רציתי לקבור את פני באדמה, דידיתי אל הבמה ודיברתי מול 2,000 צופים

היה זה לפני פסח שנת תש"ע, כאשר פנה הרב יואל בוקסבוים, חבר ילדות שהכיר היטב את הרב אהרן ואת סיפורו, והציע לו להרצות בועידת המנהלים שערך 'המודיע' בבנייני האומה. הרב מרגלית הופתע מההרצאה. עד אז לא דיברתי בפני קהל, גם לא מול קהל במסיבת 'שבע ברכות'.

"עזוב", השיב הרב מרגלית, "זה לא בשבילי. אם אני אצטרך לדבר בפני ציבור אחטוף, חלילה, גמגום ושיתוק גם יחד רק מהמחשבה על כך. זה לא אני".

אך הרב בוקסבוים המשיך ללחוץ, והתקשר מדי שבוע בהתמדה. הרב מרגלית הבין שאם יחשוף את סיפורי ברבים, חייו ישתנו. הוא חשש מהפרסום וממה שיבוא בעקבותיו, הוא ידע שיהפוך לאדם מוכר ויאבד את הנוחות של להיות אדם פרטי... אך הרב יואל בוקסבוים לא הרפה.

הרב מרגלית המשיך לחשוש מהחשיפה, עד שהגיע לשוחח ביחידות עם פוסק הדור, רבי ניסים קרליץ זצ"ל, והחליט להתייעץ איתו. "מצד אחד, אני מרגיש שהסיפור שלי יכול לחזק הרבה מאוד יהודים, מצד שני אני מרגיש תהום פעורה, הגיהינום בצד השני. אני יכול ליפול לגאווה, לעין הרע ולעוד דברים גרועים", שטח הרב מרגלית את התלבטותו בפני גדול הדור.

אך רבי ניסים היה נחרץ: "אם לא תספר את הסיפור שלכם - יש לכם גיהינום לא רק בצד אחד, אלא בשניהם. אם לאדם יש כוחות לחזק אנשים והוא לא עושה זאת, יש תביעה כלפיו. תלך לוועידת המודיע ותגידו שאני שלחתי אותך... אתה צריך להביא כוחות להרבה אנשים".

אני השליח של הקדוש ברוך הוא למרתפי הכימותרפיה

איך מנחמים אחים שכולים? ומי ראה אנשים מתים הולכים ברחוב?

הרב בוקסבוים פרץ בצחוק: "אהרן, אתה עושה את זה! אתה ולא אחר. אתה תישיר אל הקהל מבט, ואם תפרוץ בבכי גם זה לא יהיה נורא. הם צריכים לשמוע את הסיפור רק ודווקא ממך".

"באותם ימים הפסקתי לנשום, הפסקתי לאכול… הייתי מבוהל מהמשימה. לא היה לי מושג איך מדברים לפני קהל. מעולם לא שמתי לב לצורה בה מרצה מדבר, כי לא חשבתי שיש לי קשר להרצאות מכל סוג שהוא. אחרי מעקב על כמה הרצאות, כשאני מתבונן במרצה, בחיתוך דיבורו, באינטונציה, בתנועות הידיים, בניתי הרצאה. הקלטתי את עצמי בחדר סגור וחזרתי עליה שוב ושוב ושוב", מספר הרב מרגלית על תחושותיו לפני ההרצאה הראשונה שלו.

Story - תכנית חדשה בערוץ הידברות, והפעם: הרב אהרון מרגלית. הסרטון שאתם פשוט חייבים לעצמכם. צפו:

בעיתון השבת פורסמה מודעה גדולה המבשרת על הרצאתו המרתקת של הרב אהרן מרגלית מרחובות. חשיפה ראשונה של סיפורו האישי. כשהרב מרגלית הגיע לבית הכנסת, הוא רצה לטמון את פניו באדמה. חבריו לקהילה לא ידעו את הרקע שלו, לא ידעו שכתפיו משותקות, שהוא נועל נעליים אורתופדיות שמגיעות עד הברכיים. "השקעתי מאמצים להסתיר. אנשים שהתפללו איתי שלושים וחמש שנה לא הכירו את סיפורי", מספר הרב מרגלית.

