מְקוֹם אָהֳלֵךְ פרק כ"ב: הרהורים

לפרק הראשון, "אנדלוסית בקומה העשרים", לחצו כאן.

לפרק העשרים, "כוח עליון", לחצו כאן.

לפרק העשרים ואחד, "בחירות", לחצו כאן.

"דְּאָגָה בְלֶב־אִישׁ יַשְׁחֶנָּה, וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה"  (משלי, י"ב, כ"ה)

לא קשה לדמיין כיצד הרגיש דוד המלך כאשר שב לכיסא מלכותו לאחר מרד אבשלום בנו; וכך בדיוק מרגישה גם מיכל בעת שהיא מתיישבת על כיסא המנהלים שעזבה שבועות אחדים קודם לכן. 

שביבי אבק זעירים נחים בכל מקום, מברכים בשקט את שובה למקור מחצבתה. היא שולחת ליטופים עדינים אל הזכוכית העבה העוטפת את השולחן, ממששת את תיקיות הקרטון החומות הממתינות בסבלנות לטיפולה, ונדהמת לגלות כמה געגוע הצטבר בלבה למקומה הראשון. 

היא מתבוננת בתעודות התלויות סביבה ומספרות בשבחה, אך המחט השקופה שבה ודוקרת בחדות בנפשה מנגד, מלגלגת על ארבעים ושתיים שנות חיים אבודות שלא ישובו עוד. 

מיכל צונחת לאחור בתבוסה, ושולחת יד אל עבר מרפקה, תוך מישוש קל של הצלקת הניתוחית שנותרה לה לאחר התאונה. שקט מפתיע שורר במשרד, מסנן את הרעשים השזורים במחשבותיה הנודדות ומחדד את הקולות הסותרים בתוכה.

אישה; אמא; תואר אקדמאי; עבודה; הצלחה; הגשמה עצמית; שוויון; בן זוג; ביטחון; המשכיות; כסף; ילדים; כביסות; השכלה – האם קיימת דרך לשלב בין חיי-משפחה ובין קריירה זוהרת, או שמא נגזר על כל אישה לבחור את מסלול חייה באחד משני העולמות, ולהקריב על מזבח הרצונות את כל מה שיכלה להשיג בעולם שכנגד?

תהום מפרידה בין השבועות שחלפו מיום התאונה ועד כה; בין מיכל הקרייריסטית מפעם, ובין בעלת התשובה שנולדה בתוכה.

"עורכת הדין שטרן? אני –"

מיכל משעינה לפנים את גופה ומבחינה בלאה הניצבת בפתח חדרה.

"בואי, היכנסי", אומרת מיכל בנימה אכפתית.

"לא התכוונתי להפריע, רק רציתי להודיע לך שהחלטתי להצטרף אליכן. כבר סידרתי בייביסיטר לילדים למקרה שנתעכב", אומרת לאה ומתיישבת ברכות מהוססת מול מיכל.

"אינך מפריעה", אומרת מיכל ומגהצת בכף ידה את הקמטים שנוצרו בחולצתה. "אני מעריכה מאוד את הנכונות שלך לסייע. תהיי בטוחה שאדאג לתגמל אותך על השעות הנוספות שאת מקדישה לעניין".

"מתי תרצי שנצא לדרך?", שואלת לאה במעשיות.

"בעוד כמה דקות, כשאורנה תואיל בטובה לחזור מבית המרקחת", משיבה מיכל וממשיכה להתבונן בלאה בשתיקה. הנה אחת שידעה לבחור מסלול חיים מאוזן. היא לא וויתרה על רכישת השכלה ומקצוע, וגם הייתה חכמה מספיק כדי לא לזנוח את חייה האישיים על מסלולם הטבעי. "איך את עושה את זה?", שואלת מיכל לבסוף.

"את מה?".

"להתחתן, ללדת ילדים ולגדל אותם, ותוך כדי גם ללמוד, לעבור התמחות, לעבוד במקצוע. זה נראה לי בלתי אפשרי לנגוס מכל העולמות. איך את מוצאת את האיזון הנכון בין ההורות לעבודה?".

חיוך המסגיר מבוכה דבק בפניה של לאה. "מעניין שככה את רואה את הדברים מהצד".

"למה את מתכוונת?".

