"היית אבא של כל בעלי התשובה בדור הזה", מכתב פרידה מהרב אריה שכטר זצ"ל

אבא, הרב אריה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו. זה היה לפני 12 שנה אולי, הגעתי לסמינר קירוב שהתקיים בצפון, ומישהי לחצה עלי להיכנס לדבר איתך. "הוא חולה, ולא יודעים כמה זמן הוא עוד יחיה. זה רב מיוחד שאת פשוט חייבת לדבר איתו, להתייעץ, לקבל ממנו ברכה". פתחתי את הדלת בחשש, לא ידעתי בדיוק מה אמורים להגיד בכלל לרב.

ואז נכנסתי לחדר שבו ישבת. הבטת לי עמוק לתוך העיניים, ואני פגשתי בהן אהבה יוקדת שלא חשתי קודם ולא יכולתי להכיל, כשבמציאות בכלל לא הכרת אותי. ואז חייכת אלי, ובקול העדין שלך שאלת אותי לשמי. רעדתי. התביישתי. רציתי להסתכל אחורה כדי לוודא שאתה באמת מדבר אלי, אבל עמוק בפנים ידעתי שכל זה אמיתי, ורחוק מלהיות הצגה.

בסוף, גללתי בפניך את סיפור חיי, את הלבטים הכי כמוסים שלי ואת כל הכאב שהיה לי על הלב. מהעיניים שלי ירדו דמעות גדולות, ואתה הקשבת והבטת בי בים של אהבה וחמלה אינסופית. מרעיף עלי ממילותיך המנחמות והמעודדות. זר לא יבין זאת. כשסיימנו את השיחה, הצהרת שמעכשיו אתה כמו אבא שלי, לכל דבר ועניין שאצטרך, תמיד.

במשך השבת שמעתי גם הרצאות שלך, ונפעמתי. נפעמתי מעומק הקדושה וההוד שהקרנת, כאילו אתה יורד אלינו מעולמות עליונים, אבל באותה נשימה, יודע גם לדבר איתנו בשפה שלנו ממש, כאילו אתה אחד מאיתנו. מרגיש אותנו. "אני משוגע על יהודים, אני מוכן למסור את הנפש שלי בשביל כל יהודי מעם ישראל!", היית צועק אחר כך גם בעוד אינספור הרצאות שלך ששמעתי, והעיניים שלך היו מתמלאות באור. "אתן כולכן האחיות שלי, עם ישראל. כל אחת ואחת מכן". ואני הרגשתי היטב את האהבה הזאת, באינספור צמתים בחיי אחר כך.

מאז ליווית אותי הרבה מאוד שנים בדרכה של תשובה, כמו אבא רוחני שלי, מקיים תמיד את מה שהבטחת. היית שם גם כשנכנסתי לראשונה למדרשה בירושלים, משאירה חיים שלמים מאחור, וקמתי בוקר אחד כשקולות געגועים עמוקים מהעבר המוכר שלי השתוללו בתוכי... לא מבינה פתאום מי זאת שניבטת אלי מהמראה ומה למען השם היא לובשת, ומה אני בכלל עושה כאן במקום הזה... ואני התקשרתי, מבולבלת, לא בטוחה כמה תוכל להבין מקום שמעולם לא חווית על בשרך. "אני מבקש שתבואי אלי, אני רוצה לדבר איתך", פסקת בהחלטיות ולא הנחת לי להתלבט.

לעולם לא אשכח את הביקור ההוא. היתה זו שעת ערב, רחוב בירנבוים בבני ברק. ביקור ראשון שלי כאן בחיים, בלב הצ'ולנט הזה, אני מביטה סביבי ומתכווצת, ותחושת הזרות שבתוכי רק מתעצמת. ואז הדלת של הבית שלך נפתחת במאור הפנים המוכר והמרגיע שלך, וכמו ידיים מושטות לקראתי רגע לפני הנפילה. דיברנו אז זמן רב ואתה הנחת לי לפרוק את כל הגעגועים לכל מה שהשארתי מאחור, ואת תחושת הזרות והניכור הזאת שאני מרגישה כאן בעולם החדש הזה, והעיניים שלך התמלאו דמעות יחד איתי כשסיפרתי על הניסיונות והקשיים. ואני הרגשתי כאילו אני יושבת, בעלת תשובה בתחילת דרכה, יחד עם בעל תשובה ותיק, מנווט דרכים מנוסה שמבין בדיוק על מה אני מדברת.

באמצע השיחה שלנו קטעה אותנו, קצת נסערת, אחת הבנות שלך, שהגיע לספר בצער שלמטה, בתחנת האוטובוס שממול הבית שלך, יושבות כמה בנות ממשפחות חרדיות, שלא בדיוק נראות ומתנהגות ככה, בלשון המעטה. אני זוכרת את הצער ההוא שאחז בך כשביקשת ממנה: "בבקשה תרדי אליהן, ותגידי להן שהרב אריה שכטר, אח שלהן, אמר שאם הן צריכות משהו - הן יכולות לעלות לכאן או להתקשר אלי, מתי שהן רק רוצות". ואני התרגשתי.

