הורות במחשבה חיובית: לא להירדם בשמירה!

ליל שבת. שעת חצות. בעוד אני יושב בביתי, עולים ונשמעים קולות מן החוץ, מהרחוב הסמוך, קולות שיחה רמים - "קול ענות אנכי שומע". שיחה המתנהלת בין קבוצת בנים המטיילת ברחוב לבין קבוצת בנות המטיילות אף הן. הללו משליכים כמה מילים ואלו מצחקקות ועונות, והשיחה גולשת לפסים שאינם ערבים לאוזן והנפש סולדת מהם. הכל בדרך צחוק ובדיחות הדעת.

ברצוני להדגיש: המקום הוא מקום חרדי למהדרין, והבנות אף הן ממשפחות טובות. הבחורים הם משכונה אחרת, שחלפו בסמוך ונראה, ובפגישה אקראית ליהגו עם הבנות.

רעייתי, שאף היא שותפה היתה להאזנה לשיחה זו, זיהתה כמה מהבנות: זו ממשפחה פלונית וזו ממשפחה אחרת, משפחות מצוינות.

כאן תופנה השאלה להורים: "היכן ההשגחה שלכם?! ממתי מטיילות בנות בחצות לילה ברחובות קריה?!".

האב שליט"א יושב "בשבת תחכמוני" בבית המדרש, שקוד על תלמודו, והרה"ח האב השני מסב ל"שבת אחים" בבית מדרש חסידי, שם שרים בצוותא בדבקות זמירות שבת. השלישי עלה על יצועו בשעה מוקדמת על מנת להשכים קום, וכעת עסוק הוא ב"סוגיית החלומות" מפרק תשיעי במסכת ברכות.

מה עם בנותיכם, רבותי?!

בהרצאה שהתקיימה בעיר דרומית, שחתי דברים אלו באזני הורים ונדמה היה כי אולי הגזמתי קמעא, ושמא מפליג אני במקצת בחששותי.

למחרת שובי לעירי, התדפק על דלת ביתי אדם המבקש לשוחח עמי בבהילות.

הזמנתי אותו להיכנס ולשבת, והוא החל שופך את ליבו ומתנה צרותיו, "צרת הבת", בפני:  בתו, בת החמש עשרה, מצאה לה "חבר", נער בגיל שבע עשרה, בן למשפחה טובה שהידרדר ומעד, החליק מן הדרך אל שוליה ועתה אף "חברותא" איווה לו. האב אינו יודע מה עצה ישית לנפשו, באשר הבת נפגשת אתו בכל פעם, והנה לאחרונה זנחה את ספסל הלימודים והחלה לחזור בכל ערב בשעה מאוחרת מאד ולעיתים לפנות בוקר.

"מאין צמחה ההיכרות, והיכן פגשה את הבחור?", שאלתי.

"בטיול בליל שבת. זה התחיל מכמה מילים, שהחליפו ביניהם בצחוק", השיב האב (שחוק וקלות ראש מרגילין...). שמעתם?! מטיול בליל שבת בשכונה חרדית גלאט!

 משמים הראוני שלא הגזמתי ולא טעיתי.

טיולים של גדודי בנות ברחוב בדיוק בשעה בה חוזרים הגברים מבית הכנסת, גם הם אינם תורמים במיוחד לצניעות... "בנות צעדה עלי שור".

שימו לב לבנותיכם בליל שבת! אל "תירדמו בשמירה", שלא תהיו חלילה מן הבוכים כאשר הקיצו מאוחר מדי.

שחרית של שבת

זמן נוסף, רגיש במיוחד, הוא עת "שחרית של שבת".

תופעה ידועה ומוכרת היא הקושי להעיר את הבנים בבוקר לתפילה: "אבא, אל תדאג, אני אבוא אחר כך".

האב הנחפז וממהר לבית הכנסת, חש לחוץ וחושש פן יאחר ויגיע לתפילה ב"ועלו מושיעים בהר ציון" או ב"וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ", נכנע ומוותר: "אבל תבוא, כן?!".

אחר הדברים האלה, כאשר נוכח האב לדאבונו שהבן לא ממש הגיע, שואל הוא: "היכן התפללת?!".

ב"תפילה למשה"... ב"תפילה לדוד"... עונהו ה"בן יקיר".

