מרגש עד דמעות: "איך אפשר להשאיר את התינוקת העיוורת לבד? החלטנו לאמץ אותה"

רעמת תלתלים שחורה וצחוק מתגלגל מקבלים את פני הבאים לבית משפחת צחור בקריית ארבע. "זוהי ליאת שלנו", מציגה חביבה (בשנות ה-80 לחייה) את ליאת, בתה המאומצת. "ליאתי, תראי מי בא, תגידי שלום".

ליאת אינה מסוגלת לדבר, למען הדיוק – היא גם לא יכולה 'לראות מי בא'. היא עיוורת מלידה, ובמשך ארבעים ושלוש השנים האחרונות, מאז היותה בת שנה, היא מתגוררת אצל משפחת צחור. בתחילה היא גדלה יחד עם שמונת ילדי המשפחה, ואחרי שהתחתנו, היא נשארה להתגורר עם חביבה, האם. "ליאת ממשיכה להיות התינוקת שלי עד היום", מספרת חביבה בחיבה, "נכון שהיא סיעודית לגמרי ועם פיגור קשה, אבל קיים בינינו חיבור מיוחד במינו".

חביבה צחור וליאת

החלטה של חיים

החיבור המיוחד הזה, החל כאמור לפני ארבעים ושלוש שנה, כאשר חביבה הייתה בחודש השמיני להריונה, לפני לידת בנה השמיני. מינה גוברי, בתה של חביבה, נזכרת באותם ימים: "אמא הלכה למכולת וכשעמדה בתור שמה לב לעיתון שהיה מונח שם. בעיתון היא גילתה מודעה: 'תינוקת מחפשת בית'. כשניסתה לעיין קצת יותר התברר שיש תינוקת עיוורת במוסד שזקוקה להורים מאמצים. אמא קראה את הדברים ומיד הרגישה בליבה שהיא רוצה לאמץ את התינוקת. למרות שהיא מעולם לא נהגה לקנות עיתונים, היא החליטה בכל זאת לרכוש הפעם את העיתון, כדי להראותו לאבא.

"אבא עבד בירושלים, וכשהוא הגיע הביתה כשכולנו אכלנו ארוחת ערב, אמא אמרה לו: 'אני רוצה להראות לך משהו שראיתי בעיתון'. אבא עצר אותה ואמר: 'רגע, אני רוצה להראות לך קודם כל משהו שאני ראיתי', והוא שלף גזיר עיתון בו נתקל במהלך העבודה. התברר שמדובר באותה מודעה שצדה את עיני שניהם. ההורים שלי מאוד התרגשו, הם ראו בכך אצבע אלוקים והחליטו להתקשר מיד למספר הטלפון שהופיע במודעה. התברר שמדובר במוסד לילדים פגועים שנמצא בתל אביב, שם נאמר להם שהם מוזמנים להגיע כבר למחרת ולהתרשם מהתינוקת המועמדת לאימוץ".

הוריה של מינה – צבי משה וחביבה צחור, אנשים חדורי אמביציה ומטרה, לא חשבו פעמיים. בשיחה עם חביבה, היא מספרת כי כבר בבוקר המחרת הם התייצבו במוסד בתל אביב, שם הראו להם חבילה ארוזה ובתוכה תינוקת שניתן לראות רק את ראשה מצדו האחורי, ואמרו להם: "זו התינוקת". "היה נראה שהם מנסים להתחמק ולא להראות לנו אותה", נזכרת חביבה, "רק לאחר שהתעקשנו הם נתנו לנו להחזיק אותה, ואז התברר לנו למה הם התעקשו כל כך".

ליאת

"המראה של התינוקת", משלימה אותה מינה, "לא היה מלבב כלל, והיא לא הייתה נעימה למראה בלשון המעטה. לא היו לה בכלל עיניים, רק עפעפיים, ובאותם ימים הן היו שקועות בתוך הפנים".

"אני חושבת שצוות המוסד היה מאוד מתוח לגבי החלטתנו", אומרת חביבה, "היה להם קשה להאמין שנסכים לקבל תינוקת במצב כזה, אבל אני הסתכלתי על בעלי, הוא הסתכל עליי ושנינו הודענו להם בצורה ברורה: 'אנחנו מוכנים לקחת אותה'".