בסופו של דבר, שלחת איתי משם צידה לדרך, שכנראה שתלך איתי כל חיי. תחושה של חמימות ואמונה פשוטה שאני מושגחת ומובלת, שאני עושה את הצעד הכי גדול בעולם, ושוב, שאתה איתי שם. הפעם, כבר היתה לי גם רבנית שליוותה אותי מהמדרשה, ואתה טרחת לחזור ולהזכיר לי: "הרבנית שלך היא קצת כמו אמא בשבילך, ואני כמו אבא. תזכרי את זה תמיד כשתצטרכי".

הרב אריה שכטר זצ"ל

ואני זכרתי, ובמשך השנים הרביתי להתקשר ולהתייעץ. ואתה היית עונה תמיד. בדאגה אינסוף. לכל שאלה. שומר את הסודות הכי כמוסים שלי, שותף ללבטים הכי משמעותיים. לא פעם הייתי לידך כשבעלי תשובה באו לשאול שאלות מוזרות, שלא לומר מצחיקות, ואתה ענית לכל דבר בסבלנות ובכבוד הראוי.

היום, במבט לאחור, אני מבינה כמה הרגשתי במשך השנים כמו בת יחידה שלך באמת. כמה לא העליתי בדעתי שכמוני יש עוד אינספור בנות ובעלי תשובה שאתה מלווה, וכמה אתה בנאדם עסוק. כי כשהייתי צריכה אותך באמת – כל העולם עצר מלכת מבחינתך.

היית אבא של כל כך הרבה אנשים, תמיד מוצף באהבה, אמונה ושמחה אינסוף, גם כשהצרות האישיות שלך סבבו אותך מכל עבר. גם כשהתאלמנת מאישה שהיתה כל עולמך; גם כשנלחמת במחלה קשה שנים ארוכות, בטיפולים מייגעים שמתישים את הגוף והנפש, והיית חולה כל כך. שום דבר לא היה קשה מדי לעשות בשביל יהודי. בשבילך, נתינה היתה תרופה, ולא מסירות נפש.

אני זוכרת את השיעורים הנדירים שזכיתי ללמוד מפיך לספר "אמונה ובטחון" של החזון איש זצ"ל, ואיך, כתלמיד קרוב שלו וכילד שגדל על ברכיו, תמיד היית מתרפק על הזיכרונות ממנו בגעגועים. איך ידעת בגאונותך לתאר לנו דמותו העדינה והעצומה של גדול דור, שרואה אנשים עד לנימים הדקים ביותר של הנפש, וכמה אמונת חכמים נטעת בנו אז.

ואני זוכרת גם את הפעם האחרונה שנפגשנו... תקופה ארוכה מאוד אחרי שהקשר בינינו נותק כמעט כליל בשאון החיים, ולא ידעתי אם תזכור אותי בכלל, בתוך כל כך הרבה פנים ושמות שאתה פוגש כל יום. איך כששאלתי אותך אם אתה זוכר אותי, חייכת ואמרת לי: "איך אפשר לשכוח". ובאמת זכרת, כמו אבא שלא שוכח את הילדים שלו, גם אם הם רבים כל כך... באתי אליך אז שבורת לב, בתקופה ארוכה מדי בשידוכים. מחכה כל כך הרבה שנים למצוא את האיש שלי בעולם, במסע שהתארך כבר הרבה מעבר למצופה, בלי שום סיבה הגיונית להמתנה המייסרת הזאת.

וכאילו לא עברו כל כך הרבה שנים, בשבילי נשארת אבא. כזה שאי אפשר להסתיר ממנו דבר. ואני פרצתי בבכי, לא יכולתי לעצור את הדמעות, ואתה ניחמת אותי כמו שרק אבא יודע. ביקשת גם שאכתוב את השם שלי על פתק עם כל הפרטים והבטחת שתתפלל עלי, ושאם יהיה לך רעיון בשבילי גם תתקשר להציע. ואף פעם לא התרגלתי לזה, שאני מכולם יקרה לך כמו בת יחידה ממש. הלב שלי נסער כל פעם מחדש לגלות אדם, ילוד אישה שחי בינינו, שכל אדם זר שהוא פוגש יקר לו כמו בן.

וכמה כאבו לך כל החולאים של הדור שלנו... כמה לקחת ללב כל עניין של שלום בית, ומסרת נפש כדי שבתים לא יתפרקו; כמה כאבת לפגוש יהודי שעדיין לא זכה להרגיש טעמן של שבת ותורה ומצוות, ויצאת מגדרך כדי לקרב אותו; כמה כאב לך לפגוש ילדים שלא מתחנכים לאורה של תורה; כמה נרעשת לפגוש בנות שהולכות לאיבוד בשאול תחתיות ולא מבינות שהן נסיכות, בנות של מלך. היית מוכן להתבזות ולמסור את נפשך ממש, לנסוע עד לקצה השני של העולם כדי לקרב יהודים. לא היית נח אפילו בשבתות – תמיד נוסע ממקום למקום, בגילך המופלג ובמצב בריאותי מעורער, מצויד במקל הליכה ובסיר קטן של צ'ולנט - הכל כדי להעיר יהודים מתרדמתם העמוקה.