"לפני הוועידה אמרתי לאמי שאני הולך להרצות בפני קהל של אלפיים איש. 'אהרן, אני רוצה לבוא ולשמוע אותך', אמרה לי אמא. הסברתי לה שהכנס מיועד לגברים בלבד. 'נו נו', אמרה ולא יספה", ממשיך הרב מרגלית בדבריו.

"יום שלישי הגיע. נסעתי ל'בניני האומה' בלב הולם. בחניון עמדו שלושה מהמשתתפים ושוחחו. 'יש כאן משהו מעניין?', ביררתי כאילו איני יודע. 'לא', הם אמרו, 'אבל עוד שעה תהיה הרצאה מרתקת, סיפור אישי משהו-משהו'.

"בשעה שש בערב דידיתי למדרגות הבמה. הלב דפק בעוז. למזלי המיקרופון לא עבד, הטכנאי הוזמן לבמה ואנוכי קיבלתי מרווח של כמה דקות להסדיר נשימה… לפתע אני שומע קול שקט ומוכר, לוחש לי מאחורי הפרגוד: 'אהרן! אהרן! שיהיה בהצלחה!'. הייתי מופתע. זו הייתה אימי. אמא שלי, שלא ויתרה. יצרה קשר עם מארגני הכנס, וביקשה שיותר לה לראותני מדבר. סודר לה מקום מיוחד ומוסתר, היא הייתה שם איתי, ושמעה כל מלה. לאחר מכן באה אלי בטרוניה שהיא רוצה לתבוע אותי על כך שבזבזתי לה שלוש חבילות טישו...

ההרצאה הראשונה היוותה יריית פתיחה לחיים של שליחות. הרב מרגלית דיבר במשך שעתיים וחצי. הבמה הייתה מוארת והקהל חשוך. הוא לא ראה את הקהל, אבל הרגיש אותם. המאזינים ישבו בפה פעור. ההרצאה הזו שינתה את חייו של הרב מרגלית, בצורה שלא חלם ולא שיער.

שמעה של ההרצאה שנתן הדהד ועבר מפה לאוזן, תוך ימים התמלא היומן שלו בהזמנות להרצאות לשלושת החודשים הבאים. אנשים התקשרו להתייעץ, לכל מקום שהלכתי פנו אלי וביקשו לשאול, לדבר.

באותה תקופה מסר הרב מרגלית את ההרצאות בחינם, ובמקביל היה איש עסקים, כאשר מהכנסותיו הוא מחזיק את 'מפעל החפץ חיים העולמי', אותו זכה לייסד חמש עשרה שנה קודם לכן.

כשרבו הפניות להרצאות, לא הצליח הרב מרגלית להתמודד עם ההרצאות ועם עבודתו. הוא ניגש לרבו ושאלו מה עליו לעשות. הרב ייעץ לו לצאת לפנסיה ולעסוק רק בכתיבה, בהרצאות ובשיחות חיזוק. "ומה עם 'מפעל החפץ חיים'"? שאל הרב מרגלית, והרב השיב: "קח כסף עבור ההרצאות, ותבקש לא מעט, ובהכנסות הללו תחזיק את הארגון".

"כיום אני חי בס"ד מהפנסיה שלי, וכל ההכנסות מספריי ומההרצאות הולך ל'מפעל החפץ חיים'. אני גמלאי מאושר. קם כל בוקר עם שיר בלב. אני חי בכבוד מפנסיה מסודרת ולא חייב כלום לאף אחד, חוץ מלבוראי", מסכם הרב מרגלית את דבריו. "ואין זה פלא. האדם מחפש משמעות, וכשהיא קיימת בחייו באופן כה אינטנסיבי, עם משוב בלתי פוסק, האושר גדול. איזה נס זה לקחת ילד צולע ומגמגם, ולתת לו לתקוע בשופר גדול. ילד ששכב בתוך מדף בביתן הארגז כשהוא משותק ומונשם וחולה ב'דאבל פוליו' מחזק אין ספור אנשים. הכל סייעתא דשמיא. מדי פעם אני צובט את עצמי כדי לוודא אם אכן זה אני. לא יאומן".

כיצד הגיב הרב אהרון מרגלית כשקיבל פקס באמצע הלילה, ובו אבחנה על סרטן אלים במיוחד? אלו מחשבות עברו אז במוחו, ומדוע נכנס לחדר הניתוח בשירה? צפו