זה מה שקורה למי שמביט אל העבר או העתיד, מבלי לחשוב על ההווה

בגמרא (חגיגה טו, ב') מובא מעשה ב"אחר", שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה ר' מאיר מהלך אחריו. אמר "אחר": "מאיר, חזור לאחריך. שכבר שיערתי בעקבי סוסי, עד כאן תחום שבת. אמר לו, אף אתה חזור בך. אמר לו, ולא כבר אמרתי לך, כבר שמעתי מאחורי הפרגוד, שובו בנים שובבים חוץ מאחר".

מבאר הרב דסלר זצ"ל בשם הבעש"ט (מכתב מאליהו ח"ב), כי לא ייתכן ש"אחר" יישמע בת קול מהשמיים שתאמר שאין אפשרות לשוב בתשובה, ואם כן איך אמר ששמע מאחורי הפרגוד שאינו יכול לשוב בתשובה?

ובכן, התשובה פשוטה מאד: הוא לא שמע!

הוא חשב שהוא שמע, הוא אולי רצה לשמוע כדי לקבל פטור מאחריות אך הוא ודאי לא שמע. הוא היה מיואש מהתשובה, וכדי להרגיע את רגשות האשמה והמצפון, שכנע את עצמו שהוא שמע. אבל בפועל מהשמים לא שומעים שלא ניתן לעשות תשובה. אין בשמיים אמירות בסגנון "העבר גרוע כל כך עד שאין לך סיכוי לעשות תשובה!".

שכן לעבר ישנו ערך בלתי מבוטל. אולם הוא בעל ערך רק עד כמה שהוא מסייע לנו לשפר את ההווה שלנו. לעומת זאת, כאשר העבר אינו תורם להווה ולעתיד, הרי שהוא מאבד כל ממד חיובי, ואין בו כדי להועיל.

מאידך יש לזכור: הרגע הטוב ביותר של ההיסטוריה הינו ההווה, משום שזה הרגע היחיד שבו אנו יכולים באמת לחיות, לבחור, לפעול, ליצור ולצמוח.

לא פעם, התקיעוּת בעבר נובעת מתוך רגשי אשמה שאדם חש בעקבות מעשים או טעויות שטעה בעבר. במקרים אחרים, האדם כועס על עצמו בגין טעויות שטעה. כך או כך: אדם שמתבוסס במשקעי העבר למעשה אינו מאמין שהוא ראוי לעתיד טוב יותר, ולדעתו, הטעויות שטעה בעבר מחייבות שגם בעתיד ימשיך באותו המסלול.

אך כאשר זו התפיסה, האדם כלל לא ינסה לשנות את מהלך חייו, ולכן גם אין סיכוי לכך שהוא יצליח להתפתח בחיים ולצמוח. הוא למעשה שבוי מאחורי חומות של 'כלא' אותו הוא יצר במו ידיו!   

מבט לעתיד

במקרים רבים אחרים, האדם פשוט מפחד מיצירת עתיד חדש, חיובי וטוב, ומשום כך הוא מעדיף להתבוסס בעבר שמאפשר לו לחוות תחושת חוסר אונים ביחס לעתיד. שכן כאשר האדם תופס את העתיד כתוצאה בלתי נמנעת של העבר הוא למעשה פוטר את עצמו מאחריות לעתידו, ו"חוסך" לעצמו את הצורך בהתמודדות מכאן ואילך.

כך, אדם זה למעשה מקבע את משקעי העבר, ומנציח אותם בעתיד מבלי להותיר לעצמו הזדמנות לשינוי מכאן ולהבא, ובמילים האחרות העתיד שלו זה העבר שלו. הוא יישאר תדיר "מסכן" ו"חסר אונים", וימשיך לשאת את משקלם של אירועי העבר שחלפו ועברו מן העולם זה מכבר.

מבחינה מסוימת, האדם שמתבוסס בעבר למעשה מקבל "פטור" מאחריות בחיים, הוא פטור מלהתאמץ ולהשקיע, משום שהוא כבר אבוד בעיניו שלו. הוא יישאר אפוא המסכן בעקבות העבר הקשה שלו, בין אם הוא באשמתו ובין אם לאו, וכך, מבלי לשפוט כמה הוא סבל ומבלי לזלזל בכאב של העבר, עלינו להתייחס להווה ולומר שלפעמים נוכל לומר שהאדם נהנה ומפיק תועלת מחוסר המחויבות לחולל שינוי בחייו, מה שמאפשר לו להתמסר לעצלות הטבעית שנסוכה בכל אדם.