"לא הייתי קוראת לאופן שבו מתנהלים החיים שלי 'הצלחה' גדולה", אומרת לאה ומנגבת על חצאיתה את ידיה הלחות מזיעה. "כשנולד הבן הבכור שלי הוא שהה בחברת המטפלות יותר מאשר אתי. הייתי עסוקה מדי בלימודים ובעבודה שאף פעם לא נגמרת, ופספסתי בדרך את הרגעים היפים ביותר בהתפתחות שלו". לאה משתהה מדיבורה, ומיכל מבחינה בשפתיה הרועדות הנמשכות מטה. "את הצעד הראשון הוא עשה בגן, והייתה אפילו שנה שבה לא זכיתי להיות ביום ההולדת שלו. בדיוק הייתי בלימודי ערב, ואחותי התנדבה לערוך לו מסיבה קטנה. הרגשתי שהלב שלי נאכל מרגשות אשמה, רציתי פשוט –", היא עוצרת, ודמעותיה מספרות למיכל את אשר לא נאמר.

מיכל נושמת עמוקות ומתלבטת כיצד להגיב לגילוי הלב של בת שיחתה. אף אחד לא נפתח בפניה ככה בעבר. "לדעתי את מדהימה", מפרה מיכל את השתיקה שעמדה בין השתיים. "ראיתי איך את מתפקדת כאמא, ולא התרשמתי שהילדים שלך סובלים מהזנחה".

"תודה", ממלמלת לאה ומנגבת את רסיסי הדמעות המטפטפים על לחייה. "הלוואי שהייתי מאמינה בזה. הרבה פעמים אני מתבוננת אחורה ושואלת את עצמי אם נהגתי נכון. אולי הייתי צריכה לוותר על הלימודים והעבודה שלקחו אותי מהמשפחה שלי ולבחור במקצוע תובעני פחות, או פשוט להיות עקרת בית במשרה מלאה עד שהילדים יגדלו".

" – ולזרוק את הכישרון הנדיר שלך לפח?", מפסיקה אותה מיכל. "חשבי על זה: את עורכת דין מצוינת. השם יתברך חנן אותך בהבנה, בכישרון ניתוח ובלב שאין להרבה אנשים".

"לדעתי הכישרון הזה לא שווה את המחיר. השם נתן לי תפקיד בטוח אחד – לגדל ולחנך את הדור הבא של עם ישראל. כל השאר אמור לשמש כלי כדי לעזור לי בכך", משיבה לאה בשקט מהוסס.

"איך את יכולה להיות בטוחה בכך? חשבי על מוסיקאי בעל קול נדיר ואצבעות זהב. הוא יכול לבחור לקבור את עצמו באיזה כולל מבוקר ועד אישון ליל ולהתעלם ממתנת השמיים שקיבל, או להשתמש בכישרון בו חנן אותו השם ולהביא צליל חדש לעולם, כזה שלא היה לפניו ולא יהיה גם אחריו. בכוחו ליצור ניגונים שיחדירו שמחה ואמונה בלב שומעיו".

"את יודעת מה? ככל שאני חושבת על כך, אני מבינה שהכל עניין של איזון", מסכמת לאה את הסוגיה.

"בדיוק. איזון זאת המילה. תראי אותי למשל", מחליטה מיכל לפצוח בגילוי לב משלה, "כבר חציתי את שנות הארבעים. הקדשתי את כל חיי כדי להגיע לטופ-שבטופ, וזנחתי מאחור את החובה הטבעית כל כך, להקים משפחה".

אולי היתה זו טעות לשתף את לאה בתהומות החשוכים של חייה. אולי עדיף היה לה לשמור על חזות מושלמת ונטולת חולשות. אבל אחרי שכבר חשפה טפח, כבר אין טעם להסתיר טפחיים, והיא מוסיפה לספר ללאה על השינוי התפיסתי שחוותה בשבועות האחרונים ועל כמיהתה החדשה לטפח את עולמה הפנימי ולהקים בית יהודי.

בניגוד לאורנה, מתגלה לאה כשותפה מושלמת לשיחה אישית מעין זו. וכשהיא מציעה למיכל לברר עבורה על מועמדים אפשריים התואמים את גילה ואת מעמדה החדש כבעלת תשובה טרייה השואפת לטפס במעלות התורה והמצוות, נדלק ניצוץ בעיניה של מיכל, ועד מהרה חותמות השתיים על הסכם שותפות בלתי כתוב למציאת הזיווג המתאים עבורה.