אך לאמיתו של דבר, לא התפלל אפילו ב"תפילה לעני". יתכן אולי ב"תפילה לחבקוק על שיגיונות"...

אין הולכים לבית הכנסת אלא עם הילדים יחדיו! "ואני והנער נלכה עד כה", "וילכו שניהם יחדיו" ,"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?!".

על מנת להצליח במשימה בעלת ערך עליון זו, עלינו להתחיל מבעוד מועד להקיץ את הילד משנתו.

לא בשנייה ה"תשעים ותשע, פסיק תשעים ותשע", אלא (לכל הפחות) כחצי שעה לפני הזמן המיועד ליציאה מן הבית.

לכל אדם דרוש זמן מה על מנת לעבור ממצב שינה למצב יקיצה.

הילד שקוע עמוק בחלומו, ואנו מבקשים "לקטוף" ולנתק אותו באחת מן השינה הערבה לו (הובא בקדמונים חכמי אשכנז "שמעתי ממה"ר שלום שמה שבני אדם ישנים בבוקר ויותר נוטין דעתן לישן מכל הלילה היינו משום שבבוקר אומרים החיות והמלאכים שירה ומזה יש נחת רוח לנשמה". מנהגי מהר"ש מנוישטט תכ"ב. מובן שאין הכוונה בזה לשבח ולעודד את שנת השחרית שהיא מ"הדברים המוציאין את האדם מן העולם". אבות ג').

אנו דורשים ממנו לעבור מיידית לעולם המעשה: להתעורר, לומר מודה אני, ליטול ידיים, להתלבש ולהתארגן במהירות ליציאה מן הבית. מעבר זה יוצר את הקושי.

הדרך הטובה ביותר היא דרך ההתראה המוקדמת: "שמואל, בעוד מחצית השעה אנו יוצאים לתפילה!".

זו תהיה ההתראה הראשונה, וגם אם היא לא זכתה לתגובה ברורה, הרי שכבר הנחנו את הנדבך הראשון ליקיצה.

אחר חמש דקות תבוא ההתראה השנייה: "יצחק, בעוד עשרים וחמש דקות אנחנו יוצאים לבית הכנסת לתפילה, נא ליטול ידיים, להתלבש ולהתארגן".

כאן כבר באה ההודעה באופן מפורט יותר; הדגשנו באופן מעשי את סדרת הפעולות הנדרשות: ליטול ידיים, להתלבש, להתארגן.

כך התראה אחר התראה. ללא רוגז, ללא ביטויי גנאי והשפלה, ללא תוספת טרוניה כגון: "למה צריך להעיר אותך עשר פעמים?!".

עד מהרה ניווכח כיצד פועלת שיטה זו באופן יוצא מן הכלל. ההכרה שיש לעזוב את המיטה הנוחה ואת חלומות הפז אשר שווא ידברו, מחלחלת בהדרגה אל התודעה ופועלת את פעולתה (עוד על "ההתראה המוקדמת" כתבתי בהרחבה בספרי "מתי ישמעו ילדי בקולי?!", עיין שם).

"וילכו שניהם יחדיו". "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?!".

עת זו, בה פוסעים בצוותא לבית הכנסת, תועלתה רבה. זו הזדמנות של פז לחיזוק קשר חיובי עם הילד.

הושט ותן ידך לילד, ונהל עמו שיחה לבבית נעימה. ההליכה הנעימה לבית הכנסת יחד עם האב נצרבת בזיכרון שבתודעתו כחוויה נעימה. הוא ייטול תחושה זו עמו, והיא תלוונו למשך כל ימי חייו.

לעיתים, מחמת רוב טרדותינו, אין אנו מודעים די הצורך לכך שהזמן חולף עובר לו ללא הרף ולבלתי שוב. הילדים גדלים, מתבגרים ופונים לבנות את ביתם הם. הזיכרונות היפים, החוויות הנעימות, הרגשות העמוקים (ולחילופין, אלו שאינם כאלה...) ילוו אותם ויביאו להם תועלת (או  חלילה...) למשך כל ימי חיי הבלם.

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לקבלת הספרון החדש "סודה של עוגת הגבינה" ניתן לפנות למייל 9999587bb@gmail.com