זו החלטה כל כך משמעותית ומהותית. איך אפשר לקבל אותה תוך כמה דקות?

"אני חושבת שבאותם רגעים באמת לא הבנתי את גודל ההחלטה", מודה חביבה, "רק היום, אחרי שנים שליאת נמצאת אצלי, אני מבינה עד כמה זו הייתה החלטה מכריעה. אבל באותו זמן לא חשבתי על הטווח הארוך, היה ברור לי שיש כאן תינוקת נטושה שזקוקה לבית. מה שצריך לעשות ברגע זה הוא לעזור לה, בבחינת הצלת נפש מישראל. זה היה פשוט ברור".

היית ממש ערב לידה, לא חששת שזה יבוא על חשבון התינוק העתידי?

"ואם היו נולדים לי תאומים?" משיבה חביבה בשאלה, "הייתי אומרת שאני יכולה לטפל רק באחד מהם?" והיא שוב חוזרת לנקודת המוצא: "הגישה של בעלי ושלי הייתה לעשות מה שצריך באותו רגע, גם אם זה לא קל ואפילו מורכב". במוסד התרגשו לשמוע את הדברים והודיעו להם שיעדכנו אותם בהמשך, לאחר שישיגו את כל האישורים הנדרשים להוצאתה מהמקום.

מינה מציינת כי שלושה ימים בלבד אחרי שהוריה שבו לקריית ארבע, הזמינו אותם לבוא כדי לקחת את הילדה, ומאז היא בביתם. ארבעים ושלוש שנים חלפו מאז אותו יום, אך מינה זוכרת את היום בו הגיעה ה'אחות' החדשה לביתה כאילו היה זה אתמול. "אמא הביאה את התינוקת הביתה ומיד לקחה אותה לרופא שיבדוק אותה. אלו היו הימים הראשונים של קריית ארבע, לא הייתה פה מרפאה מסודרת, אלא רק רופא צבאי. הרופא בדק את התינוקת והודיע לאמא: 'תארזי אותה ותחזירי אותה למקום שממנו הבאת אותה. הם כנראה מעדיפים שהיא תמות אצלך ולא אצלם'. אמא לא נבהלה, היא הודיעה לרופא: 'אצלי בעזרת ה' אף תינוק לא ימות'.

"היא חזרה הביתה עם התינוקת וזו הייתה הזדמנות עבורנו, הילדים, לפגוש אותה לראשונה. אני הייתי כמעט בת 12, ומאוד רציתי שתהיה לי עוד אחות, כי רוב הילדים במשפחתנו הם בנים. אך כשגיליתי את התינוקת החדשה מאוד הזדעזעתי ונבהלתי ממנה. הודעתי לאמא: 'אני לא מוכנה לישון איתה בחדר!' אמא הגיבה בנינוחות: 'את יכולה לישון איפה שאת בוחרת, אבל היא נשארת כאן'".

מאיפה היו לאמא שלך כאלו כוחות?

"אמא שלי היא אישה עוצמתית מאוד. מספיק לשמוע את הסיפורים שלה כילדה קטנה בפולין, מול הגויים, כדי להבין מאיפה הכוחות הללו הגיעו".

"אלו לא כוחות", מתערבת חביבה, "הכל תלוי בגישה שלנו לחיים ובדברים שאנו מכניסים לראש שלנו. לרגע לא נתתי לעצמי לחשוב שהילדים שלי מפסידים משהו בגלל התינוקת וגם לא בגלל דברים אחרים שהיו בבית, אז באמת זה לא קרה, והם לא חשבו שמשהו בא על חשבונם. אם כי אני יודעת שלמינה היה קשה מאוד בתקופה הראשונה לבואה של ליאת. בשונה מהילדים האחרים היא כבר הייתה גדולה, ממש נערה, ועברה עליה התמודדות".

