות. טפטפתי והמתנתי, והמסך השחור מול עין ימין לא מתבהר ולא משתפר. אפס שיפור.

"חזרתי שוב למעקב, וטובי הרופאים בודקים ובודקים, ואף אחד מהם לא מגיע לדיאגנוזה ברורה. הם המליצו על מעבר לתרופה אחרת, ולאחר שגם היא לא עזרה המליצו על תרופה נוספת... כך נדדתי בין הרופאים והתרופות במשך יותר מחמישה חודשים.

"כשהבנתי שהרופאים בשערי צדק הרימו ידיים, ואין להם עוד מה לנסות ולעזור לי, פניתי להתייעץ עם הרב פירר – העסקן הרפואי ובעל החסד הידוע. הוא הקשיב לפרטי המקרה, ושלח אותי להיבדק אצל רופא מומחה. אותו רופא לא ידע כיצד לטפל, אך המליץ לי לעבור לבית החולים הדסה עין כרם. 'שם בוודאי ידעו מה לעשות וכיצד לטפל בך', כך אמר".

בשערי צדק הסכימו להעביר את התיק הרפואי?

"אומנם בדרך כלל לא קל לעבור מבית חולים אחד למשנהו, לעתים הפרוצדורות מתישות מאד, והרופאים לא ששים לשתף פעולה עם ההעברה הפוגעת ביוקרתם. אך אצלי, ברוך ה', ברגע שהרב פירר התערב – כולם נאלמו דום. הרופאים שחררו בקלות את התיק הרפואי שלי ואת כל המסמכים הדרושים, ועברתי לעין כרם.

"התקבלתי במחלקת עיניים בהתעניינות גדולה, ובזה אחר זה הגיעו גדולי הרופאים להציץ ב'מקרה המעניין'. אבל אני לא הרגשתי 'מקרה מסקרן', ולא 'תיק רפואי מרתק'. לא באתי בשביל לשעשע אותם או לספק להם חומר למחקרים חדשים... הייתי בסך הכול פציינט שסובל ורוצה לקבל מענה רפואי ולחזור לחיי הפרטיים. אך גם לרופאים בעין כרם לא הייתה תשובה ברורה עבורי. הם החליטו לנסות משחות חדשות וטיפות שונות, והורו לי לבוא למעקב ארבע פעמים בשבוע. מילאתי אחר כל הוראותיהם, אך דבר לא עזר. הרופאים הזריקו לי זריקות שונות באזור העין, עם הרדמה מקומית – ועדיין המסך השחור, המטושטש, נותר מאפיל על ראייתי ללא הועיל. בהמשך ביקשו הרופאים שאנסה להרכיב עדשה טיפולית. העדשה נראית כמעט כמו עדשות ראייה רגילות. הייתי צריך להכניס אותה לעין מדי בוקר, ולהסיר אותה בערב לפני השינה. בנוסף לעדשה, לפי הוראת הרופאים, הצמדתי לעין, לאחר הרכבת העדשה הטיפולית, מגן פלסטיק מיוחד, שנראה כמו משקף שקוף המוצמד לעין מבחוץ באמצעות מדבקת חבישה גדולה. זה לא היה נעים, להסתובב עם ה'ערכה' הזו על העיניים, אולם לא הייתה לי ברירה".

במשך כמה זמן טופלת בעין כרם?

"במשך יותר מחצי שנה טופלתי שם, ולא ראיתי צל של שינוי. מטיפול לטיפול התקוות רק הולכות ודועכות. אני מקבל משחה חדשה, מתמלא בציפיות לשינוי, מנסה ומנסה - ומתאכזב מחדש. כבר אין לי כוח להחליף חבישות ומשחות, אין לי סבלנות לכל הניסיונות, אך גם אסור לי לזלזל בשום טיפול כל עוד יש סיכוי שהוא יעזור לי להירפא. הייתי חייב לטפטף, למרוח, לחבוש ולהצמיד, מידי בוקר, צהריים וערב. כל כך הרבה התעסקויות סביב העין, ואפס תזוזה. ואז גם מגיעים הפחדים והמחשבות המייאשות: מי יודע מה יהיה עם הראיה שלי? מי יודע מה יהיה הסוף?  האם מצבה של העין עלול להחמיר? האם אמצא אי פעם את הפתרון המתאים? עד מתי אסבול מכל הניסיונות האלו?".

איך החזקת מעמד? ומה עשית בכל הימים המייסרים האלו?

