איך ילדות לומדות להקים בית?

איך ילדות לומדות להקים בית?

איך ילדות לומדות להיות אמהות?

איך ילדות מגבשות לעצמן, זהות, דרכי חינוך ועוגת גבינה מועדפת לאפות?

אוקי, הן רואות מה הן אהבו אצל אמא שלהן.

אוקי, הן רואות מה הן אהבו פחות.

הן מכניסות פנימה את האישיות שלהן, מעט גנים, קינמון חוויות מהחופש הגדול במושב אצל בני הדודים, סבתות וסיפורי דורות,

אבל יש מקור חינוכי נוסף, משפיע מאוד, אה פורמלי כל כך, על איך ייראה הבית שלנו, גורם פאסיבי, חודר ומשפיע: בתיםשלחברות.

תהיו רגע קטנות.

תלכו רגע בדמיון אל אחרי הצהריים של יום חול.

כיתה ב'. כיתה י"ב. לא משנה.

הלכת לחברה. בשכונה. לשחק בבית הבובות שסבתא שלה הביאה מציריך, או ללמוד למבחן בנביא. לא משנה.

ואת מסתובבת בבית של החברה.

בנימוס. שיא הנימוס שאת יכולה.

מחייכת, אומרת יפה שלום, ומגבירה, אם יושבים אנשים בסלון, מגבירה מהירות של קצב צעדים במסדרון לכוון חדר הילדים.

אבל את לא רק משחקת בבית הבובות מציריך. את לא רק לומדת לנביא.

את ילדה, ואת רואה. הכל.

אם מסודר שם או לא.

אם נינוח.

אם רבים.

מה הם אוכלים.

איך שוטפים שם כלים,

מה פורשים על השולחן, אם בכלל, במה אמא שלה עובדת, באיזו זווית מונחת הספה, איזה פרחים מקשטים את הכיור ליד השירותים.

ואת קולטת. ומתייקת.

בתיקיית זיכרון הילדות.

בלי שאת שמה לב, את מתכננת. איך זה יראה אצלך כשתהיי גדולה.

אני, את רוב הדברים, ברור, למדתי מאמא שלי.

היא לא רק עיתונאית, היא גם בלבוסטה. אין אצלה עוף שלא מורתח לפני.

מיץ תפוזים סחוט, כל יום, ששותים רק לפני האוכל. המיץ, היא תמיד מסבירה, רוצה להתעכל מהר, הבשר והפתיתים שנאכלו לפניו, מתעכלים לאט. אין שום סיבה שהוא יישב שם בקיבה על סעודה שלמה, יתסוס, יאבד אופציה של ספיגת ויטמינים, וימסור ד"שים.

ברביעי אחד של חשון, ממש לא מזמן, התעוררתי ממש מוקדם. לנקות.

אני חושבת שעוד היה יחסית חושך. היתה בי שמחה לא מוסברת. כאילו מישהו מסתכל עלי.

מה, מרתק כל כך, חיכה לי?

כלום.

אבל היתה בי שמחה לא מוסברת. כאילו הצטרפה אלי אמא אחרת, במחשבות, וכל כמה דקות, לחשה לי. "איזה כיף לך, תיהני, איזו זכות, תסדרי".

הבוקר היה עדין חשוך.

סידורים וניקיונות של שחר זכורים לי מבית חברתי, נוני ליבנה.

נוני היא בכלל שרון, וליבנה זה בכלל וייסמן. היום היא בכלל מורגנשטרן. אבל זה לא הנושא.

נוני לא רק חברת ילדות שלי לבד.

הסבתות שלנו היו חברות. לשתיהן קראו חוה. הן שרו לנו הופה רייטר.

האמהות שלנו היו חברות, למה היו, הן עדיין.

ואנחנו, בקשר כשמתחשק לנו.

איך אמרנו שילדות מגבשות לעצמן אישיות?

הרבה הייתי הולכת לנוני, בנו לה חדר מעץ על הגג, ברחוב אשר ברש, למדנו יחד למבחנים בהיסטוריה.

גם אם תתנו לי 100 כתבי יד, אזהה את הכתב של נוני במחברת.

היינו לומדות ושותות מיץ פטל או לימון, מתרכיז של עסיס.