"בשעת לילה", נזכרת מינה, "ניגשתי למיטה של התינוקת החדשה. היא שכבה שם בדיוק בצורה בה אמא הניחה אותה – על הצד, כי אמא לא ידעה איך היא מעדיפה לשכב, ומכיוון שבמוסד טענו שהיא יודעת להתהפך (מה שהתברר כשקר וכזב) - אמא הניחה אותה כך ושיערה שבהמשך היא תתהפך לצד שנוח לה. אבל התינוקת לא זזה לאף כיוון. כל בני הבית ישנו, ואני הרגשתי בלב שאני שונאת אותה כל כך". מינה אינה מסוגלת שלא לחייך על עצמה ועל תחושותיה. "האמת היא שלקחו לי שלושים וחמש שנים כדי להודות שכך הרגשתי. אני ממש לא אהבתי אותה. הרגשתי כעס עצום כלפיה – למה היא הגיעה לחיים שלי? אני רציתי אחות יפה, והנה התינוקת שהגיעה לכאן כל כך מכוערת. היא גם מלאה בפצעי לחץ שמדיפים ריחות לא טובים. היא תינוקת מוזנחת, לגמרי לא לפי הציפיות שלי.

"מרוב כעס ניגשתי אליה ודקרתי אותה בגב באצבע אחת, זה גרם לכך שהיא התהפכה על הפנים, הפנים שלה היו שקועות במזרון. עמדתי בצד וחיכיתי שהיא תזיז את הראש, אך היא לא הזיזה כלום. פתאום נבהלתי, משכתי אותה והחזרתי אותה לצד, ואז שמעתי אותה נאנחת אנחה גדולה מאוד, 'אהה', כמו זקן בן מאה. זה זעזע אותי, הבנתי עד כמה שהיא חסרת אונים, ואז התחלתי לרחם עליה והבטחתי לה בשקט: 'אל תדאגי, אני אעזור לך'".

מינה גוברי וליאת

להיוולד מחדש

מאז אותו יום התרגלה משפחת צחור למציאות החדשה: "אמא הייתה עסוקה כל היום סביב התינוקת", מספרת מינה. "בתחילה ניסו לשלב אותה בפעוטון במקום, אך זה לא הצליח, אז היא נשארה בבית ואמא טיפלה בה כל היום. אמא לקחה אותה לרופא מיוחד בתל אביב שהדריך איך לטפל בפצעים שעל גופה ובעצירות הקשה שהיא סבלה ממנה – אחת לרבע שעה יש להשקותה בכפית של מיץ ענבים. אמא הייתה מכוונת את השעון המעורר ובהתאם לכך נותנת את הכפית, לאחר מכן מכוונת שוב, ושוב נותנת, וכך אחת לרבע שעה. הדבר עזר מאוד לעצירויות הקשות שהתינוקת סבלה מהן. בכל פעם שהיא הייתה צריכה להתפנות, היא הייתה מזיעה כולה, מתאמצת כל כך, אך לא משמיעה שום קול, כי היא לא הייתה מסוגלת לדבר. במשך כל היום החזקנו אותה בידיים, חיבקנו אותה ואמא טפטפה לה את מיץ הענבים. זה היה האוכל שלה".

"לא מיץ ענבים", מתערבת חביבה ומדייקת: "זה היה יין צימוקים מיוחד שרכשנו במיוחד לשם כך. כל היום שלנו סבב סביב התזונה של התינוקת".

בסיומו של תהליך ארוך מאוד החלו הפצעים להחלים, ואז הגיע יום בו החליטה חביבה שאפשר לנסות לרחוץ את התינוקת באמבטיה. "כמו פולניה אמתית - חיממתי מים והנחתי חיתול בתוך האמבטיה, כדי למנוע החלקה. לאחר מכן הכנסתי את התינוקת לתוך המים. זו הייתה הפעם הראשונה בה היא נחשפה לכזו חוויה, כי קודם לכן רק הייתי מנקה אותה עם מטלית בין פצע לפצע".

איך היא הגיבה?

"בתחילה היא נבהלה מאוד, כנראה שבשביל תינוקת קטנה שלא רואה, התחושה הפתאומית הזו מאוד מבהילה. אבל אחרי רגע ראיתי שהיא נרגעת, ואפילו היד שלה שהייתה תמיד קמוצה באגרוף ובלתי ניתנת לפתיחה, השתחררה פתאום ונהייתה רפויה. עד אז צחקנו על כך ש'היא כנראה גנבה למיילדת את הטבעת, ולכן היא לא פותחת את היד', אך באמבטיה התחיל פתאום הכל לזוז וראינו שאין שום טבעת בתוך היד... הרגליים כבר לא היו מאובנות כמו קרש, הברכיים התקפלו. היה נראה שנעים לה. כשסיימנו את הרחצה הרמתי אותה והנחתי אותה על הכתף שלי".