"בכל התקופה הזו ניסיתי לשמור על אורח חיים רגיל ככל יכולתי. נכון, הראיה קשה מתמיד, ההליכה עם שטח ראייה חלקי הופכת למלחיצה מאוד ואיטית, העיון בספרים מאומץ מאד, וקריאה וכתיבה הפכו למשימות מורכבות יותר. בעצם, כמעט כל פעולה שגרתית נהייתה מורכבת  ואיטית יותר. מעולם לא שיערתי עד כמה כל עין חיונית לפעילות תקינה. ראייה של עין אחת פחות – הינה משמעותית מאד לתפקוד היומיומי שלנו.

"עם כל זאת, לא רציתי בשום אופן להיכנע לקושי, ולעצור את מהלך חיי הרגיל. היה חשוב לי להמשיך בסדר יומי הקבוע, והתאמצתי ללמוד וללמד, ממש כאילו אני רואה היטב בזוג עיניי. הכנתי שיעורים, למדתי ולימדתי, וגם אם היה קשה ולא נעים – הודיתי לה' על שאני יכול להמשיך ולתפקד. יש לי כלל שמדריך אותי בכל חיי, כפי שהמלאך אמר ללוט: 'אל תבט לאחוריך'. יש להתקדם כל הזמן, עם היכולות והאפשרויות שיש לי ברגע זה, בלי לחשוב מה היה אילו ומה היה פעם. מה שאני יכול לעשות עכשיו – אני רוצה לעשות בס"ד".

איך אפשר להמשיך בכזה מצב עם סדר יום צפוף כשלך, כרב הלומד לדיינות וגם מוסר שיעורים?

"אכן, הקב"ה עזר לי באופן מיוחד, מעבר לכל דמיון: בדיוק בתחילת השנה נסגר מחזור הלומדים בכולל ההוראה בו למדתי לימודי דיינות. עד אז למדתי ב'דרכי דוד', ליד ביתי, והצטערתי מאד שלא אוכל עוד להמשיך ללמוד כפי שחפצתי. בלית בררה, חיפשתי כולל הוראה אחר שעוסק בנושא בו היינו, ומצאתי מקום רק בכולל דיינות בשכונת בית וגן. זה היה רחוק משכונת מגוריי בבוכרים, והייתי מאוכזב שאצטרך להיפרד מהכולל המוכר שלי, בו למדתי במשך 16 שנה רצופות.

"למעשה, אז לא שיערתי כלל איזו רפואה טמן לי הקב"ה דווקא בסגירת הכולל: חודש לאחר תחילת ה'זמן' החלה הבעיה הרפואית בעיני, ולפתע נזקקתי לנסוע שוב ושוב לבתי החולים באזור בית וגן – לשערי צדק, ובהמשך לעין כרם. כעת דווקא המרחק עמד לעזרתי, ובכל בוקר הייתי ממהר לקו 27, נוסע למעקב הרפואי בבית החולים, ומשם ממשיך ברכבת ישירות אל הכולל הסמוך, מאושר לשכוח מכל הצרות והתחזיות הקודרות, ולהירגע עם התורה הקדושה. זו הייתה הנחמה היחידה שלי באותם ימים כואבים. רעייתי הייתה זו ששמה לב להשגחה הפרטית המופלאה הזו. היא זו שהבחינה איך גם בחושך שאפף אותי, הקב"ה דאג לי לכולל קרוב וללימוד האהוב שלא ייפסק כלל. כך יכולתי להמשיך בסדר יומי כמעט ללא הפרעות, למרות כל הבדיקות והניסויים וההשערות חסרות התוצאות של הרופאים".

תנו להקב"ה, רק תרוויחו

במהלך כל השנה הזו, לרופאים עדיין לא הייתה תשובה עבורכם?

"לא. הם גיששו באפילה כמעט כמוני. לאחר חצי שנה נוספת של ניסיונות, ראו הרופאים שגם העדשה הטיפולית לא מסייעת במאומה, והחליטו לנסות את ה'נשק' האחרון שבידיהם: לקיחת ביופסיה מהעין. עוזרו של הרב פירר הסביר לי בסבלנות מהי בעצם הבדיקה המתוכננת – מגרדים את קרנית העין, ולוקחים ממנה דגימה מזערית של כמה חלקיקים מגלגל העין. את הדגימה בוחנים במעבדות בשלל דרכים. הוא לא הסתיר ממני את האמת וסיפר כי תופעות הלוואי של הבדיקה כואבות מאד, וחלק מן התסמינים נמשכים אפילו חצי שנה אחר כך, כמו למשל תחושת שריפה עזה במקום בו גרדו את גלגל העין. אך גם לדעתו, לאור המצב, אין מנוס מלבצע את הביופסיה הבלתי קלה.

