סיון רהב מאיר

סיון רהב מאיר: רשע עם חליפה - מה מסתתר מאחורי הכריזמה?

חלום שנותן לך כנפיים, הזהות היהודית שצריכה לבוא הרבה לפני ההתבוללות, ההתנהלות האיטית והיעילה, והיעד המשותף של כולנו

אא

זה לא היה נס. הרב חיים שמואלביץ הדגיש שוב ושוב, כשלימד את הפרשה, שהעובדה שיעקב הזיז את האבן הגדולה מעל הבאר – אינה נס. אלה לא היו השרירים, אלא הלב והאמונה.

יעקב הרי חלם לפני כן את החלום המפורסם על סולם יעקב. הוא שמע בשורות והבטחות על תפקידו ועל עתידו. אחרי שהבין מה הטעם והמשמעות במסע שלו, הצליח להרים את הסלע הכבד לבדו. וכך כותב הרב חיים שמואלביץ: "זה לא היה הכוח הפיזי, אלא כוח הרצון. כוח הרצון חזק יותר. בעתות מצוקה אנחנו יכולים לגלות כוחות עצומים, והתלהבות שהיא מעל ומעבר. הכוחות הטבעיים שבאדם תלויים בכוחותיו הרוחניים, וכשאדם פועל עם כל כוחות נפשו – יש בידו לפעול הרבה למעלה מכוחות אנוש רגילים".

זה לא נס, אלא טבע. צריך מוטיבציה כדי למצות את מלוא הפוטנציאל. כל אחד מאיתנו – עם מטרה וחזון – יכול להשיג הרבה יותר.

 

איך נראה רשע?

קשה להסביר לילדים, ולפעמים גם לעצמנו, שהרוע לא תמיד נראה מכוער ומפחיד. אנחנו מדמיינים את עשיו הרשע כטיפוס אלים, אכזרי ודוחה, כי הכי קל לדמיין אותו כך. זה עוזר לנו לזהות אותו ברחוב ולהתרחק ממנו. אבל הרב אליהו דסלר, בספרו "מכתב מאליהו", כותב שעשיו היה מנהיג רוחני מרשים: "עשיו הוא מייסד שיטת הצבועים המתקיימת עד היום. הוא שחידש את המנהג שאפשר לעשות את כל העבירות שבעולם, ולהיות עם זה איש נכבד שמעולם לא אירע לו 'סקנדל'. הג'נטלמן הזה הוא כולו שקר, וכל מה שהוא עושה משמש כלי לחיים המזויפים, חיי השקר שלו".

אנחנו שומעים על ג'נטלמנים מכובדים ויפים כאלה עד היום. הפרשה מזכירה לנו לבדוק האם האדם מהווה גם דוגמה אישית, לבחון היטב מה מסתתר מאחורי הכריזמה והכישרון, לא להסתנוור מדימוי חיצוני.

 

להיות שחקנים

4,000 ישראלים שגרים באמריקה הגיעו לכנס של ארגון ה-IAC השבוע בפלורידה. הנה חלק ממה שאמרתי שם: "פגשתי כאן ישראלית שחיה בלוס אנג'לס כבר 30 שנה. היא אמרה לי שני משפטים חכמים. הראשון היה: 'ביסלי ובמבה זה לא מספיק'. אי אפשר לבסס את הזהות הישראלית בחו"ל רק על קפה עלית ועל גבינת קוטג'. ניסיתי לחנך את הילדים שלי ככה, היא אמרה, אבל זו זהות חלולה, פריכה, שבירה. חייבים לחנך את הילדים על משהו עמוק יותר, לבנות זהות עשירה יותר. המשפט השני שלה היה: 'השואה זה לא מספיק'. אנחנו נוטים לבסס ולעצב את הזהות שלנו לאור השנאה והטרגדיות מבחוץ – BDS, אנטישמיות, איראן, טילים, רקטות, פוגרומים. צריך להתמודד עם כל האיומים האלה, זה ברור, אבל הזהות שלנו חייבת להיות קודם כל חיובית ומלאה בתוכן עצמי.