כשחביבה נזכרת ברגע הבא עולות דמעות בעיניה. "בכל פעם מחדש מרגש אותי להיזכר בכך, כי זו הייתה הפעם הראשונה בה התינוקת התחילה לבכות, לבכות חזק. כאילו ניסתה לשדר לנו – 'הנה, סוף סוף יש כאן מישהו שנוגע בי ואוהב אותי'. לעולם לא אשכח את הבכי הזה", נרעדת חביבה.

"זהו בכי שמביע כל כך הרבה", היא מדגישה, "כיום, כשאני מייעצת להורים לילדים עם צרכים מיוחדים ולאנשי רווחה, אני אומרת להם שהדרך לזהות ילד שלא מטופל כפי שצריך, זה חוסר היכולת שלו לבכות. כי ילד שמבין שהבכי לא עוזר לו – אינו בוכה, וזה המצב הכי גרוע. הבכי של התינוקת המחיש לי שהיא מרגישה את האהבה שלנו, ובאותו רגע גם אני הצטרפתי לבכי, ושתינו בכינו ובכינו, תוך כדי כך שאני מצלצלת לבעלי ומתייפחת: 'מזל טוב, נולדה לנו בת'".

"זה היה מאוד-מאוד מרגש", נזכרת גם מינה." באותה שבת ההורים שלי ארגנו קידוש גדול בבית הכנסת, כי הם טענו ש'עכשיו נולדה לנו התינוקת'. מבחינתם, ברגע שתינוקת מסוגלת לבכות ולתקשר עימם זו הלידה האמתית שלה. שמה המקורי של התינוקת היה יעל, אך רב בית הכנסת הורה לאמא שלי, שהפכה להיות האמא שלה בעצם, לקרוא לה בשם שהיא בוחרת, וההורים שלי העניקו לה את השם 'ליאת', שמסתתרות בו המילים 'לי' ו'את' – את שלנו ולא לבד".

חביבה צחור וליאת

הכל למען ליאת

בינתיים התרחבה משפחת צחור, כאשר הצטרף אליה תינוק חדש. בבית היו שמונה ילדים ועוד תינוקת קטנה ומוגבלת מאוד. כעבור כמה חודשים התחיל התינוק הקטן ללכת למעון, וחביבה מצאה את עצמה כשהיא עסוקה עם ליאת יותר מאשר אתו, ומתחילה להבין שבנוסף לעיוורון ממנו סובלת התינוקת, יש לה גם עיכובים נוספים.

"אמא ניסתה להעניק לליאת את הטיפול הטוב ביותר, וכשהיא הבינה שאין מענה מתאים בקריית ארבע, היא חיפשה מענה בירושלים, וכך הגיעה ל'גן השיקומי' שעל יד ביקור חולים", מספרת מינה. "קלטו שם את ליאת, ואמא הייתה נוסעת מידי בוקר, כדי להביא אותה לגן. במשך שנה וחצי היא הייתה קמה מוקדם, מארגנת לנו כריכים לארוחת בוקר, יוצאת עם ליאת ומחזירה אותה בשעת צהריים מאוחרת. מכיוון שהיא חזרה מאוחר, אז לא חיכתה לנו ארוחת צהריים חמה, ואמא שלא הייתה מוכנה לוותר על כך, שכרה אישה מיוחדת שתבשל עבורנו את האוכל". מינה מציינת שכילדים מפונקים, הם הודיעו לאמא שהם "לא אוהבים את האוכל", ותגובתה הייתה: "אין בעיה, אז נתחיל לאכול ארוחה חמה בשעות הערב", וכך אכן היה. "בעקבות ליאת כל הבית שינה את התנהלותו, ובמקום לקבל ארוחת צהריים חמה בצהריים, קיבלנו אותה בערב".