"ישבו צוות הרופאים בישיבה מכרעת, בדקו את עיני הימנית,  נוכחו לראות שאכן החור בקרנית נותר שם ללא שינוי וללא כל שיפור, התייעצו שוב ביניהם וקבעו לי תור לביופסיה ליומיים אחר כך, ביום שלישי בשעה שמונה בבוקר. שוחררתי הביתה לעשרים וארבע שעות ללא מריחות, משחות וטיפות, ועם הרבה פחד בלב".

היה זה יום של מנוחה לקראת הבדיקה?

"לא הייתה זו מנוחה סתמית, עבורי היה אותו יום שני – יום של הכנה נפשית ורוחנית לקראת הבדיקה. התפללתי והתחננתי לישועת ה', ביקשתי ממקובלים שיערכו עבורי 'פדיון נפש', ובין השאר, עקב היותי לומד הוראה בסמוך לביתו של הגה"ג ר' עזריאל אוירבאך שליט"א בבית וגן, פניתי גם אליו, וביקשתי את ברכתו. הרב החזיק בידי בחמימות ובירך אותי בעין טובה ונהורא מעליא - אור מעולה וטוב. ואחר כך הוסיף הרב ואמר לי במילים אלו: 'אתה רוצה לקבל מהקב"ה מתנה, מה אתה נותן לו?'. הופתעתי מן השאלה. חשבתי מעט ועניתי: 'אני מקבל על עצמי להתחזק בשמירת העיניים'. לאמיתו של דבר, מעולם לא חשבתי על רעיון כזה. פתאום נפלטו לי המילים מהפה, והרב שמח ואמר: 'נו, זו קבלה נפלאה, במיוחד בדור שלנו'. יצאתי מביתו של הרב מאושש ומחוזק הרבה יותר, והחלטתי מאותו רגע להתחזק ביתר שאת ב'שמירת העיניים'.

"למחרת בבוקר הגעתי בליווי אשתי לבית החולים הדסה עין כרם לבדיקה המכריעה. כשנכנסתי לחדר הרופא, הושיבו אותי על כיסא מיוחד, קשרו את ראשי בחוזקה לכיסא כדי שחלילה לא אזוז כמלוא הנימה בשעת הבדיקה הרגישה, הדביקו פלסטרים מיוחדים על עפעפיי, כדי שלא אעצום אותן באינסטינקט בעיצומה של הביופסיה ואסתכן, חלילה, ולבסוף הזריקה הרופאה חומר הרדמה מיוחד לאזור העין. המתנו שההרדמה תשפיע, ובעודי יושב שם, עקוד וכלוא ללא יכולת להניע מאומה, שמעתי מאחורי ראשי כי הרופאה מבקשת מהסייעת להביא לה 15 מבחנות שבהן היא תניח את חלקיקי הקרנית. חמש עשרה מבחנות! אשתי כמעט התעלפה למול תצוגת המבחנות המרשימה, ואני רעדתי בתוככי תוכי מרוב פחד. אותן דקות נצח של המתנה זכורות לי כחוויה הכי מפחידה שעברתי אי פעם בחיי.

"ואז השפיעה ההרדמה, והרופאה התיישבה מול כיסא העקידה שלי, וכיוונה את העינית לבדיקה אחרונה לפני הטיפול. לפתע היא נסוגה לאחוריה בתדהמה, ופלטה בלחץ: 'משהו השתבש פה! אני הולכת לקרוא לד"ר מנדלסון שיבוא וייתן את אבחנתו!'. רעדנו מפחד. לא ידענו מה ארע.

"הרופא קבל את קריאתה הבהולה של הרופאה, והסכים לעצור באמצע סדרת ניתוחי הלייזר המתוכננים שלו. הוא הגיע, הסתכל במכשירי הבדיקה והכריז בקול רם: 'החור נסגר!'.

"הרופאים היו המומים. כיצד קרה הנס הגדול בתוך יום אחד? חור שלא הושפע מאף משחה ואף טיפול – לפתע פתאום נסגר מעצמו?".

זהו פלא של ממש! כיצד זה קרה?

"אין לנו תשובה. זהו נס אמתי! הרופא השתומם והחל להעלות השערות שונות ומשונות. אולי זה קרה בעקבות הפסקת הטיפול? יתכן שדווקא בגלל שבעשרים וארבע השעות האחרונות נתנו לעין לנוח ממשחות וטיפות למיניהם, אולי ההפסקה פעלה לסגירת החור? ואם זו הסיבה – מדוע העין לא התרפאה בהפסקות הקטנות שהיו קודם, במשך השנה האחרונה? הרופא לא הצליח לחשוב על הסבר הגיוני יותר, אבל אני יודע ומרגיש מהי הסיבה לשינוי הפתאומי: קבלתי על עצמי לשמור על עיניי מכל ראיה אסורה, והקב"ה שמר על עיני שלי מכל חור ונזק.

