הורים במחלקה האונקולוגית, פרק י"ד: האור שבמרתף ההקרנות

אחד הדברים המדוברים ביותר בהתמודדות שלנו בנבכי התקופה היה "מרתף ההקרנות", ואפרט מהן "הקרנות" ומהו "מרתף".

כחלק מפרוטוקול הטיפול הארוך של חולי סרטן, הכולל כימותרפיה וניתוחים, יש גם חלק של הקרנות, שאמור לגמור את ה"פינישים" האחרונים שנשארו מתאי הגידול. פעולת ההקרנות היא החדרה של קרינה רדיואקטיבית לתוך גוף האדם (לא, זה לא קשור לאיראן). הקרינה הרדיואקטיבית יכולה לשמש כעוד דרך להתמודד עם מחלת הסרטן. במבנה מחלת הסרטן, מנגנון הגידול של התאים יצא מכלל שליטה, והתאים גדלים ומשתכפלים ללא בקרה. ביכולתה של הקרינה הרדיואקטיבית, הנושאת אנרגיה רבה, לפגוע בתאים החיים ולהביא למותם.

המקום שבו מתבצעות ההקרנות נקרא בניין "דוידוף". שם מפחיד כל כך, למי שקצת מכיר. יש אנשים רבים שנכנסים לשם כל יום, אבל אין הרבה שיוצאים משם. מקום מפחיד מאוד, יותר שחור מאשר אפור. כשנכנסים פנימה מבחינים בצלליות אנשים שעצב בעיניהם, המהלכים שם על זמן שאול, מול שעון טיימר ההולך ואוזל. למקום הזה הוזמנו יחד עם שבוּש, לחלק הקשה, להקרנות.

נכנסנו באימה וברעד לבניין "דוידוף" הסמוך ל"שניידר". לכאורה הכל נראה די פסטורלי. ירדנו במעלית אל קומה מינוס שתיים, עמוק־עמוק אל בונקר ההקרנות, השוכן בעומק האדמה. שם פגשנו לפתע את כל האנשים הללו פנים אל מול פנים. בשונה מהמחלקה האונקולוגית לילדים ב"שניידר", שם ב"דוידוף" אין כל רעשי הרקע והחגיגות המשמחות את הילדים יומם וליל. שם כולם בוגרים, כל אחד מכונס בתוך עצמו, מדבר בשקט, לא דוחף ולא צועק. את מי לדחוף ולמה?

כשהגענו לראשונה זה היה כדי לעבור סימולציה (סימולציה היא סקירת רנטגן דומה ל-C.T., המסייעת להגדרה מדויקת של המקום הנגוע בתאים הסרטניים, ולסימונו לצוות המקרין). את פנינו קיבל בחביבות יתר פרופסור אייל פניג, שהוא קודם כל אדם הרגיש מאוד למחלות ילדים, ולאחר מכן הוא גם רופא בעל שם עולמי במקצועו, שעשה הכל ותמיד למען שבוּש בכל השלבים של המחלה. עברנו את הסימולציה, ולאחריה נקבעו לנו תורים למשך שלושים יום ברצף, שבהם אנו צריכים לבוא לקבל הקרנה כל יום.

מי מסוגל לבצע הרדמה כל יום?

לבוא כל יום - זאת לא הייתה בעיה, וחשנו כי בתוך כל בעיות התקופה, זאת בעיה ש"קטנה עלינו". הבעיה היותר אמתית שכן הדאיגה אותנו, הייתה מה שאמור היה לקרות כשאנו באים. ההקרנה עצמה בסך הכללי היא בוודאי מבורכת ומסייעת במיגור המחלה, אבל ההשלכות הנובעות מההכנות אליה, הדאיגו אותנו מאוד.

הרופאים וצוות הטכנאים הסבירו לנו שעל מנת לקבל תוצאת דיוק מרבית, ועל מנת שלא לפגוע בחלקי גוף ובאיברים שאין צורך להקרינם, אסור ששבוּש תזוז, אפילו לא מילימטר. לשם כך חייבים להביא את הילדה בכל יום מוקדם מאוד בבוקר, בטרם ייבלעו להם הרופאים המרדימים בחדרי הניתוח למשך שעות ארוכות, ולהרדים אותה בהרדמה מלאה כמו בניתוח, עם אותו חומר מרדים, ועם כל ההשלכות המתבקשות שלאחר מכן: ההתאוששות, החולשה והערפול. כך אמורות ההקרנות להתבצע יום־יום ללא חשש תזוזה כלל.