השאיפה הגדולה ביותר של חביבה הייתה להצליח לקדם את ליאת הקטנה ולהצעידה קדימה. לשם כך היא התלוותה אליה לכל הטיפולים, ובשעות בהן היא הייתה בגן, היא התנדבה אצל ילדים מיוחדים אחרים. "התקווה שליאת תתפתח מפעמת אצלי עד היום", היא מעידה, "אני בטוחה שעוד יבוא יום שליאת תצליח לדבר ולתקשר עם כולנו. הקב"ה גדול, הוא מסוגל לעשות הכל. אני מאמינה שכל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו, אז נכון שליאת כבר בת 44, אבל מבחינתי היא ממשיכה להיות הילדה הקטנה שלי".

ליאת

ייתכן שהאמון העצום שחביבה רחשה לליאת לאורך כל הדרך, הוא שגרם להלם הגדול שהיא חשה כאשר ליאת הייתה בת שנתיים, ומישהו העיר לה ולבעלה בחוסר טקט: "אתם לא מבינים שהיא לא רק עיוורת, אלא גם מפגרת, במצב מאוד-מאוד קשה?" זו הייתה הפעם הראשונה בה האמת היכתה בפניהם. "ההורים שלי היו בהלם", מספרת מינה, "אבל יותר מזה – הם ממש הצטערו לשמוע. הם כל כך רצו לתת לה את מירב הסיכויים להתקדם בחיים, והנה מתברר שהיא עם פיגור עמוק, לא מסוגלת ללכת וגם לא לדבר ולתקשר, וגם אין שום צפי לכך שהיא תעשה את הדברים האלו בעתיד. אנשים אמרו להוריי באותה תקופה ש'זה מקח טעות' והמליצו להם לבטל את האימוץ בבית משפט ולהשיב את התינוקת למקום שממנו הגיעה, אך כמובן שהוריי סירבו בכל תוקף.

"מאז ועד היום אמא שלי מגדלת את ליאת", אומרת מינה, "כולנו כבר נישאנו והקמנו בתים ברוך ה', והיום ליאת היא 'דודה ליאת' שלא עושה הרבה מבחינת יכולת פיזית, אבל מחייכת תמיד לילדים, מסתובבת ברחבי הבית על הברכיים ואפילו נעמדת לפעמים והולכת כשהיא נתמכת בקיר. היא כמעט לא מדברת, אבל ביום הולדתה ה-78 של אמא, היא שמעה בפעם הראשונה את ליאת קוראת לה 'אמא'. מאז זה לא הפסיק, והמילה הראשונה של ליאת כשהיא מתעוררת בבוקר, היא: 'אמממא'. גם אני זכיתי שליאת תכיר את שמי ומידי פעם אני שומעת אותה מזמרת: 'מינה-מינה-מינה'. זוהי אחת המילים הבודדות שהיא הוגה.

"האמת היא שבשנים האחרונות, למרות שזה נראה הזוי ובלתי אפשרי – ליאת ממש מתקדמת", מוסיפה חביבה, "מאז שבעלי נפטר, לפני כארבע שנים, אני מרגישה שהוא פועל למענה משמיים, היא מראה לנו הרבה יותר רגש, כל הזמן מחבקת אותי ואוהבת לשבת לידי, היא גם מאוד נהנית ממוזיקה, כשמשמיעים שירים של אברהם פריד רואים איך שהיא צוהלת".

חביבה, את כבר לא אישה צעירה. איך יש לך כוח לטפל בליאת בכל יום? הרי הטיפול הסיעודי דורש כל כך הרבה...

"זה נכון, אבל הקב"ה נותן לי כוחות. אני מרגישה איך שבכל יום הוא נותן לי כוחות חדשים עבור אותו יום, ואם במקרה אני לא מרגישה טוב, אז יש לי את בנותיי שעוזרות לי".

את לא מרגישה שאת מוותרת על כל מיני דברים בשביל ליאת? הרי נשים בגילך יוצאות למועדונים ולהרצאות, ואת כל הזמן מטפלת בה...

"זו שאלה שיכולת לשאול אותי במשך כל החיים, גם כשהיינו צעירים. לצורך הדוגמה, כשהיו שמחות משפחתיות, היה ברור שבעלי הולך לשמחות מהצד שלו, ואני הולכת לשמחות מהצד שלי, כי אי אפשר להשאיר את ליאת בבית. ברור שנאלצנו לוותר על הרבה דברים למענה, אך גם קיבלנו כל כך הרבה. אני ממש חשה את האהבה שלה, אני מרגישה שבזכותה יש לי בשביל מה לקום בבוקר, היא הבת שלי ואני פשוט אוהבת אותה".