קל לבני אדם להניח, שאילו היו בוחרים מקצוע אחר, אילו היו בוחרים להשתייך לקהילה אחרת, אילו היו בוחרים במקום מגורים שונה ועוד הרבה "אילו" אותם ניתן לומר במבט על העבר, החיים היו אחרים בהווה.

אך החשיבה הזו היא הכביש המהיר לקראת התסכול כי כך האדם מרגיל את עצמו להיות מיואש ולא מאמן את עצמו להיות עם תקווה ואומץ להשקיע מאמצים בשיפור איכות החיים.

ההתמקדות במה שיכול היה להיות יותר טוב "אילו" אירע כך או אחרת, אינה מהווה אלא בריחה מלקיחת אחריות על ההווה והעתיד, ויצירה בפועל של השינוי שיוביל לצמיחה אישית בכל תחום בחיים.

מנוף לצמיחה

עם זאת לא תמיד ההתעסקות בעבר נושאת אופי שלילי. אין כל רע בהתרפקות על העבר ומאורעות חיוביים שאירעו בו, או אפילו על דמיונות כיצד העתיד היה יכול להיראות אילו העבר נראה אחרת. אולם, כל זאת בתנאי שהעבר משמש בסופו של דבר מנוף לצמיחה ותקווה לקראת עתיד טוב יותר.

כלומר: אם האדם לוקח לעצמו פסק זמן בו הוא מתרפק על ימים יפים יותר שהיו בעבר, ונותן לעצמו מנוח מהמחשבות על העתיד המעיק, כדי לשאוב כוחות להמשך ההתמודדות עם אתגרי היום יום. זו התנהלות סבירה לחלוטין. אבל אם ההתרפקות הזו אינה מובילה לעשיה בהווה ולצמיחה בעתיד, אלא מותירה את האדם עם תחושת תסכול וחוסר אונים ביחס לעתיד – הרי שכבר לא מדובר על התרפקות אלא על התבוססות, וזו כבר מציאות שלילית בהחלט.

לדוגמה: כאשר אדם מתמודד עם אתגר מסוים בחיי היום יום העכשוויים שלו, הוא עשוי לצייר לעצמו כיצד היו חייו נראים אלמלא נקלע לסיטואציה המורכבת הנוכחית, ומתוך כך לשאוף לחזור לאותו מסלול חיובי של צמיחה, ולהשאיר את האתגר הנוכחי מאחוריו. זו, כמובן, גישה חיובית ובריאה.

לעומת זאת, אותו אדם עשוי להיתקע במחשבות על האופי שחייו היו נושאים אלמלא נקלע לסיטואציה הנוכחית, ולהישאר שם במקום לחתור לשינוי. במקום לנסות לשפר את איכות חייו, במקום לחפש פתרונות שיעזרו לו לצלוח את האתגר הנוכחי, הוא מתרכז במחשבות של "אילו": עד כמה החיים היו מאושרים בסיטואציה אחרת. וכאן, כבר מדובר על תקיעוּת שלילית – שאינה משרתת את האדם.

כמו כן, לעיתים, אדם עשוי להתרפק בגעגוע על תקופות יפות ומאירות בחייו, ומהן – לשאוב כוחות להמשך ההתמודדות היומיומית עם אתגרי ההווה. זו, כמובן, גישה חיובית ומועילה, שיכולה להצמיח אותו ולסייע לו לתפקד טוב יותר בהווה ובעתיד שלו.

לעומת זאת, כאשר ההתרפקות הזו מאבדת את המידה הראויה, היא מעבירה מסר כביכול הימים היפים נמצאים אי שם, בעבר, ולא נותר אלא להתרפק עליהם, משום שהעתיד אינו עומד להיות טוב יותר אלא להיפך וזו, כמובן, אינה גישה מצמיחה, אלא להיפך: גישה שמערערת כל מרץ ומוטיבציה להתקדמות ולשינוי עתידי בחיים.

מיקוד המבט הוא, אפוא, הכלי הראשון במעלה לחיים טובים ומועילים.