קיבלנו את הדין באהבה, גזרה היא מלפנינו ואנו מצווים לקיימה. אבל לא הצלחנו לקבלה בלב שלם. משהו כאן לא היה נראה לנו בתחום הסבירות: בעבור אי תזוזה הנדרשת למשך עשרים דקות, צריך להרדים ילדה קטנה כל כך בחומרים מסוכנים, שבסיטואציות אחרות שנתקלנו בהן, טובי הרופאים היו מחשבים בפרוטרוט האם כדאי בכלל להרדים את הילדה. וכאן, ללא שמישהו ממצמץ, רוצים הרופאים לבצע לשבוּש הרדמות למשך שלושים ימים, יום אחרי יום.

וכל זה עוד לפני שאנו לוקחים בחשבון את ההשלכות שלאחר מכן: לחכות להתאוששות כמה שעות, ולאחר מכן להתמודד עם השלכות המשפיעות ונמשכות לאורך כל היום, שרק בסופו מצליחים איכשהו להתאושש לגמרי מכל החומרים. וכשמסיימים סופית להתאושש – מגיע יום המחרת, ושוב הכל חוזר חלילה, עד הערב, ואחר כך למחרת, שוב ושוב... וכך זה אמור להיראות במשך שלושים ימים.

החלטנו שאנו לא מוכנים לקבל זאת כמובן מאליו, כמו כל דבר שקשור להחלטות רפואיות הנוגעות לגופנו ונתונות בידי אחרים. לכן העזנו להפר את הנוהג המושרש שם מקדמת דנא של הרדמות אין־סופיות, ושאלנו את הצוות הרפואי האם אנו יכולים לנסות לבצע את ההקרנות ללא הרדמה.

הצוות הרפואי הביט בנו כאילו הירח נפל עלינו או שאנחנו נפלנו ממנו. "מה? ילדה בת שלוש וחצי לא תזוז מילימטר במשך עשרים דקות? עוד לא נתקלנו במציאות כזו כי אין מצב כזה. הילדה קטנה מדי בשביל להחזיק מעמד יותר משתי דקות ללא תזוזה". אבל אנו, שאיננו מפחדים ממלחמה מול הסרטן - אין שום סיבה שתגובת הצוות הרפואי תפחיד אותנו.

העקשן לא למד אבל מלמד

התעקשנו בעדינות, ברגישות ובנחישות, ושוב ביקשנו שרק ייתנו לשבוּש לעשות ניסיון אחד קטן להוכיח את עצמה: "נעקוב אחריה במסכים המוצגים בעמדת ההקרנות, המשדרים מהחדר עצמו את כל מה שקורה במיטת המוקרן, בשידור חי. אם נראה כי שבוּש אינה מחזיקה מעמד וזזה אפילו קמעה ממקומה – מיד נבצע הרדמה, ואנו מבטיחים שלא נטריד אתכם שוב בעניין".

ההתעקשות הברורה והנחושה שלנו די בלבלה אותם. הם לא ידעו אם זה נובע מבורות ומחוסר הבנת חשיבות נושא התזוזה, או שזה נובע מיתר דאגה ומהבנה לנפשה של הילדה הקטנה הלוחמת, הניצבת מולם בחיוך ובעוצמה כל בוקר. לאור התעקשותנו, הם החליטו לעשות ישיבת צוות בעניין, ושם יבחנו שנית את הבקשה ואת ההשלכות לעומקן, ובהתאם לכך תינתן התשובה.

אני מאמין כי בישיבת הרופאים שדנה בבקשה שלנו, מלבד ההיבטים וההשלכות הרפואיות, נידונו גם דרכי ההתמודדות מול העקשנות של ההורים הנודניקים. ברור לי שהיה לכך משקל רב בהחלטה הסופית שהם קיבלו: לאשר לנו ניסיון חד פעמי שבו יבדקו אם דברינו חקוקים על סלע או מרוחים על קרח.

