אולי זו הסיבה שהישועה שלך מתעכבת?

אליכן בנות כיתתי, י"ב 11

אני לא יודעת איך לכתוב לכן, ומי בכלל תראה את המכתב הזה, אבל כולי תפילה שה׳ יעזור שהמכתב הזה יגיע לידיים או לעיניים הנכונות.

מרגע שהתחילו הלימודים בכיתה ט׳ בסמינר, הכיתה התפלגה במריבה ילדותית לחצי-חצי, כי מישהי גילתה או לא גילתה סוד של מישהי אחרת. אני לא השתתפתי במריבה הזאת, וניסיתי לגשר בין הצדדים. תמיד השתדלתי שלא לפגוע באדם אחר.

הדבר החריג קרה שנה אחרי. בכיתה י׳ לא הסתדרתי עם המורה למתמטיקה.

בהתחלה זה היה בין כותלי הכיתה, אבל מהר מאוד זה גלש החוצה, וגם הבנות של כיתה ט׳ דיברו עד כמה המורה הזאת גרועה, ושהיא לא יודעת ללמד. אצלי המורה הועברה לחרם, שזה אומר לפגוש את המורה ברחוב, בבית כנסת או בכל מקום אחר, ולא להגיב לקריאות השלום שלה… החרם נמשך כמעט 8 שנים!

בינתיים המשכתי בלימודים, סיימתי תואר מכובד במסגרת חרדית והמשכתי ללימודים מתקדמים באוניברסיטה. הסתדרתי מצוין עם כל חברה או מרצה שהכרתי. רק למורה הזאת, הרגש הילדותי-גאוותני שבי לא נתן לתת לה צ׳אנס, להשמיע את מה יש לה לומר. הייתי פשוט אטומה.

אחרי 3-4 שנים, ברגע של רגש עמוק (דבר שלא קורה אצלי במודע הרבה פעמים) אמרתי לה׳ שאני סולחת. אבל כלום יותר מזה. החרם המשיך.

כיום אני כמעט בת 25, לומדת וב״ה אפשר לומר שהחיים שלי מסודרים. רק החתן לא הגיע. האמת שלא יצאתי עד לפני שנתיים, ורק בחודשיים האחרונים יש לי את הרגש של ״נמאס לי מהרווקות. אני רוצה להתחתן״. אחרי יש עוד שני אחים בשידוכים ועוד אחד שאמור להיכנס לרשימת ההמתנה בקרוב. לצורך השוואה, אחותי בגיל הזה הייתה עם ילד וחצי (הריון) וכל אחת מגיסותי עם שניים...

בתחילת הקיץ האחרון, אמא שלי הלכה לרב שיודע לומר לפי שם ותאריך לידה מה הסיבה לעיכובים או בעיות.

נסעתי איתה בתור הנהגת שלה, ועד כמה שאני לא מאמינה בדברים האלו וקוראת להם מיסטיקה, נכנסתי איתה אליו כדי לכבד אותה. אולי גם לשמוע מה יש ״לו״ לומר לי.

הרב שאל אותי אם יש למישהו קפידה עלי.

בתור אחת שהשתדלה כל החיים שלא לפגוע באף אדם, עניתי אינסטינקטיבית שלא, אף אדם לא אמור להקפיד עלי. הוא שאל את זה כמה פעמים, ולבסוף שאל אם אני מקפידה על מישהו. מיד עלה לי השם של המורה. אמרתי לו שכבר סלחתי לה, ומבחינתי בזה נגמר הסיפור איתה. נסענו הביתה, ואמא שלי עם חוש הצדיקות שלה התחילה לתת לי מוסר שאולי אני צריכה לבקש מהמורה סליחה. כמובן שלא בדיוק התייחסתי, כי עם כל הכבוד, "המורה אשמה". אבל אחרי כמה ימים התחלתי להרגיש בתוך תוכי שאולי יש צדק במה שאמא שלי אומרת. ועדיין לא עשיתי עם זה כלום.

אחרי כחודשיים, ההורים שלי טסו, ולי היה שקט משיעורי המוסר. ואז התעוררתי לחשוב באמת עם עצמי, האם המחילה שאמרתי בפה אכן נחשבת מחילה, אם בפועל אני ממשיכה להחרים את המורה. אולי כבר מבפנים התחילה להימאס עלי הכפייה הזאת לשתוק בכל פעם שאני פוגשת אותה, ואולי דווקא התבגרתי סופסוף... התחושות התערבלו בי כמה ימים, עד שבאחד הימים, כשיצאתי לעשות קניות, החלטתי לעבור דרך חנות מכולת במטרה לקנות כמה שוקולדים, לעצב אותם ולהגיע למורה ליישר את ההדורים. קניתי. הגעתי הביתה וביקשתי מאחיות שלי לעצב. אבל עדיין לא היה לי האומץ לצאת אליה. השוקולדים המעוצבים עמדו על הספרייה בחדרי, כמו לועגים לי.

ואז, באחד מימי החום של הקיץ, ב-2 בצהריים, החלטתי שזהו זה, אני יוצאת עכשיו אל המורה וסוגרת את הפינה הזאת. התנעתי את הרכב ויצאתי אליה, כשכל הדרך אני מנסה לומר תהילים ממה שהצלחתי להיזכר באותם רגעי לחץ. דפקתי בלב הולם על דלת ביתה, וכשנפתחה הדלת ע״י ילדיה, ידעתי שמכאן אין דרך חזרה. ביקשתי לקרוא לה. את ההלם שהיה מונח לה על הפנים בשעה שהיא ראתה אותי אני לא יכולה לתאר, אבל היא התאוששה די מהר והזמינה אותי לחדר השיחות שלה, כשהיא מבקשת מילדיה לא להפריע.

דיברנו במשך למעלה משעה, ושמעתי את הצד שלה. בשיחה הזאת היא אמרה לי כמה פעמים משפט שאני לא רגועה ממנו מאז: היא אמרה לי שאחרי הסיפור איתי, הייתה לה הצעת עבודה בסמינר (לא הבנתי אם בסמינר שלנו או בסמינר אחר בעיר) בו היא הייתה אמורה ללמד הקבצה מסוימת את שיעורי המתמטיקה, אבל אמא של אחת מהבנות שלמדו בכיתה שלי התקשרה להנהלה ודרשה שהמורה הזאת לא תלמד את הבנות שלה. באותה תקופה המורה הייתה חייבת את הכסף במיוחד, והיא כמעט קיפחה את הפרנסה שלה בגלל זה.

המורה אמרה לי את זה לפני 3 חודשים, לי לקח זמן להבין איך אני מעבירה את המידע הזה הלאה...

עדיין אין לי האומץ לשלוח את המכתב הזה בקבוצת הצ׳אט שלנו. אולי אחרי שכתבתי למערכת כאן, יהיה לי קל יותר לכתוב אליכן ישירות. ולכל אחת מכן, אני רק רוצה לומר לך שאם ידוע לך שאמא שלך היא זאת שהתקשרה, יכול להיות שבגלל זה את תקועה בשידוכים/ילדים/פרנסה/...

אני עדיין לא מאורסת, אפילו לא בכיוון, אבל ה׳ יעזור ואולי בזכות כתיבת המכתב הזה ופרסומו, אזכה לישועה שלי.