"תדעי לך שמזמן לא הרגשתי תקווה כמו שאני מרגישה עכשיו. תודה", אומרת מיכל בפשטות שאינה אופיינית לה, ולולא השולחן המפריד ביניהן, היא לבטח הייתה מצרפת חיבוק להכרת הטוב שביטאה כלפי לאה במילים.

"אין בעד מה. השיחה שלנו עשתה גם לי קצת סדר בראש", מגלה לאה את תחושותיה בדרכה שלה. "ובהזדמנות זו רציתי לבקש ממך –"

"טוב, זזנו?", קוטעת אורנה את השיחה בנוכחותה המורגשת. "מתנצלת על העיכוב. לא יכולתי להרשות לעצמי להצטרף אליכן ללא ריטלין. לטובתכן, כן?", היא מוסיפה בחיוך שעשוע אירוני.

"כן, נצא לדרך. אבל לא לתחנה בחדרה. החוקר הודיע לי שרות הועברה לבית המעצר לנשים כאן במרכז. אם הוא צודק, גם שעות בודדות בגיהנום הזה יהיו עונש כבד מדי, גם עבור מישהי כמו רות".

*  *  *

ריח של טחב ממלא את התא הקטן ומעורר בה גלי בחילה.

"מה את נועצת עיניים?", שואלת בת המיעוטים גדולת הממדים במבטא ערבי מובהק.

"עזבי אותה, סתם פרינססה שבטח תשתחרר עד סוף היום בערבות", ממלמלת בקול עבה ומעושן חברתה הצנומה העונה לשם "אתי".

"וואלה, עשכנטוזה על עקבים עם בושם מיליון דולר. רק זה מה שחסר לנו בֹּה", מטעימה הראשונה.

"הי, פולניה", קוראת אליה הצנומה ומתקרבת לכיוונה. "על מה עצרו אותך? הברחת יהלומים במכס?".

"תעזבו אותי כבר! אני מנסה לישון פה", רוצה רות לצעוק, אבל מבט חטוף אל השתיים מבהיר לה כי עדיף שתשתוק לעת עתה.

"משחקת אותה דיבּלומטית, מה? וואלה, מתאים לי לשחק", צועדת בת המיעוטים לעברה, ורות חשה כיצד פעימות לבה גוברות עם כל צעד. "אנחנו רק רוצות להכיר אותך. יעני, להיות חברות שלך".

"כדאי לך", מטפטפת אתי באמצעי שכנוע משלה. "לא כל אחת זוכה להצעת חברות כזאת מסלימה".

"תודה, אבל לא תודה", מעיזה רות לומר בחצי לחש.

"הווו", מושכת אתי את המילה, "הדג פתח את הפה!".

 "אולי תניחו לי? אני מנסה לישון קצת", משעינה רות את ראשה על הקיר הדהוי.

"חבל. חשבתי שיש לך קצת שכל. מסתבר שלא. סלימה? –"

"וואלה, באמת חבל. יש לך בּרצוף יפה", אומרת סלימה ונותנת ברות מבט קר ואימתני.

"מה אתן רוצות?!", בולעת רות את רוקה.

"אמרנו לך. אנחנו רוצות להיות חברות שלך", מתנדבת אתי להסביר את המצב.

"מה זה אומר בכלל?".

"או, עכשיו את מדברת לעניין", אומרת סלימה ומבצעת צעד איטי נוסף לכיוונה. "אתי, תסבירי לה".

"את בסך הכל צריכה לעזור לנו לצאת איתך כשיבואו לשחרר אותך. ככה חברות מתנהגות, מבינה?".

"למה נראה לכן שמישהו ירצה לשחרר אותי?", יורה רות לחלל התא ובוחנת את פניהן של השתיים.

"כי אמאל'ה תמיד מגיעה להציל ילדות מפונקות כמוך".

"למה שאסכים לעזור לכן?". שאלתה מתחה כנראה את עצביה של סלימה, ודי היה לה להביט במבטה הרצחני כדי להבין שפלטה שאלה אחת יותר מדי.   

"וואלק, את עולה לי על העצבים" – מלפפת סלימה את ידיה זו בזו ומפשילה שרוולים החושפים תחתיהן שתי ידיים שעירות וכבדות משקל.

קול מתכתי צורם מכיוון דלת תא המעצר נשמע לפתע, ומבטן של שלושת העצורות מופנה לדמות לבושת המדים החודרת פנימה. "גברת וינר. יאללה, קומי. באו לבקר אותך".