משהתבשרנו בהחלטתם, התחלנו בהכנות המנטליות של שבוּש. התאמנו על שכיבה ללא תזוזה במשך דקות ארוכות, בדיוק כפי שאמור להיות במיטת ההקרנה. שבוּש שיתפה פעולה יפה מאוד, ואני ניצבתי לידה וסיפרתי לה את הסיפור שהיא אהבה לשמוע אין ספור פעמים: הסיפור על חיים והשבת.

למחרת אימונים אלו, הגענו ל"מרתף ההקרנות" להקרנה נוספת, והפעם לניסיון הראשון שלנו ב"אש חיה". היינו די מרוגשים ומתוחים מהתוצאה. את פנינו קיבל צוות שלם של טכנאים וטכנאיות, רופאים ואחיות, שחיוך רחב מרוח על פניהם, ספק של גיחוך ספק של תקווה. אני ושבוּש היינו נחושים להצליח במשימה, ולא רק בגלל החיוך של הצוות, אלא בעיקר בגלל שדאגנו להשריש בתוכנו את ההבנה שאנו Winners, אנחנו מנצחים, ואנו חייבים להיות כאלה כדי לנצח גם את הקרב הגדול האמתי השוחר לפתחנו.

שבוּש עלתה על "מיטת הנידונים", עם מילות הרגעה המלוות אותה כל העת, ועם אבא שכבר הלך להשמיע לה במיקרופון איך הסיפור על חיים הולך להיראות או נכון יותר – להישמע. דלתות הפלדה האטומות ננעלו, וההקרנה החלה. הלב דאג, ייחל והתפלל שהכל ילך כשורה, וברקע אני מספר לשבוּש את הסיפור על חיים והשבת...

לאחר דקות ארוכות של מתח, עוד טרם הסתיים לו הסיפור של חיים, הסתיימה ההקרנה בהצלחה רבה, כשכל הצוות הרפואי המום מהתעוזה ומעוצמת השליטה של שבוּש על התזוזות ועל הרעשים.

לחגיגה הצטרפו צוותים אחרים של רופאים ואחיות, כדי לחזות במחזה התקדימי והמרגש. כמה נשיקות וכמה מחמאות קיבלה שבוּש באותו מעמד, היה קשה לספור, אבל זה בוודאי נתן את זריקת העידוד להצלחת כל שלושים ההקרנות ששבוּש עברה, ללא הרדמה וללא חומרים מסוכנים, ולהצלחה שלאחר מכן, בסיבובים הנוספים של הקרנות. ככה זה כשבאמת רוצים, בסייעתא דשמיא.

ביציאתנו עוד הספקנו לפגוש את שאר החברים שלנו מ"שניידר", הילדים הקטנים שהורדמו לצורך ההקרנות (לצערנו, כולם כבר אינם אתנו), שוכבים על מיטותיהם בחדר ההתאוששות, נטולי כוח, מתאוששים מהטראומה של היום ומתכוננים לטראומה של מחר. ואנו על רגלינו באנו, ולאחר חצי שעה ברגלנו עזבנו. זהו מקום לגאווה של הורים שאכפת להם, ולגאווה של ילדה קטנה נועזת, שידעה לרצות ולהילחם.

לימים גונבה לאוזנינו השמועה כי העוצמה הרבה ששבוּש הקרינה בשוכבה על "מיטת הנידונים" בהקרנות של עשרים דקות ויותר ללא תזוזה כלל, גרמה "טראומה" לצוות האחראי על הקרנות בילדים. טראומה זו הובילה אותם לחישוב מסלול מחדש בכל העניין של ההרדמות המסרבלות כל כך. התקבלה שם החלטה לנסות ולבדוק את השיטה שלנו על ילדים אחרים, ואף העניקו לשיטה זו שם – "שיטת בת שבע". וכך נקראת השיטה בפי כל צוות ההקרנות בבניין "דוידוף" עד היום הזה.

לומר לך כשרוצים משהו, שום דבר לא יעמוד בפני הרצון.

לתגובות: shalom8410966@gmail.com