הרב אריה, אני חושבת על העולם הזה שלנו בלעדיך, זה שהתעוררתי אליו בכאב צורב היום בבוקר, וכבר מרגיש לי אחר לחלוטין מזה שהכרתי. ובתוך כל זה, נזכרתי בסיפור ששמעתי פעם, על רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, "סנגורן של ישראל", שנפטר בשבת. השמועה על כך עדיין לא התפרסמה, אבל בעיירה מרוחקת משם, רבי נחמן מברסלב כבר ידע על כך ושיתף את תלמידיו בצער. סקרנים, הם הרהיבו עוז ושאלו אותו איך הוא יודע, שהלא שבת היום... ורבי נחמן נאנח בצער והשיב: "אני פשוט רואה שהאור שלו חסר בעולם".

ואמנם איני צדיקה, ורחוקה שנות אור מאי פעם להיות, אבל כך בדיוק זה מרגיש. אי אפשר שלא להרגיש כמה האור שלך כבר חסר בעולם... כמה נשמה אחת בודדת האירה כאן בעולם הזה 82 שנים באור יקרות זוהר כל כך, ועכשיו נעלמה ואיננה... והעולם כמו כבה בלעדיה.

רבי אריה, אתה היית "סנגורן של ישראל" של הדור שלנו. היית אביהם של כל בעלי התשובה, של כל הילדים שהלכו לאיבוד, של כל החולים, הנדכאים, הנשמות הטועות. מעולם לא התייאשת מאף אחד. אף פעם לא הפסקת להאמין. האהבה שלך אף פעם לא ידעה גבול. היית רופא של נשמות, פסיכולוג, שדכן ואחר כך נשארת גם מטפל זוגי, מחנך, גבאי צדקה, רב מוכיח כשצריך, ותמיד חבר ואבא נאמן.

אהבת יהודים בכל לבך, לא משנה כמה רחוקים או קרובים הם. לא משנה מה הם הצביעו בבחירות, איזה כיפה היתה (או לא היתה להם) על הראש, כמה הם בזו לך כיהודי חרדי, או כמה כבוד רחשו לך. רק מעצם זה שהם ילדים של ה' יתברך, שהאהבה שלך אליו מילאה את כל ישותך.

תמיד זעקת ואמרת לנו ש"כל יהודי הוא יהלום! גם אם הוא נופל בבוץ ומתלכלך זה לא מוריד מהערך שלו אפילו גרם!!!", וגרמת לנו להאמין שתמיד אפשר לתקן, מכל מציאות. מכל שיחה שלך יצאנו מורמות ומאמינות בעצמנו קצת יותר. ונטעת בנו אינסוף אהבה... לתורה, ללומדיה, ולכל יהודי באשר הוא. נצח נצחים שנלך איתו תמיד.

תמיד חלמתי שתבוא לסגור מעגל בחתונה שלי, כשאני אכבד אותך בברכה משבע הברכות בחופה שלי, שתהיה הסנדק של הילדים שלי, וזה שיהיה אמון על חינוך הילדים שלנו, הסבא הרוחני שלהם, שנבוא לבקר מדי פעם.

גם כששמעתי שהתמוטטת והמצב קשה, והתפללתי עליך מעומק ליבי, לא יכולתי להאמין שזה הסוף. בעיני רוחי זכרתי כל כך הרבה התמודדויות שהיו לך קודם ושרדת אותן, שחשבתי שגם עכשיו זאת רק עוד משוכה זמנית שתעבור. היית כל כך מחובר לנצח עבורי, שהכוחות שלך גם הם היו מעל הטבע בעיני ממש.

ידעתי גם כמה ילדים יש לך כאן בעולם שזקוקים לך... ועכשיו, בלכתך, השארת את כולנו יתומים.

לצערי הרב לא זכיתי ללוות אותך בלוויה שלך, כי שמעתי רק מאוחר יותר על האובדן הנורא הזה. אבל אני יודעת שאת הארון שלך ליוו אינספור אנשים, שנגעת בכולם, והלב מסרב להאמין.

בקרוב אפסע שוב ברחובותיה של בני ברק, לאותה הכתובת כמו אז. רק שהפעם כבר לא תהיה שם... יהיו שם רק אינספור הילדים שלך, הגשמיים והרוחניים, שהותרת כאן בעולם. אינספור לבבות ששבורים כרגע, שיישאו את זכרך תמיד ושהדבקת בחיידק של נתינה ואהבת ישראל שפיעמה בך.

מתפללת שאזכה להעביר הלאה את הנצח שקיבלתי ממך, שמילים קטנות מלתאר.

ומבקשת ממך שלא תנוח ולא תשקוט... עד שתחזור אלינו עם משיח.

אני אתגעגע אליך עד כלות, וודאי עוד אבוא לבכות,

ואתה עוד תמשיך לקיים את ההבטחה שהבטחת לי אז.

כי בשבילי תמיד תישאר אבא, אבא רוחני שלי.

קשורה אליך בעבותות של אהבה,

אפרת כהן,

הבת שלך.