תמיד להאמין

כשהייתה ליאת בת 13, התחילו חביבה ובעלה להבין שאמנם הם הפכו עולמות כדי להביא אותה מידי יום למקום לימודיה בירושלים, אך זהו לא דבר שמתאפשר לכל הורה, ויש צורך גדול מאוד בהקמת "כפר למתבגר החריג הדתי'. הם ניסו לקדם את הדברים, אך מהר מאוד הבינו שהדבר לא יתאפשר והורים לא ישמחו לשלוח את ילדיהם המיוחדים לקריית ארבע - מקום בו יש לעתים מתיחויות ביטחוניות, אז הם החליטו להחליף את הרעיון בהקמת מרכז להתפתחות הילד, שיציע טיפולים לילדים עם עיכובים התפתחותיים מורכבים יותר או פחות. כך הילדים האלו לא ייאלצו לצאת מהמקום, אלא יקבלו את הטיפולים קרוב לבית. "כאן הצטרפתי אני למשימה", מספרת מינה, "29 שנים אני עובדת בצמוד לאמא, ולפני כארבע שנים אמא פרשה ואני ממשיכת דרכה .".

המרכז להתפתחות הילד

למרות שהם התחילו בקטן, עם השנים התפתח המרכז וכיום מגיעים אליו כ-350 ילדים בשנה, לא רק מקריית ארבע, אלא מכל יישובי האזור. הם מקבלים מגוון טיפולים כמו ריפוי בעיסוק, תרפיות רגשיות, טיפולים בקלינאות תקשורת, פיזיותרפיה, ועוד מגוון טיפולים פרא-רפואיים.

"המוטו שלנו הוא להאמין בכל אחד מהילדים ולדעת שרק השמיים הם הגבול", אומרת מינה, "אני יכולה לספר באופן אישי על ליאת – בזכות זה שהיא חיה אתנו ושמעה סביבה תמיד דיבורים, צחוקים וחיים טבעיים, כאשר כולם מחבקים אותה בלי הפסקה ומשקיעים בה כל כך הרבה, היא ממש התקדמה, וכיום ההגדרה שלה כבר 'פיגור קשה' ולא כפי שהיה בעבר 'פיגור עמוק', וזה הבדל משמעותי. אנו משקיעים בכל אחד מהילדים במרכז את כל הכוחות, ובטוחים שעם אהבה ואמון, יוכלו כולם להתקדם מעבר לכל הציפיות".

המרכז, לדבריה, מתבסס בעיקר על גיוס תרומות, כאשר רק שליש מהתשלום מכסות קופות החולים. "אנחנו עובדים קשה כדי לגייס כספים ל'נווה אברהם' – זהו שמו של המרכז שלנו, על שמו של אברהם אבינו כמובן, ומקווים שנצליח לרתום עוד ועוד אנשים כדי שיסייעו לנו להתפתח. 

המרכז להתפתחות הילד

"במשך שנים אני זו שניהלתי את המרכז", מוסיפה חביבה, "אך כיום איני יכולה להרשות זאת לעצמי, כי בעלי נפטר ואני צריכה להיות כל היום עם ליאת בבית. אני שמחה שיש לי את מינה ואת הצוות המקצועי והמושלם, שעושה זאת בצורה כל כך טובה.

"ואני גם שמחה בדבר נוסף", היא מוסיפה, "בכך שליאת נכנסה לחיינו. כי זה לא רק שאנחנו עוזרים לה, אלא גם היא עזרה לנו וחינכה את כולנו. בזכותה פיתחתי סבלנות כלפי ילדיי, בזכותה הילדים שלי הפכו לרגישים כלפי הזולת, ובזכותה הוקם המרכז הזה שעוזר לכל כך הרבה ילדים. בכל יום ויום אני מודה להקב"ה על כך שהוא שלח לנו אותה, ומקווה שימשיכו להיות לה חיים טובים, רגועים ומאושרים".