אירית, אמא של נוני, הייתי רואה לפעמים, כשיישנתי אצלה, היתה קמה לפני החמה, ובשקט שלה מבשלת מטעמים ליום שתיכף יתחיל, מסדרת. מעמידה בית, כמו שאומרים המקצוענים.

אבל עכשיו אני כותבת על יום רביעי אחד שהיה בחשון. קמתי ממש מוקדם, עם שמחה בלתי מוסברת. הרגשתי ממש אמא של נוני. התחלתי לתקתק. תפילה, בישולים, וכביסה רטובה ששכחתי יומיים במכונה.

הודיתי לה', אנרגיות של מרי פופינס בקעו ממני. הלכתי מחדר לחדר ואספתי דברים, דיברתי עם מטאטאים.

סיננתי ביו שיני מזמור לתודה אולי עשרים פעמים. שמחה לא מוסברת. כאילו מדברת אלי אישה אחרת. אישה טובה, חכמה וצדיקה, שמחה, צוחקת, אבל שמבינה הרבה מעבר.

ואז פתחתי את המייל.

ונועה, חברתי מירושלים, כתבה לי, כנראה בלילה כשיישנתי, "איזה עצוב, גיטל נפטרה".

אני לא מכירה את גיטל.

אני כן מכירה את גיטל.

אני לא מכירה את גיטל. אבל כמה שבועות קודם, נועה ביקשה שנעשה ערב לרפואתה.

ידעתי שהיא אשת חסד, שכל כולה עזר כנגדו, שאהבת התורה שלה והלימוד, הם אצלה כמו אור בהיר מול העיניים, ידעתי שהיא הבת של הרב אברהם גורביץ', ראש ישיבת גייטסהד, אישה מיוחדת.

גיטל נפטרה, נועה כתבה.

בכיתי. אני לא מכירה את גיטל, לא זכיתי, אבל ידעתי עליה מנועה מספיק. ידעתי איך ביום השישי האחרון לחייה היא ביקשה ללכת לכותל, כמו שעשתה בכל יום שישי. "אמאף את חולה, את לא יכולה ללכת לכותל", אמרה לה בתה. "מה פירוש, כבר הרבה זמן אני חולה והולכת, הפעם ניסע במונית". הבנות שלה רצו לשמוע מה היא מתפללת ברגעים הקשים האלה בכותל, ושמעו אותה אומרת "ריבונו של עולם, כבר תקופה ארוכה שאני חולה ובעלי לא מונח בלימוד, תעשה שיהיה מונח בלימוד".

אני לא מכירה את גיטל. "גיטל נפטרה", קראתי את זה שוב. "היא לא שייכת לדור הזה", אמרה נועה, הילדים, הכביסה, המכונה, המטאטא, השמש שרצתה כבר לזרוח.

אני לא מכירה את גיטל, אבל המשכתי לנקות ולסדר והרגשתי שהיא איתי, אומרת לי, כן, כן, ככה. בשמחה, הייתי באה לעזור לך, לו רק הייתי יכולה.

כן, ככה, ככה בשמחה, תמיד תהיי בשמחה. אין יותר חשוב מבית, ילדים שלומדים תורה, תעשי בית באהבה.

"את יודעת", סיפרה לי נועה עוד, "היא נפרדה מכל אחד ואחד מהילדים שלה, מבעלה. היא לא גילתה לבן שלה בשנה וחצי הראשונות, ואת הניתוח שהיא נכנסה אליו, היא הסבירה לו שכל הנשים עוברות, רק שילמד ברוגע, ולא יהיה מוטרד".

אבל מה אני תפסתי מהכל? "עד לרגע האחרון שכבר הכבד והכליות לא עבדו לה, גיטל אמרה, שבחדר שלה אפשר רק שמחה, מי שרוצה לבכות שייצא החוצה. היא תמיד חייכה".

אני לא מכירה את גיטל, אבל אם בזכותה, לעילוי נשמתה, אימהות של כאן יעשו בית בשמחה, ישלחו ילדים ובעל ללמוד תורה, סתם כי הבוקר בא, אני בטוחה שתזרח עליהן שמש גדולה.

גיטל האהובה.