היא צודקת. אמרתי לה, כישראלית שנמצאת כאן בארצות הברית כשליחת תנועת 'המזרחי', שאני מתביישת לשמוע שוב ושוב שהישראלים הם אלופי ההתבוללות, יותר מכל קבוצה אחרת בקרב היהודים האמריקאים. כולם אומרים שצריך להילחם בהתבוללות, אבל לדעתי זה לא ניסוח נכון. התבוללות היא הצעד האחרון. צריך להתחיל מאה צעדים קודם – להגיד לדור הבא מה כן ולא מה לא, לבנות זהות כל כך פעילה וגאה ואטרקטיבית, שיהיה ברור שרוצים להמשיך אותה. בשביל זה צריך להתאמץ. הרבי מלובביץ' אמר פעם: 'אל תהיה צופה, תהיה שחקן'. אל תשב על הספסל ותיתן הוראות ועצות וביקורת לכל האחרים. תרד למטה, לדשא, תשקיע, כי זאת הקבוצה שלך. קח אחריות על התוצאה הסופית. המשימה היום היא להפוך כל יהודי מצופה – לשחקן".

 

סע לאט

מי שמביא ילדים לעולם "פוגע" בזמן הפנוי שלו. מי ששומר שבת "מפסיד" שביעית מהזמן שבו הוא יכול להרוויח כסף או לבזבז כסף. מי שלומד תורה "מבזבז" זמן שבו היה יכול ללמוד מקצוע פרקטי יותר. מול התפיסה התועלתנית הזו מופיע בפרשת השבוע פסוק שהוא פילוסופיית חיים שלמה. עשיו מציע ליעקב להצטרף אליו, ללכת איתו ביחד. יעקב מסרב, ומסביר כך: "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים",

יעקב כאילו אומר: זה בסדר, עשיו, רוץ קדימה. אני גם מתקדם, אבל יש לי קצב אחר. אני אתנהלה לאיטי. למה? בגלל המלאכה (הפרשנים מסבירים שזוהי מלאכת התורה, המצוות, השבתות והחגים) ולרגל הילדים (כלומר, הקמת משפחה וחינוך ילדים). יש לי ערכים שהם לא כלכליים ולא כדאיים, מסביר כאן יעקב. אני משקיע זמן בדברים שנראה שהם מעכבים את ההתפתחות שלי, אבל בעצם – הם-הם הדבר העיקר עבורי. לאורך אלפי שנים העם היהודי מתבונן בעשיו, באידיאולוגיות נוצצות ומבטיחות ומהירות אחרות, אבל לא ממהר להיסחף. הוא מתנהל אחרת, ולבסוף רואה הרבה תפיסות-עולם קורסות לצד הדרך, בעוד הוא ממשיך ללכת, לאט אבל בטוח. יעקב לא מבזבז זמן, הוא מנצל אותו אחרת.

 

ישראל

אהוד בנאי עזר לי להבין את הפוליטיקה. המילה "ישראל" הרי לא אמורה להיות מזוהה עם שלוש מערכות בחירות בשנה אחת, אלא עם השראה וחזון לעולם כולו. בפרשת השבוע יעקב אבינו נאבק, ואז מקבל לראשונה את השם "ישראל", שמלווה את כולנו מאז – ארץ ישראל, עם ישראל, מדינת ישראל. אבל מה המשמעות של השם הזה? הנה דברים שכתב בעבר אהוד בנאי על הפרשה ועלינו: "דווקא בגלות, כשבני העם הזה היו בארצות רחוקות ומנותקות זו מזו, בלי שום פקס או אינטרנט, היו תורת משה וסידור התפילה הדברים שאיחדו את בני ישראל. כיום, כשהמרכז הרוחני הזה חסר, הולך ומתגלה לנו, בדרך הקשה, שהישיבה ביחד על אדמה אחת ותשלומי מיסים לאותה ממשלה יהודית עדיין לא הופכים אותנו לעם אחד. חסר משהו עמוק מאוד בבסיס הדברים, משהו עמוק בגנים שלנו יודע שדבר אחר חייב לבוא לידי ביטוי.

כשאנחנו אומרים 'שמע ישראל' אנחנו מכסים את העיניים עם היד, מתנתקים מרעשי הסביבה, מהוויכוחים הפוליטיים, ממהומת התקשורת, מהצורך להשתייך לזרם מסוים או למפלגה זו אחרת, ואנחנו עומדים לבד, נאבקים עם הפחד, מחכים שתזרח לנו שמש חדשה של מרפא ונחמה, שמש של תודעה פנימית חדשה, אותה השמש שזרחה ליעקב אבינו אחרי שגבר על עצמו במאבקו – וזכה לשם ישראל".

זו השאלה העמוקה שמאחורי המצב הפוליטי בישראל: האם אנחנו רק במרוץ להשיג 61 מנדטים, או שאנחנו יודעים מה זהותנו, והולכים יחד לעבר יעד משותף?

תגיות:ווטסאפסיון רהב-מאיר

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה