"אין מקום לשתיים", פרק כ"ז: היא זוכרת

היא כן זכרה. בניגוד למה שחשבה תחילה, היכה בה הזיכרון בעוצמה. אף אחד לא סיפר לה אותו, כי אף אחד לא ידע שהוא קיים. אולי אבא זוכר אותו? אולי. יכול להיות שלא. ייתכן מאוד שלא. בעבורו, זה היה סיפור אחד מרצף ארוך ומכאיב של זיכרונות קשים. אולי הזיכרון הזה הוא הקל שבהם, ואין לו מה לשאתו על לבו. יש לו זיכרונות קשים יותר, טעונים יותר, מרים יותר. הוא כנראה לא זוכר את זה בכלל, ואמא לא יודעת מקיומו של הזיכרון הזה. חלק מן העניין היה שאמא לה תדע. אבא לא זוכר, אמא לא יודעת.

אבל היא, גיטי, זוכרת גם זוכרת. זוכרת היטב, ותמיד זכרה היטב.

זהו זיכרון הילדות שלה, שילווה אותה לעולם.

היא הייתה אז בת ארבע וחצי. אמא אמרה לה שאבא יבוא היום לקחת אותה מהגן. היא זכרה את זה היטב. ככה אמא אמרה לה. "אבא יבוא היום לקחת אותך מהגן, גיטי חמודה, כי אמא לא תהיה בבית בשעה הזאת, בסדר?"

בסדר. ברור שבסדר. גיטי אהבה מאוד את אבא.

שעות הפעילות בגן הסתיימו, ואימהות החלו לאסוף את ילדותיהן מהגן. היום היא מבינה שהשעה הייתה בערך אחת, אבל היא לא יכולה הייתה להיות בטוחה בקשר לזה. כשהייתה בת ארבע וחצי לא היה לשעון שום משמעות לגביה. היא רק זוכרת, שרוב הילדות כבר נלקחו, והיא עמדה ליד הגדר הירוקה וחיכתה בסבלנות.

אבא לא בא.

כל הילדות כבר הלכו, והגננת עמדה ליד השער, לחוצה וממהרת. "אני צריכה ללכת", אמרה לה, "את יודעת אולי איפה אמא?"

היא לא אמרה לגננת שאמא אמרה שאבא יבוא. לא אמרה כלום. רק חשקה שפתיים בחוסר ידיעה.

אבא לא בא. והיא חיכתה לו. היא חיכתה לו הרבה זמן, המון זמן. כולם כבר הלכו, וגם הגננת כבר רצתה ללכת, ואבא עדיין לא בא.

"טוב", אמרה הגננת, כביכול לעצמה, "אני אתקשר אליה".

היא חייגה את הספרות, ובטנה של גיטי החלה לכאוב. למה היא מתקשרת לאמא? היא לא יודעת שעכשיו אמא תכעס על אבא מאוד? אם אמא תדע שאבא לא הגיע, היא תצעק, וזה יהיה עצוב מאוד. היא לא רוצה שזה יקרה. היא לא מוכנה שזה יקרה. היא מוכנה ללכת עם הגננת הביתה, ולשבת שם ולהשתעמם, העיקר שהגננת לא תתקשר הביתה ותגיד לאמא שאבא לא בא לקחת אותה. אין לה כוח לזה. הבית שלהם נהיה עצוב מדיי אחרי דברים כאלו. אמא כועסת על אבא, הוא עונה לה בכעס, ויש דיבורים כעוסים ולא נעימים. היא לא, לא, לא רוצה את זה.

"א... הגננת", היא אמרה, מהר, "אני חושבת שאמא אמרה שהיום אלך לבד הביתה".

"באמת?" הגננת עצרה, "את תלכי לבד? הבית שלך לא רחוק?"

"קצת", היא אמרה, "אבל אני כבר ילדה גדולה".

"בכל זאת אתקשר", אמרה הגננת, שאף שמיהרה הייתה אחראית, "חכי רגע, חמודה, אני כבר אדבר עם אמא".

"אין לה את הטלפון הזה", אמרה גיטי מיד. היא לא ידעה איך המציאה את זה, אבל הרבה פעמים המציאה דברים כדי שאבא ואמא לא יכעסו אחד על השנייה.

"טוב", אמרה הגננת, "אז אתקשר לאבא".

גיטי נשמה לרווחה. זה יהיה פתרון טוב. הגננת תגיד לאבא לבוא לקחת, אמא לא תדע שהוא לא בא, והכול יסתדר.

הגננת התקשרה לאבא, כנראה, ודיברה אתו. אחרי כמה דקות היא יצאה מהגן ואמרה: "זה בסדר, אבא אמר שהוא יבוא לקחת אותך".

גיטי חייכה. הגננת חיכתה עד שאבא בא, ואבא לקח אותה מהגן. אבא נראה קצת כעוס. הוא חייך אליה ושאל איך היה בגן, אבל הוא כעס במצח, וגיטי ידעה למה: הוא חושב שאמא הייתה צריכה לקחת. הוא שכח שהיא אמרה לו שזה התור שלו, והוא לא יודע למה הגננת התקשרה דווקא אליו. איך היא תסדר את הכול? היא צריכה לדאוג שאבא לא ידבר על זה עם אמא, ושאמא לא תדע שהוא איחר. היא צריכה לדבר על זה. אולי בעצם עדיף לא לדבר? לא, היא חייבת לדבר. אחרת אבא ישאל את אמא ואמא תזכיר לאבא ומה שיקרה לא יהיה טוב.

היא צריכה לומר משהו. היא צריכה לסדר את העניין הזה.

מאז שהיא זוכרת את עצמה היא צריכה לסדר את העניינים הללו.

"אמא אמרה שאתה תיקח אותי היום", היא אמרה לו, "אתה לא זוכר?"

הוא עצר, מעביר ידו על מצחו ומהרהר. הוא נראה מבולבל, ואחר כך שאל, "חיכית לי הרבה זמן, חמודה?" גיטי לא ידעה אם הוא נזכר או לא. מהבעת פניו לא יכולה הייתה ללמוד דבר. עדיין קטנה הייתה מלקרוא הבעות לא ברורות. העיקר שהוא לא כועס. ואם הוא ייזכר, הוא גם לא יאמר לאמא כלום. עוד יכול להיות שהכול יסתדר בלא כלום. הלוואי. היא כל כך לא אוהבת שאבא ואמא מדברים ביניהם בקולות כועסים, רוגזים, ואחר כך הפנים שלהם מלאות טענות וזעם. הרבה זמן עובר עד שהפנים מתרככות בחזרה, והופכות לנעימות וטובות.

היא לא אוהבת את זה. בכלל לא. מאוד לא.

"לא", היא אמרה לאבא, "לא חיכיתי הרבה זמן". זה לא היה נכון. היא כן חיכתה, והמון זמן, אבל היא מוכנה להגיד שלא, כדי שאבא ואמא לא ידברו אחר כך בקולות הכועסים שלהם.

"יופי". הוא אמר וחייך אליה, "יופי שלא חיכית מדיי הרבה זמן".

היא לא רצתה שהוא יאחר עוד פעם, ולכן המשיכה, "אבל חיכיתי לך. כן חיכיתי לך. רציתי שאתה תיקח אותי".

"טוב", הוא אמר, "ובאתי".

"כן", היא ענתה לו, "בסוף באת".

היא לא אמרה לאמא שאבא איחר. אבא בטח לא סיפר, ואף אחד לא חזר על הזיכרון הזה באוזניה. היא זוכרת אותו, חד וחי וקיים, ראשית החיים שלה בצל הפרידה.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.