"לא הייתה זו פטה מורגאנה. במשך ששה חודשים הוצרכתי ללכת למעקב רפואי פעם בשבוע, כדי שיצלמו את עיני ויוודאו שהחור באמת נסגר ולא נפתח מחדש. וברוך ה' – הנס היה מוחשי לחלוטין. הקרנית נסגרה, המסך המטושטש נעלם משדה ראייתי, והראיה שלי שבה להיות צלולה וברורה. מאז עברו שנתיים, המעקב החד-שבועי הסתיים והתייתר מאליו, וברוך ה', החור לא הופיע בשנית. כעת זכיתי ויכולתי לחזור לפסוק בבתי ההוראה, ללמוד וללמד ולהתעסק בטהרות, מה שדורש מבט חד ובהיר, וזאת – ללא כל השפעה מהחור הנורא שהיה לי. יותר מכך – במעקב האחרון שעשיתי לפני זמן קצר – שמח הרופא לבשר לי כי אפילו הצלקת שהייתה לי בקרנית – נעלמה ואיננה. אלמלא הצילומים והמסמכים הרבים ששמורים אצלי – אי אפשר היה לנחש ולראות אף רמז לכל מה שעבר עלי ועל עיני המסכנה...".

כיצד אתה מקיים את הקבלה של שמירת העיניים ביומיום?

"אני משתדל לשמור בכל מקום על העיניים היקרות שה' נתן לי. כשאני הולך ברחוב אני משתדל לא להביט היכן שאיני צריך, כאשר אני מוסר שיעורים לבנות במדרשות בירושלים - אני מוריד את משקפיי מעל עיני ורואה רק צלליות מטושטשות. הבנות כבר שמעו ממני את הסיפור, ומקבלות בהבנה את הורדת המשקפיים בזמן השיעור. בשיעור עצמו איני צריך לקרוא חומרים מן הכתוב, אני מכין ומוסר בעל פה, בדרך כלל, והורדת המשקפים לא מפריעה לי כלל. אגב, כשניסיתי להסיר את המשקפיים גם בדרך לשיעור - נפלתי והתגלגלתי במדרגות החשוכות במדרשה, והבנתי שגם כאשר שומרים על העיניים, חובה לשמור גם על הגוף ולא להזיק לעצמי. מאז איני מוריד את המשקפים אלא רק בשעת השיעור, ובין לבין נזהר ומשתדל שלא להביט במקומות מיותרים. אם בנות רוצות לשאול ולהתייעץ – הן למדו לעשות זאת בטלפון, ואף אחת לא נפגעת ולא ניזוקה מהעניין. אגב, גם הריאיון הנוכחי נעשה בטלפון בלבד. התחושה שלי כעת הרבה יותר נוחה וטהורה, וההשפעה המיטיבה של שמירת העיניים מאירה עלי לכל היום.

"אני אומר זאת לכולם, לקב"ה יש הרבה שפע וברכה לתת לכולם. רק תנו גם אתם משהו לקב"ה, ותזכו לקבל ממנו מידה כנגד מידה. אם תתחילו ותשתדלו – עוד תרוויחו ותפתחו פתח גדול לישועה.

"מעניין להוסיף, כי בסופה של אותה שנה, ממש בזמן בו ארע הנס ויכולתי להפסיק את המעקבים היומיים בבית החולים – התקשר אלי לפתע ראש הכולל הקודם, וסיפר לי כי נפתח כעת מחזור חדש של לומדים, והוא קורא לי ללמוד במקום ולהיות אחראי על קבוצת הלומדים. התרגשתי מאד לראות את יד ה': כשהייתי צריך להיות באזור בית וגן – העביר לי הקב"ה את הכולל, וברגע שהניסיון הסתיים, ואיני זקוק עוד לנסיעות הרצופות – חזר ונפתח הכולל הקודם, ואני יכול שוב ללמוד ליד הבית. השליחות שלי בסביבה הסתיימה, למדתי את הלקח שלי ונותרה לי רק הודיה עצומה לבורא העולם על היכולת והזכות לראות, ועל הזכות שלא לראות מה שלא צריך לראות".

סיפורו של הרב אהרון בן אדיבה הוא חלק מסדרת כתבות בפרויקט 'מחושך לאור', לרגל חג החנוכה. מכירים אנשים נוספים שיצאו מחושך לאור? אתם מוזמנים לכתוב לנו למייל support@htv.co.il​

חיה שדמי: "הייתי בהלם, שום דבר לא הכין אותי לכזה תרחיש"

זכו לתאומים אחרי 17 שנה: "לא חייבים להעריך את האור בגלל החושך שבדרך"

"כשהתינוק נולד ולא נשם, צעקתי ’ריבונו של עולם, תעזור לי’"